מיטל שרון

על מה מדובר?
טרילוגיית המילניום מאת סטיג לרסון. קראתי את "נערה עם קעקוע דרקון" ו"הנערה ששיחקה באש" וראיתי את הסרט "הנערה שבעטה בקן הצרעות". 

ספוליירים
יש. תקראו קודם את הספרים. או לפחות אחד מהם. הם שווים קריאה. ואז תחזרו לפה.

סטיג לרסון בגילי (גרדיאן)

אבי כל הרומנים
אפשר להתייחס לכל הרומנים המודרניסטיים כקריאת תיגר מתמשכת על מוסד המשפחה ההגמונית הבורגנית, זו עם בעל אחד, אישה אחת, ילד אחד לפחות ובית. מה לא הביאו על המשפחה הקטנה המסכנה הזו? בגידות. גירושים. מחלות. אומללות מתמדת. נשים שנשארות לחיות בצל בעליהן. גברים שהנשים שלהן מסרסות אותם על בסיס קבוע. נשים שלא מצליחות להשיג את אהוב ליבן כדי להקים איתו משפחה. וגברים שהאישה שלהם עזבה אותם והלב שלהם לא יחזור להיות מה שהיה. ילדים עם הורים מזניחים. ילדים עם הורים לוחצים. ילדים עם הורים מהגרים. ילדים עם הורים מתים. הכל כדי להוכיח שהרעיון הבורגני הבסיסי הוא שגוי, או לכל הפחות לא הדרך הטובה ביותר אל האושר.
סטיג לרסון עובד הפוך. בעולם שלו, אין משפחה גרעינית כזאת. דמויות רבות מספור מאכלסות את שלושת הספרים האלו, ומכולן יש רק אדם אחד שידוע ששוכב עם אשתו החוקית: בעלה של אריקה ברגר, ששוכבת גם עם מיכאל בלומקוויסט. מלבדו יש את אריקה שחולקת את מיטתה ואת ליבה עם שני גברים מזה עשרים שנה. פוליאמוריות. מיכאל עצמו שוכב עם כל אישה בערך. ליסבת שוכבת עם נשים ועם גברים, אבל לא מקיימת מערכת יחסים מתמשכת עם אף אחד. מימי, שהיא בערך החברה של ליסבת, היא לסבית חובבת בדסמ שדווקא הייתה רוצה מערכת יחסים רגילה עם ליסבת אבל שוכבת עם כל מיני בחורות אחרות. הנריק ונגר הוא אלמן מזה שנים רבות שלא נישא מחדש. הרייאט ונגר זנחה את משפחתה באוסטרליה כדי לטפל במשפחתה בשוודיה. דאג ומאיה כמעט הגיעו לגביע הקדוש, אבל לא הספיקו. שלא לדבר על הרעים בספר, שלאף אחד מהם אין ולא היה סיכוי לאהבה. וכולם, מיותר לציין, מדברים שוודית.
ההיפוך הזה משחרר את סטיג לרסון מהצורך להוכיח. אם אין משפחה גרעינית שצריך להרוס, אז כל הדמויות יכולות לצאת ולמצוא את האהבה שלהן ואת המין שלהן איפה שיחפצו, מבלי שהדבר יהפוך לשערוריה. אבל משמח מכך, אם אין סטרייטיות הגמונית, אז הקוראים משוחררים מכל מועדוני הזהות. נשים לא צריכות מועדון. הפוליאמורים לא צריכים מועדון. הלסביות לא צריכות מועדון. ואפילו אנשי הבדסמ לא צריכים מועדון. וכך כולם יכולים לתקשר עם כולם בכל רמת אינטימיות וגופניות מבלי שהם מטרחנים את הקורא בנאומי לגיטימיות. זה באמת עולם קסום.

