המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-
The Believer
==
ניק הורנבי: בכל פעם שאני חושב, לעזאזל, הייתי שמח לכתוב ל'סמויה', אני מייד מבין שלעולם לא הייתי מצליח להבחין בין מיצובישי לפייסל. האם ידעת את כל זה לפני שהתחלתם? האם התייעצתם עם אנשים שאולי מכירים יותר את הסלנג?
דייוויד סימון: הסטנדרט שלי לבחינת הסבירות הוא פשוט, והגעתי אליו כשהתחלתי לכתוב פרוזה: שהקורא המצוי יילך להזדיין. בחיי העיתונאיים תמיד אמרו לי לכתוב לקורא המצוי. הקורא המצוי, כפי שהם מכירים אותו, היה מנוי לבן מהפרברים עם שתיים נקודה משהו ילדים ושלוש נקודה משהו מכוניות וכלב וחתול ורהיטי גינה. הוא לא יודע דבר והוא צריך שיסבירו לו כל דבר מייד, כך שהאקספוזיציה הופכת לנטל עצום שרוצח את הסיפור. שיילך להזדיין. שיילך להזדיין בגיהנום.
כבר ב-Homocide, הספר, החלטתי לכתוב לאנשים שחיים את האירועים, לאנשים שחיים את אותו עולם מתואר. השארתי חלק מהאקספוזיציה, בהנחה שהקורא/צופה יודע יותר מהקורא הממוצע, או שהוא יוכל, בעזרת מאמץ סביר, להחזיק מעמד מספיק זמן כדי להבין. גם הבנתי – וזה היה חשוב יותר עבורי – שאני אחשוב שהספר או הסרט הוא כישלון אם האנשים בעולמות האלו יקראו את הסיפור שלי וירגישו שלא הבנתי את הקיום שלהם, שלא תפסתי את העולם שלהם בדרך שאותה הם יכולים לכבד.
אסור לטעות – בעיתונות, לא רציתי שמושאי הסיקור שלי יסכימו עם כל עמוד. לפעמים, הטבע השנוי במחלוקת של מה שאני אומר דורש ממני לכתוב דברים שהמושאים לא יאהבו, בכל הנוגע לתוכן. אבל בכל הנוגע לדיאלוג, לדיאלקט, לתיאור, לטון – אני רוצה שבלש מחלק רצח, או סוחר סמים, או סוור, או פוליטאי בכל מקום באמריקה יתיישבו ויגידו: 'וואו, ככה בדיוק נראה היום שלי'. זו המטרה שלי. היא לא נובעת מגאווה, או משאפתנות או מרהבתנות ספרותית כלשהי, אלא מפחד. פחד טהור. כמו סופרים רבים, אני חי מדי יום עם הסיוט המעורפל שבשלב כלשהו, מישהו שיודע יותר ממני יתיישב ויכתוב טקסט עצום שמסביר בדיוק איפה העבודה שלי רדודה ומונה את הציבור, ונשענת על הנחות יסוד עלובות. אני רואה שכבר מחשיבים אותי כסופר, ואני מקבל ביקורות טובות, אבל החששות האלו קבורים איפשהו, למרות כל ההצלחה שלי. אני חושד שהרבה הרבה סופרים חשים כך. אני חושב שהחשש הזה מגיע מהיהירות המוחלטת שממנה נובעת ההחלטה לעמוד מול מדורת השבט ולהצהיר כי לך יש את הסיפור הטוב ביותר שיש לספר כעת, וכולם צריכים להקשיב לך לעזאזל. סיפורים ומספרי סיפורים מגיעים ממסורת השימו-לב-אליי. תקשיבו לזה! אני מגיע מבולטימור ויש כמה דברים שאתם חייבים לראות, אנשים! תניחו כבר את החרא של CSI ותקשיבו קצת, יא מזדיינים! אני הולך לספר את הסיפור הזה בצורה הטובה ביותר, והאותנטית ביותר, והקולית ביותר ו…. אני מתכוון, אני מציג את עצמי כהסטוריון הכפר למרות שאין לי שום קרדיט כתיבתי שכולל יותר מאשר תריסר שנים כעיתונאי שמסקר את המשטרה וכבעל בי.איי כללי מאוניברסיטה בליגה ג'. על הנייר, מדוע אני? אבל אני חושב שכל כותב טוב, בלי קשר לרקע שלו, מטיל ספק, גם אם קטן, בקול שהוא מייצר, ובזכות של הקול שלו להישמע. זו עצם עזות המצח שבעניין. מי מת והמליך אותך למספר הסיפורים?
