כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל

כי היא יפה
 
שמחה גם. (תמונה מוואלה)
ואני יודעת שזו לא סיבה, אבל אני יש לי פטיש קטן לכיאורוגרפיות; כמעט כולן יפות בעיניי. זה בטח אומר משהו.

כי היא עושה לך להקשיב למוזיקה
במחול, באופן כללי, אפשר לדבר על ציר של התייחסות למוזיקה. הקצה האחד של הציר הוא הקצה המתואם. בקצה זה נמצא למשל בלט קלאסי או show מסוג אלווין איילי שבהם המוזיקה מכתיבה לחלוטין את הקצב של צעדי הרקדנים. אם המוזיקה מהירה, הרקדנים ינועו מהר. אם במוזיקה יש דגש כלשהו, הרקדנים ישימו את אותו דגש. הקצה השני הוא קצה ההתעלמות (לא השם הכי מוצלח, אבל הכי קרוב שיכולתי לחשוב עליו) שבו נמצא הופעות מחול שמשתמשות במוזיקה בתור אווירה בלבד או כאלו שמוותרות על מוזיקה לחלוטין, ומניחות לרקדנים לנוע לפי קצב פנימי, שלהם או מוכתב מראש.
BILL, המופע האחרון שהיא יצרה לרקדני להקת בת-שבע, מתחיל בקטעי סולו. זו רק ההתחלה של המחול, ואתה עוד מתמקם לך בכיסא ומתרכז כדי להכניס את עצמך לעולם שנפרש מולך, והנה הפתעה: לרגעים הרקדנים נעים במנותק מהמוזיקה, ולרגעים הם נעים במתואם. יש לזה אפקט מדהים, כי אתה חייב לזנוח הכל, את כל מה שחשבת שאתה יכול להבין ממחול באופן אוטומטי, על פי קונבציות קיימות, ולהתחיל להקשיב, ולנסות להבין איך היא משטחת את רגעי המוזיקה ורגעי השקט לכדי קו אחד. וישר זה עושה לך לחשוב על האזנה למוזיקה באופן כללי: לפעמים אתה ממש מקשיב והקצב הפנימי שלך נהיה מתואם עם המוזיקה ולרגעים הקצב של המוזיקה משחרר אותך לדברים אחרים שמתרוצצים לך בראש, ואתה מתנתק מהמוזיקה הממשית.

כי היא עושה לך להקשיב לעצמך
ב-BILL כל הרקדנים, הגברים והנשים כאחד, לבושים בבגד גוף בצבע עור שמכסה את כל הגוף. השערות שלהם צבועות בלבן. העיניים שלהם מכוסות בעדשות מגע כחולות. מה ששרון אייל בעצמה מכנה: ללבוש תחושה של עירום. נעה מולך שורה של גופים נהדרים, גופים שהם כלי עבודה, גופים שיודעים מה שהם עושים, ובתוך האחידות הזו אתה מתחיל לתת סימנים. לזה יש רגליים ארוכות. להיא יש תחת מפתיע בעגילותו. לזה יש המון המון נשימה בבטן. וכולם כל כך יפים. וזו רק ההתחלה. אחר כך הם מתחילים להזיע. והם מזיעים כמובן בקצב שונה ובכמות שונה. והזיעה הופכת את בגד הגוף האחיד שלהם לאחר. היא מחזירה כל אחד מהם לאינדודואליות שלו. ואתה יודע שזה לא במקרה. זו לא טעות של עיצוב תלבושות. זה התהליך הרצוי וזו הדרך לדבר איכשהו על מה שקורה בין אחידות לייחודיות. ואתה מתחיל לחשוב על גוף; על היכולת שלו להביע דברים שכולם מביעים ועל דברים שרק אתה מביע. על היכולת שלו להתכופף ולהימתח. על היכולת שלו לפרפר. להתכווץ במפתיע. לקפוף גבוה. ובתוך כל מפגן היכולת הזה אתה פתאום חושב, מה עם הגוף שלי, האם יכול להיות שגם הוא כל כך יפה?