יחיד ורבים
אבל זוהי לא החדשנות היחידה בטרילוגיה. אחת מההחלטות המשמחות שלרסון לקח הוא להפוך את ספר הבלש שלו לספר בלשים. מיכאל הוא שותף שווה זכויות לליסבת, וגם להיפך. הם מצילים זו את חייה של זו. וגם להיפך. הוא מתקדם בדרך לפתרון העלילה ומגלה לה. וגם להיפך. והזוגיות המקצועית הזו פותרת את לרסון מכל ההתפתלויות המודעות לעצמן שמתרחשות כאשר סופרי מתח שלא מבינים נשים מנסים להראות שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים. ברור שהן יכולות. במיוחד אם הן האקריות פאנקיסטיות (אני כבר קצת זקנה בשביל להתרגש משילוב המלים הזה, אני מודה).
אבל יותר מכך, ההחלטה הזו מעידה על השקפת עולם שמהדהדת לאורך כל הטרילוגיה. ספרי מתח מאופיינים לרוב בשורה של אינדיבדואלים אשר עושים כל מה שנדרש כדי להגדיל את הונם האישי, או כדי לחמוק מצרה, או כדי להסתיר ערב מביש בעברם. מולם עומד הבלש היחיד – אביר בעל מוסר מושלם – שלעולם יעדיף את הצדק והחלוקה השוויונית על פני טובתו האישית. וכך, יחיד מול רבים, הוא מציל את העולם(עלמה) וחושף את הרוצח.
בטרילוגיית המילניום יש שורה של יחידים אשר פועלים ביחד ולחוד כדי למנוע פעולות רשע שמתחילות מרציחות בודדות, עוברות דרך סחר בנשים ומסתיימות בשחיתות באגפים הרגישים ביותר של הממשלה או השב"כ. אלו הם מיכאל וליסבת, חברי מערכת העיתון מילניום, חבריה האינטרנטיים של ליסבת (צרעה), דאג ומאיה, אחותו של מיכאל בלומקוויסט, דראגן ארמנסקי, האפוטרופוס הקודם של ליסבת. כל אלו יוצרים שכבה חברתית שלמה שמשלבת ידים כנגד הרוע. רוצה לומר, המאבק הוא של כולנו. יותר סוציאליסטי מזה לא מגיעים בספרי מתח, אני חושבת.

סטיג ואווה. אתה חברה שלי (דיילי מייל)

גברים השונאים נשים
טרילוגיית המילניום מבוססת על הנחת יסוד נוספת: גברים הם רעים. לא סתם אטומי לב וקהי עיניים. ממש רעים. כאלו שרואים בנשים שורת נקבים שאפשר לחדור עליהם או לשנען ממקום למקום לתועלתם האישית. זה קורה שוב ושוב ושוב בטרילוגיה. ולמעשה, מלבד מהנריק ונגר, שהוא זקן מדי מכדי להיות מיני, כל גבר שהוא בחזקת נבל מחזיק במרתף/מחשב/בקתת קיץ שלו אישה/ילדה/נערה קשורה/רצוחה/מסוממת/עם כדור בפה/מצולמת שלא בטובתה וכיוצא באלו הנאות. ולא סתם הספר הראשון בטרילוגיה פורסם תחילת תחת השם "גברים השונאים נשים", מספרת ויקיפדיה.
זוהי השקפת עולם מוכרת, הודות לפמיניסטיות כמו ולארי סולאנס וממשיכות דרכה, אבל זוהי השקפת עולם בעייתית מאד. ראשית, איך אפשר לנהל ככה מהפכה, אם חצי מהאוכלוסיה חשודה בפורנוגרפיית ילדים אלא אם כן הוכח אחרת? שנית, איך הקוראת אמורה להזדעדע כל פעם מחדש אם בכל שליש ספר היא נתקלת בעוד מישהו שלהנאתו מזיין את הבת שלו בעוד הבן שלו מעודד אותו? ושלישית, איזה מן ספר מתח זה, אם כל העקבות מובילות תמיד תמיד תמיד לזין?

הספר הרביעי
סטיג לרסון חי עם אווה גבריאלסון במשך 32 שנים, והיא הייתה מעורבת מאד בכתיבת טרילוגיית המילניום. הם אף פעם לא התחתנו, וכשסטיג מת עברה הירושה שלו, שמוערכת ב-30 מיליון דולר, אוטומטית לאבא שלו לאחיו, על פי החוק השוודי. הכי אירוניה.
אווה אומרת שבעזבונו נמצאים גם מאתיים עמודים כתובים של הספר הרביעי. אני צריכה מנוחה, אבל אם הספר הרביעי ייצא, נדמה לי שאקרא אותו.