אז כן, בכל הנוגע לסוחרי הסמים ולשוטרים, ביליתי שנים בשזירת המחרוזת של מי הם, איך הם חושבים ומדברים. כאשר היינו צריכים להוסיף פוליטיקאים, ובכן, כיסיתי גם נושאים פוליטיים אז ידעתי מהו הטון הכללי, אבל הוספנו את ביל זורזי, העיתונאי הפוליטי הטוב ביותר של בולטימור סאן, לצוות הכותבים. כאשר הגענו לסוורים, הוספנו את רפאל אלברז, עיתונאי לשעבר וסופר סיפורים קצרים שהתפטר כדי להצטרף לאיגוד יורדי הים ושמשפחתו עסקה בעסקי הים זה שלושה דורות. ושאר הכותבים, כולל אותי, בילו שבועות בהיכרות עם סוורים, ועם התפעול של הנמל ועם האיגודים בנמל, ורק הסתובבנו שם ליד המכולות במשך ימים ארוכים, כדי להציג באופן אמין את כל הקולות האלה. ושוב, מה שרציתי היה שסוורים בכל אמריקה יצפו ב"סמויה" ויגידו: 'קול, הם מכירים את העולם שלי. מעולם לא ראיתי את העולם שלי מתואר בטלוויזיה, והבחורים האלו עשו את זה'. ופחדתי שאחד מהם יקום ויגיד: לא, זה הכל בולשיט. והפחד הזה אף פעם לא משתנה אצלי.
בנו של הקורא הממוצע. (תמונה: bobrpics)
מה שמחזיר אותי לקורא הממוצע. בגלל שהאמת היא שאתה לא יכול לכתוב רק עבור האנשים שחיים את האירועים, אם השוק כולו לא יבוא בעקבותיהם. הטלווזיה היא עדיין ערוץ של תקשורת המונים, אפילו עם כל יקום הכבלים המפולג, שמקטין את מספר הצופים בכל ערוץ. ובכן, הנה סוד שלמדתי בזמן עשיית Homicide ונצרתי להמשך: אם אתה כותב משהו כל כך מדהים שמביני דבר דבקים בו, אז אלו שאינם מבינים יימשכו אליו גם הם. Homicide, The Corner, "הסמויה", "דור מזוין" – הן כולן יצירות מסוג מסוים, שמאפשרות לקורא/צופה הממוצע להגיע למקומות שהוא לא היה מגיע אליהם במקרים אחרים. הוא אוהב להיות שקוע בעולם חדש, מבלבל ואולי אפילו מסוכן, שהוא לעולם לא יראה במציאות. הוא אוהב לא להכיר כל פסיק בשפה או כל פינה בגיאוגרפיה. הוא אוהב שסומכים עליו שיצליח לאסוף מידע בכוחות עצמו, לייצר קשרים, לצאת למסע לאורה של האינטיליגנציה שלו בלבד. רוב האנשים החכמים לא יכולים לצפות ברוב תכניות הטלוויזיה, משום שזהו מדיום מתנשא, שמסביר כל דבר מייד, שלא מאפשר דו-משמעות, ושמשתמש בסוג של דיאלוג שמפשט את האופנים הייחודים שבהם אנשים מעולמות שונים מתקשרים ביניהם. בסופו של דבר, הוא דורש מהדמויות ממקומות שונים לדבר בדיוק כמו הצופה. וזה, כמובן, דפוק.