 

כי היא היוצרת הכי אורבנית שאני מכירה
אורבניות בשבילי היא המרחב שבו יש מהכל. תל אביב היא לא רק שינקין פינת רוטשילד אלא גם כפר שלם ורמת אביב וברלין היא לא רק גרפיטי ומסיבות טכנו אלא גם גלריות מוקפדות ושכונות פועלים חסרות ייחוד. כך שפת התנועה (אני כל כך שונאת את צירוף המילים הזה. אבל הוא באמת היחיד שמתאר את השפה שבאמצעותה הופעות מחול מתקשרות איתך) של שרון אייל היא לא רק תנועות קפוצות של מחול מודרני, אלא גם תנועות הריקוד שאותן מבצעים קלאברים במועדונים אמיתיים, שהן קצביות ולא מצריכות אימון מיוחד, וגם תנועות מבלט קלאסי, שמגיעות מאסתטיקה של מלכים והן מוקפדות ומדוייקות, וגם תנועות מהקצה של אותה מסיבה של אותם קלאברים, שהן תנועות עייפות, קרובות לעוויתות ומתאימות לרגעים שאחרי הריקוד השבטי שמתחולל בערך באמצע המסיבה, וגם התנועות האישיות של כל אחד, שמתאימות לאופן שבו הגוף שלו בנוי. ומכל זה היא רוקחת שפה נהדרת שבאמת מדברת על גוף ועל שבטיות ועל אינדוודואליות אבל לא מפסיקה לרגע להיות יפה.
ואיך אפשר אורבניות בלי לדבר על מיניות. המיניות של העולם האמיתי מלווה הרבה פעמים ברגשות שליליים; בפחד מפני הזר, בפחד מפני פגיעה, במאבק על זכותך להחליט מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר, במאבק על השליטה בסיטואציה, במאבק בין רצונות שונים. אבל אם מסתכלים ממעוף הציפור על הכרך הגדול, על מגוון הרפתקאות שהוא טומן בחובו, מה שרואים זו ההתרגשות מהפוטנציאל. ושרון אייל לוקחת את הפוטנציאל הזה, מלבישה אותו על עשרות גופים יפים עירומים למחצה, ונותנת לך ללכת עם הפנטזיה, בלי לבקש ממך אחריות על התוצאות כלל וכלל, רק מדי פעם להתבדח איתך על זה שאתה בכלל חושב שפנטזיה כזאת קיימת.

כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות שרון אייל

לבד בברלין, עירומים, יחפים, רועדים מקור

ששש, החיה הנאצית מאזינה
תמר קפלנסקי כתבה פעם תזה על סיפורת הדור השני לשואה משנות השמונים ועל המאפיינים הכמו בלשיים שיש לסיפורת הזו. הטענה שלה, ולא קראתי את התזה כולה, אז אני מפרפזת פה, היא שלמרות שבשנות ה-80 כבר היה מותר לדבר על השואה די הרבה זמן, הרי שרומנים שזכו לאהדת הציבור והמבקרים, כמו "שואה שלנו" ו"חמסין וציפורים משוגעות", ממשיכים להשתמש בז'אנר המתח והבלש כדי לגלות את הסוד הגדול. כלומר, הבלש או הבלשים הם הבנים שמנסים לחזור אל המודחק, אל החיה הנאצית הכלואה במרתפי הזיכרון של ההורים שלהם ושל האומה כולה, במסווה של איזה סוד קונקרטי שמוסתר מהם בתיבת תכשיטים ספציפית.