דכדוך

נראית כמו עמליה כהנא כרמון, גרסת הנוצרים. מרילין רובינסון

"בית", מאת מרילין רובינסון, בתרגום ברוריה בן-ברוך ובהוצאת עברית וכתר, פותח עם גלורי בת ה-38 שחוזרת לבית אביה, הכומר הפרסבטריאני, בעיירה שכוחת האל גלעד שבה גדלה. "'חזרת הביתה לתמיד, גלורי! כן!' אמר אביה, ולבה נחמץ. הוא ניסה לומר זאת עם ניצוץ של שמחה, אבל עיניו היו לחות מחמלה", כך נפתח הספר וטומן בחובו הבטחה: קל לא יהיה כאן. שיבה הביתה בספרות אף פעם אינה צעידה בטוחה אל קופסת השניצלים המחכה במקרר. בספרות, השיבה הביתה היא נוסחה; ראשיתה בהיסוס ובהעמדת פנים שמחות, המשכה בחיבוטי נפש של כל אחד מהצדדים: החוזר והנמצא, בשלהי הסיטואציה מגיע תמיד ויכוח מר נפש שבו כל הצדדים מטיחים זה בזה את עוולות העבר, וסופה בחיבוק חם ואמיץ אל חיק המשפחה. כל הסיפור הזה מתרחש בדרך כלל בטווח של ימים ספורים, כאילו חיכו כל הדמויות האלו במקומן, כשרגשותיהם ומחשבותיהם ברורים בידיהן, לרגע בו יפתח הקורא את הספר.
אבל לא ב"בית". כאן, גלורי היא רק דמות משנה שמהדהדת את ה-שיבה הביתה: זו של אחיה ג'ק, שלא היה בבית זה עשרים שנה לאחר שביצע מעשה לא נוצרי בעליל, אם כי אנושי ונפוץ. חודשים ארוכים עוברים בציפייה לג'ק, אולם גם הוא לא זוכה באותה הטחת האשמות מן העבר בימים הראשונים להגיעו הביתה. כולם מתנהגים בנימוס ובאיפוק פרסבטריאני ולא אומרים דבר. אוכלים. ישנים. מתפללים. דנים בעתיד הצמחיה. לאט לאט מתבררים הפרטים החסרים. לקורא ולדמויות. ועדיין, שום התפרצויות רגשיות. שום צעקות שמהדהדות בין קירות הבית. שבועות ארוכים עוברים והם עדיין דנים במה יאכלו לארוחת ערב. והקוראת חושבת לעצמה: אבל מה קורה כאן? הבטיחו לי דרמה! והיא קוראת וקוראת את השגרה שהם כופים על עצמם במאמץ כה רב, ורק אז, רק אחרי שמצליחה הקוראת לסגל לעצמה את מנהגי המקום, את קצב החיים עם כומר שאיבד את קהילתו ותיכף ימות בעיירה שבה כולם מכירים את כולם, רק אחרי שהיא מצליחה להשיר מעל עצמה את המהירות הטלוויזיונית, היא זוכה בקצת פרטים עסיסיים, שגם הם לא מספיקים כדי לקבל חיבוק. לא, כאן יש מסורת ודת, ודת אינה חמלה, לכל היותר דכדוך. כל כך יפה.