קיימות שתי דרכים לטייל. אחת היא בעזרת מדריך טיולים, שלוקח אותך לחרא שכולם רואים. אתה מצלם ועובר הלאה, מבלי לחוות דבר מלבד מראות גולמיים ושינון כמה עובדות. הדרך השנייה לטייל דורשת זמן רב יותר – ומכאן נובע הצורך שצפייה כזו תדרוש סדרות ארוכות או מיני-סדרה, במטאפורה הגרועה הזו – אבל אם אתה נשאר במקום אחד, נגיד, אם אתה מניח את התיק שלך והולך לפאב המקומי, ואתה משחק אותה קצת אידיוט ורוכש כמה חברים ופותח את עצמך למקום החדש ולזמן החדש ולאנשים החדשים, במהרה אתה מקבל תחושה של עולם שונה לחלוטין. אנחנו מחפשים את זה: להפוך את הטלוויזיה לסוג השני של הטיול, מבחינה אינטלקטואלית. להציג את החלקים המטושטשים או המוסתרים של אמריקה, ולהוכיח את הרלוונטיות ואת הקיום שלהם לאמריקאים הרגילים. בכך אנחנו אומרים, למעשה: זהו חלק מהמדינה שאתם יצרתם. גם זה הוא חלק ממה שאנחנו וממה שבנינו. חשבו שוב, בני זונות.
וההבדל ביחיד בין מה שאנחנו עושים ובין מה שעושה המטייל בעולם שחורג מהמסלול הסלול הוא שהצופים שלנו לא באמת צריכים לשחק את האידיוטים. הם אפילו לא צריכים להזיז את התחת שלהם מהספה. עכשיו יש להם מושג בנוגע למה שמתרחש בפינה שבה מוכרים סמים, או במחלק רצח, או בקמפיין פוליטי – והתוכן שלנו, גם אם הוא מטופל בעדינות כדי ליצור דרמה, בהחלט מבוסס על דיווח עיתונאי מהימן ועל הניסיון שלנו.
וכמובן שהדבר האחרון הוא שברמה מסויימת אתה חייב לאהוב אנשים. מכל הסוגים. נדמה לי שזהו תנאי הבסיס לקליטה טובה של דיאלוג. תעמוד שם ותקשיב. סיפור חביב לסיום: פעם ריצ'ארד פרייס הגיע לבולטימור כדי לבצע תחקיר על חלק של Freedomland. בדיוק התרחש מקרה רצח דומה לזה שעליו כתב והוא רצה סיור, כדי שהוא יוכל לדייק יותר בטון של הדברים, אני מניח. אז הוא הגיע ואנחנו הולכים וחוקרים את המקרה, פוגשים את העדים ואת הבלשים וכל זה. ובגלל שהוא פאקינג ריצ'ארד פרייס, והייתי קרוע על התחת שלו מאז The Wanderers, הייתי חייב להשוויץ קצת. באותו זמן ביצעתי תחקיר וכתבתי את The Corner, הספר. אז אנחנו נוסעים למערב בולטימור ואני מתחיל להראות לו את השכונה שבה אד ואני אוספים את החומר שלנו. מתישהו אנחנו פוגשים את גארי מק'קולו, אחת מהדמויות הראשיות שלי. וגארי, שבדיוק קנה קצת והיה מסטול כמו עפיפון, מדבר איתנו, והוא צחק ממשהו שאמרתי, ואומר: " Oh, man, you is an apple-scrapple". Apple-scrapple הוא ביטוי של הכושים בבולטימור שאומר משהו כמו קינוח מיוחד או פינוק מיוחד. גארי רואה את זה ואני רואה את המבט שחולף בעיניו של פרייס ואני חושב, רק לשניה, אוי, לא. עכשיו גם הוא מכיר את apple-scrapple. אני מקווה שהוא לא יפרסם לפני או יעקוף אותי בדבר הזה. והנה, איך שגארי הולך, ריצ'ארד מייד פונה אליי ואומר: " apple-scrapple. זה משהו שצריך לשמור".
סופרים מזדיינים.