Seien Sie ruhig, das deutsche Biest hört
עכשיו מסתבר שזה עובד גם אצל הגרמנים, לפחות במקרה של "פחד מברלין", ששייך, אם כי מקדים את זמנו בהקשר הזה, לשורה גדלה והולכת של ספרים שמנסים בעת ובעונה אחת להראות שגם הגרמנים סבלו תחת אימי המשטר וכן להבהיר שלא כולם היו נאצים, או לפחות לא כולם היו נאצים בשמחה, גם אם הבן של הסופר הצטרף להיטלריונגד (כן, נו והוא גם סיפור אמיתי, זה לא כל כך מעניין בהקשר הזה, אבל פה יש ראיון מכמיר לב עם הבן של הסופר).
הספר מספר את סיפורם של אוטו ואנה קוונגל, שאפעם לא הצטיינו באיזו מרדנות פילוסופית גדולה, אבל בנם נפל במלחמה והם מחליטים להפיץ גלויה שטנה נגד הרייך השלישי בן אלף השנים. הם מסתכנים, כמובן, כי ברור שהגסטפו יתפוס אותם, אבל לא אכפת להם כי הם רוצים לעורר תסיסה בעם. ואכן הגסטפו תופס אותם, ואני חושבת שזה לא יהיה ספוילר גדול מדי אם אומר שהם מתים בסוף.
הספר מחולק לארבעה חלקים: הקוונגלים – בו יסופר על הזוג, על שכניהם, על האווירה בברלין באותה תקופה ועל הפצת הגלויות; הגסטפו – בו יסופר על התסכול ההולך וגובר בקרב קצין הגסטפו שממונה על החקירה ומפקדיו, שלא מצליחים לתפוס את הזוג הזהיר; כפות המאזניים נוטות נגד הקוונגלים – בו יסופר על כמה מהלכים שגויים שעשו החשודים וכמה מהלכים מטומטמים שעשו הציידים ועל איך בכל זאת החשודים נתפסו; הסוף – בו יסופר על דרך החתחתים שעברו השניים מהרגע שנתפסו ועד שהגיעו לגיליוטינה.
שלושת החלקים הראשונים די דומים למה שהולך בכל הז'אנר זה. אפשר, לשם הדוגמה, לחשוב על פרק של CSI. ההקדמה, זו שלפני השיר, מספרת על הרצח. ארבעים הדקות שלאחר מכן מוקדשות לתיאור מפורט ומלא במסכי מגע של איך הציידים מפענחים את הרצח. שתי הדקות אחרונות מוקדשות לתיאור תדהמתו, אומללותו וביש המזל של הרוצח. אבל ב"לבד בברלין" יש חלק רביעי. החלק הרביעי הזה, שמשתרע על פני כ-160 עמודים, הוא עודף. הוא חורג מהז'אנר. למה הוא עושה את זה?

מתוך הקומיקס הגאוני Hipster Hitler (סליחה, לא התאפקתי)

מגפיה הממוסמרים המבהיקים של החיה הנאצית
הסיבה הראשונה היא ברורה למדי: הבנאליות של החיים תחת הרוע. הספר "לבד בברלין" הוא תעמולה. הדמויות בו שטוחות, המתח בו לא הכי מפעים, והעלילה לא מבריקה – כל אלו סימנים לכך שפאלאדה לקח על עצמו חלק מטיהור העם הגרמני ובעיקר טיהור עצמו, אני חושדת. הוא רצה להוכיח משהו. כדי להוכיח את אותה טענת "לא יכולנו לעשות כלום נגד היטלר ושלל ארגוניו שהאזינו לכל פעם שדיברנו עם השכנה" הוא חייב להמשיך ולתאר גם את סבלם של בני הזוג קוונגל בגסטפו. כך הוא מראה באמת שגם הגרמנים סבלו.
אבל הוא מתעקש על זה. הוא מפרט את זה. הוא לא מניח לזה. זמן לדוגמה: "הנשים פלטו צעקה מתוך זעזוע, כי במרתף הגוויות האמיתי הזה שכבו גברים ונשים, כולם עירומים כביום היוולדם. הם שכבו בפנים מרוסקות, עם צלקות דמיות שנגרמו על ידי הצלפות, איברים מעוותים, מכוסים דם קרוש ולכלוך. איש לא טרח לעצום את עיניהם, הם לטשו עיניים במותם, ואחרים נראו כאילו הם ממצמצים בערמומיות, כאילו הם סקרנים ושמחים שמצרפים אליהם עוד בן אדם" (עמ' 531-532).
וזו פסקה אחת. יש עוד ועוד ועוד כאלה. על שיטות החקירה. על התאים. על האוכל. על הבגדים. על האנשים. על התליין. על הרופא. על מפקד בית הסוהר. זה לא נגמר. ואני קוראת את זה ואני מתחילה להרגיש תחושה מוכרת בגוף. כזאת של גועל מתקתק. וככל שאני קוראת, אני מרגישה אותה עוד יותר. ואני לא מבינה למה בכלל אני ממשיכה לקרוא. ואז זה נקלט: אני מרגישה כמו בזמן שקראתי את קצטניק, או את יז'י קושינסקי, או את חוברות "עדות" עם עדויות מהמחנות, או את משפט אייכמן.
החלק הרביעי לא מדבר יותר על הבאנאליות של הרוע, גם אם הוא מתכוון לעשות זאת. החלק הרביעי מדגים את הבאנאליות של ההתענגות על הרוע. כי לא משנה אם אתה ישראלי בשנות השמונים או גרמני בשנות החמישים, משהו בך מתענג על מגפיים ממוסמרים שפוגעים בעור החשוף, על גוף צנום רועד מקור ששוכב על דרגש, על כוס קוניאק שנשברת על ראשו הקודח מחום של האסיר למצהלות השמחה של הקצינים (אני יכולה להמשיך ככה לנצח, זה כיף נורא). יש לזה סיבה פסיכו-תרבותית די ברורה: הרבה יותר קל להתענג על מה שאסור. את זה יודעת כל אישה שעברה סדנת העצמה נשית שבה הסבירו לה בלי מבוכה ובלי צחקוקים שהיא בסדר גם כשהיא מפנטזת על זה שיאנסו אותה.
וזה היה מגניב אם אפשר היה לנצל את זה למוצרי תרבות מפורשים: ספרים או סרטים שבהם יראו גרמנים מכים, או לבנים מתעללים באפריקאים עם יהלומים או שיעים וסונים רבים ממש. בלי מסווה של עלילה או הסבר. רק הההתענגות על הרוע, עירומה ומפורשת. אבל הבעיה היא שזה חייב להיות מוסתר, זה חייב להתחבא בתוך מוצר לגיטימי: בכתבת עיתון עם פירוט של אונס, בכתבה בטלוויזיה שבה מראים שוב ושוב את התמונה של עדן אברג'יל, בספרים על השואה. ואלו, איך לומר, כבר קצת באנאליים.