חנק

הסרט "יום שלישי אחרי החגים" נפתח בזוג עירום ששוכב במיטה. הם אחרי סקס, וניכר כי זו לא הפעם הראשונה שלהם. היא כוסית, אבל לא בזה המצלמה מתבוננת. הוא מבוגר ממנה, ושמן ממנה. אבל לא בזה המצלמה מתבוננת. המצלמה, שממוקמת קצת מעליהם, מתבוננת באינטימיות שלהם. היא צוחקת עליו. הוא נענה בשמחה. יש ביניהם אינטימיות. ובינם לבין הצופים יש אינטימיות. הקהל צוחק איתם והצופה מתרווחת בהנאה בכיסאה: היא יודעת שכאן יטפלו בה היטב.
הסרט מספר את סיפורו של פאול, שנשוי לאדריאנה ויש להם בת אחת מריה, שהתאהב בראולקה, רופאת השיניים של מריה. בתחילת הסרט פאול וראולקה מקיימים שגרת בגידה נהדרת. הוא חומק אליה. היא ממתינה לו. הם נהנים. אלא שלמרבה ההפתעה פאול חוזר הביתה ונהנה גם כן. אין כאן שום נוסחת אישה קדושה פילגש זונה. אין כאן שום ניסיון לדמוניזציה של אדריאנה. ראולקה היא צעירה וכיפית, עם בעיות משלה. אדריאנה היא חמודה ואימא טובה, והיא קיימת בחייו של פאול כבר עשר שנים. כל הזמן הזה, המצלמה לא זזה מגובה הדמויות. ריבוע קטן ותחום של חיים מתגלה דרך המצלמה, בלי שום פעלולים מיוחדים או רחיפות.
ואז מגיע הרגע הנפלא מכולם: פאול מגלה לאדריאנה שהוא בוגד בה עם ראולקה. אדריאנה היא אישה אינטיליגנטית והיא יודעת ששום דבר לא יעזור. היא מזהה את האהבה במבטו של פאול וכל מה שהיא יכולה להבין זה שחרב עליה עולמה ואין לה שום דבר לעשות בהקשר הזה, מלבד להתמודד עם המכה שניחתה עליה. אין כאן שום טריקת דלתות או שבירת חפצים. אישה בורגנית מודעת לעצמה שחייה כפי שהכירה אותם הסתיימו. למעשה, היא מתנהגת בדיוק כמו שכל אישה שחושבת על עצמה טובות הייתה נוהגת במצבה. וזה כל כך חדשני ומופלא וקורע לב, שגרונה של הצופה נחנק, שלוות הצפייה בסינמטק מתערערת, ואחרי לילה מלא בסיוטים, עליה להזהיר את הגבר שלצידה שלו יעזוב אותה ככה ברגישות ובנחישות, היא תיאלץ להרוג אותו באותה נחישות ורגישות.

אימה
**ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****ספוילר****

לעזאזל, אני סופרת טובה. אמה דונהיו

את "חדר", מאת אמה דונהיו, תרגום קטיה בנוביץ', בהוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, אפשר לחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא החלק שבו ג'ק ואמו תקועים בחדר שבו כלא אותם ניק הזקן. הכל מכוון שם כדי לחסום מג'ק את הידיעה על הגורל האכזרי שלתוכו נולד. החדר שבו הם חיים וכל החפצים שבו משרתים את המטרה הזו, ביחד עם הקול שבחרה המחברת: מבטו היודע כמעט כלום של ילד בן חמש שעובדים עליו כל חייו. נקודת המבט הילדית התמימה הזו שוברת ביעילות את לב הקוראת, בסיטואציה שהייתה יכולה להיות כמעט קשה מכדי לספר לו לא הייתה נמסרת מנקודת המבט הזו. נכון, לפעמים זה מעצבן לדעת שאפשר לעבוד עלייך במניפולציות רגשיות כל כך קלות, אבל את עדיין רוצה לגמרי שהם ייצאו כבר מהכלא הנוראי הזה.
החלק השני הוא הבריחה, שבה משחק הילד תפקיד כל כך פעיל. החלק הזה נקרא כמו החלק המותח בכל סיפורי המתח: את מזדהה עם הגיבור ואמו ורוצה שזה יצליח. אי אפשר להניח שאנשים נוראיים כמו ניק הזקן ינצחו. גם ככה בכל מהלך הספר, את נזהרת שלא להישאר בבית לבד, שמא יבואו אנשים רעים רעים ויחטפו גם אותך. גם כאן, נקודת המבט של הילד היא מאד יעילה, כי ברור שרק מי שאינו מבין לחלוטין את הסכנות הצפויות יכול לפעול ככה.
ואז מגיע החלק השלישי, שבו מתוארת ההסתגלות של ג'ק ואמו לחיים שבחוץ. כאן, העולם הוא גדול ומורכב ומלא באנשים, ונקודת המבט של הילד מפסיקה להיות יעילה. אמנם הניסיון להבין מה קורה ברגע שאחרי שמצלמות הטלוויזיה כבות הוא ניסיון ראוי, אבל הבחירה להיצמד דווקא לנקודת מבטו של ג'ק, גורמת לחלק הזה להיות חלש בהנמקות ולא מספק. חבל, כי אפשר היה לפתור את הבעיה בכל כך הרבה דרכים פחות יומרניות. אז כן, הספר נגמר בקול ענות חלושה, אבל תחילתו ואמצעו, הו, איזו אימה! 

מאז שהחלטתי לכתוב ספר מתח, והתחלתי לקרוא ספרי מתח, אני מגלה כל מיני דברים מרגשים. הראשון בהם היה דשייל האמט, שכתב ספרים פמיניסטיים למדי, ונתן לגיבורים שלו להיעזר בנשים בלי שום חשש, והיה בלי כל ספק ג'נטלמן למופת והייתי בהחלט רוצה לשתות איתו ויסקי בניו-יורק. השני היה שפמיניסטיות רבות בחרו את ז'אנר ספרי המתח כדי לגאול בעזרתו את הנשים שלהן מהשיממון התרבותי שאליו יועדו, שזה מפתיע, תודו. והשלישי הוא שכן ולמרות הכל, ספרי המתח רצופים סטריאוטיפים ודמויות קריקטוריות ביותר של נשים. כריסטופר רייס, שהוא סופר ספרי מתח נחשב ומאד הומו, אפילו ניסה למפות כמה מהתפקידים הרווחים עבור נשים בספרי מתח מודרניים עבור ה-daily beast. הוא עשה עבודה לא רעה. הנה, בעברית.

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

דברים רעים עלולים להתרחש כאשר סופרי מתח קשוחים כותבים נשים. קשה לקרוא לי בחור קשוח, אבל כן הצלחתי לכתוב חמישה ספרי מתח שהתקבלו היטב. עם זאת, הפרספקטיבה שלי על המין השני מוגבלת בשל המגדר שלי ומעוקמת בשל לגיונות של דמויות נשיות שחוברו ברישול, וזיהמו את הז'אנר שאני אוהב כל כך.
כאשר התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, The Moonlit Earth, שבו גיבורה נשית, הבנתי שגם אם אארח את החברות שלי לכמה ארוחות צהריים ואחקור אותן, עדיין לא יהיו לי מספיק חומרים כדי להפוך את הגיבורה שלי למשכנעת. נאלצתי לשבת ולמפות את המלכודות שלכדו את חבריי לז'אנר בבואם לנסות ולעצב סיפור שבו דמויות נשיות עושות יותר מאשר להכין קפה לבוס הבלש שלהן. סלחו לי אם כמה מהקריקטורות האלו נשמעות יותר כמו רכיבים טלוויזיונים, אבל הגבול בין עלילות מתח בפריים טיים הטלוויזיוני ובין ספרי מתח דק יותר מתמיד.
אז בבקשה. זו רשימה של הנשים שהייתי שמח לראות אותן נעלמות מדפי ספרי המתח כולם. כמה מהן ראוי להותיר לשיחות בין היוצר לאימא שלו (או הפסיכולוג שלו), וכמה מהן ראוי לזרוק מייד לפח. אני חייב אמנם להודות כי כמה מהן אפשר למצוא בעבודות קודמות שלי, אבל הריני מבטיח כי אני עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותן מכאן.

דוגמה אידיוטית.

אשת השוטר שפשוט לא מצליחה להבין. מספיק עם האישה הזאת. באמת. מספיק. היא לא מבינה את דרישות התפקיד. היא רוצה שהבעל שלה יפסיק לפענח פשעים כדי שהוא יוכל להגיע בזמן לארוחת ערב, חיפוש ביצי פסחא וכמה שעות של הדבקת בולים באלבום. היא כנראה האישה היחידה על פני כדור הארץ שמעולם לא ראתה סרט או סדרת טלוויזיה אודות חייה הקשים של מי שנשואה לשוטר. גרוע מכך, ההישנות של הקריקטורה הבכיינית והלא סימפתית הזו בכתביו של אדם מצהירה הצהרה לא נעימה אודות היוצר עצמו. אם אין כל אזכור לעבודת בילוש אמיתית בביוגרפיה של היוצר, הקוראים יניחו כי הוא אחד מהבחורים שלא מוכנים להניח את העיתון שלהם אפילו כדי להוריד את הזבל, וכך הוא ייהפך בראשם לעצלן מוחלט, ולא לאותו גיבור בלתי מובן שמרגיש בנוח יותר ברחובות המרושעים של העיר העירומה.
המתנקשת הכוסית. היא חטובה וחתולית. היא נראית כמו דוגמנית-על, אבל היא יכולה לשבור לאדם את המפרקת בין הירכיים שלה. היא פאם-פאטאל על סטרואידים, ועל פני השטח נדמה שהיא מרמזת לאמונתו של הסופר בשוויון בין המינים (אתם רואים? אישה יכולה לדחוף יד של מלשין לגורס האשפה בדיוק כמו כל גבר!). כאשר כותבים אותה כשורה היא הופכת הרבה יותר מהנה לקריאה. אבל רק לעתים רחוקות עושים זאת כשורה. לעתים קרובות יותר, את הנינג'ה הנשית הזו מביא אלינו סופר שזלל רומנים גרפיים רוב חייו. הבעיטות הגבוהות ולפיתות החנק שלה הופכים לצורה חוזרת ונשנית של מיניות שמרגשת בעיקר קוראים סטרייטים, לכמה פרקים לפחות, אבל משעממת את היתר הרבה לפני שהיא מספיקה לקפוץ מהקורה הבאה (ספוילר: יש סיפור של טראומה מינית בעברה).
הבירוקרטית קרת הלב. ייתכן שהיא שוטרת שמקפידה על החוקים משום שהיא מנסה להרשים את הגברים מלמעלה. או שהיא יועצת שמבלה את כל זמנה במרכזי מחשוב של ה-CIA. בשני המקרים, האישיות שלה דוחה והידע שלה בהליכים, בפרוטוקול ובסיפור הרקע שלה רחב מכדי שעמיתה למקצוע יחוש חיבה כלשהי כלפיה. אחרי כמה פרקים אנחנו מבינים כי התפקיד המרכזי שלה הוא להגיש קטעים גדולים של אקספוזיציה בזמן שהדמויות הגבריות מצחקקות עליה באותו אופן שבו הסופר בטח צחקק על המורה שלו למתמטיקה בכיתה ו'. היא בת-דודתה הספרותית של מפיקת הטלוויזיה שאותה מגלמת קתרין הייגל ב"אמת המכוערת" מלבד נקודת שוני אחת גדולה: הבחורים לא יכולים לעשות לה את סצינת פיזור השיער שהסופר מאמין שהיא כל כך זקוקה לה, משום שהאישיות הדוחה שלה מהווה מפתח לחקירה הנמצאת במרכז הסיפור. בשלב כלשהו היא מביעה רכות כלפי החתול שלה.
השוטרת הלסבית הייצוגית. הדרך לכתיבה גרועה רצופה לעתים קרובות בכוונות טובות. אבל מייד אחרי שהשוטרת השרירית הזאת מגלה את הנטייה המינית שלה, בערך באמצע הספר (ובכן, אם כבר שאלת, לבעלי קוראים תמי!), היא הופכת מניסיון לכתיבה פוליטיקלי קורקטית לגבר עם ציצים. היא לא נעלבת ולא רוגזת כאשר הגיבור עושה איזו דחקה על תחת של בחורה. איזו מגניבה היא, אה? אולי היא מגניבה. אבל האם היא מחוברת למציאות? לא ממש. לסבית שאין לה דעות מוצקות בנוגע לחפצון נשים היא נדירה לפחות כמו ספר של סטיבן קינג שאין בו ציטוט של שיר רוק ידוע.

אנחנו זקוקים לסופרים הקשוחים שלנו באותה מידה שאנחנו זקוקים לכל אדם שצולח את השדות הרחבים של בדיון פופולרי ובלתי מתיימר. אבל כאשר סופר רוצה לכתוב ספר מתח מנקודת מבטה של אישה, הוא צריך לעשות יותר מאשר למקם אותה בתפקיד הראשי. ולפעמים פירושו של דבר שבחורים קשוחים צריכים לחפור מעט עמוק יותר ולקבל כמה אמיתות בנוגע למין השני שיהיה להם קשה לבלוע. לצורך העניין: לרוב הנשים יש עמידות גבוהה יותר לכאב פיזי מלגברים. רוב הגברים שונאים להודות בכך, אבל זה נכון. דמויות שלהן היכולת לעמוד בקשיים פיזיים משמעותיים יכולות להעמיס על גבן ספרי מתח מרגשים לפחות כמו בלשים פרטיים שפותחים כל חקירה באגרופים. 
אני בטוח כי אמיתות כאלו ימשיכו לצוף על פני השטח אם ננתץ את הסטריאוטיפים ואת המבנים הפרוידיאנים ששולטים בתאור דמיות נשיות ברומנים שנכתבו בידי גברים. וכן, אני מתכוון לתרום את חלקי בעניין.