פוטש – כותרת ראשונה

הפוסט של אתמול, על אם תרצו, הכעיס אותי מאד, כי הוא היה שובניסטי במובן הכי בסיסי, והגעיל אותי, כי הייתה עליו קארמה רעה כל כך שלדעתי לא נראתה פה מעולם, והתמיה אותי, כי יש כל כך הרבה דברים רעים לגיטימיים שאפשר להגיד על החבורה הזו שאני לא מבינה למה לרדת לגובה הזה.
בכל אופן, זה היה שם, בראש הבלוג שלי, ולא יכולתי ולא רציתי למחוק את זה, כי אנחנו לא עושים דברים כאלה וכי זה היה סתם משאיר חור על הקיר בצורה שלו, אז החלטתי לכתוב פוסט שידחוק את הפוסט על אם תרצו מראש העמוד, ואולי אפילו מהדיון במקום הזה, וככה אני אוכל להחזיר לעצמי את הרחובות.
רציתי לכתוב אותו פה לפני כמה ימים והתביישתי, כי חשבתי לעצמי מה אני מטרידה אותם עכשיו עם מוזיאונים כשהארץ בוערת. ובכן, הארץ אף פעם לא מספיק בוערת כדי להצדיק דיון פוליטי במיטתו של השכן.
תנו לי בבקשה מוזיקה של מכונת אריגה!

 

טיול במוזיאון הטכני – כותרת שנייה

ב-1625 הזמין המלך השוודי מוכה הגאווה גוסטב אדולף סירה גדולה במיוחד, שעימה יוכל להפליג בימים ולהוכיח את עליונותו. זו הייתה הסירה עם עוצמת האש הגדולה ביותר שנראתה עד אז וכללה 64 תותחים ימיים, קישוטים מלכותיים מצופי זהב, ואין ספור מפרשים. הסירה, שנקראה ואסה, יצאה לדרכה ב-10 באוגוסט 1628, לאחר טקס רב רושם. פחות ממייל ימי לאחר מכן הסירה טבעה לעיני עשרות המוזמנים המכובדים. היא הייתה כל כך גדולה וכבדה שלא הצליחו למשות אותה במשך כמה מאות שנים. עד שב-1961 אנדרס פרנצן הצליח לעשות זאת. מייד לאחר מכן התחילו בשיפוצה, והיום יש לה מוזיאון משלה. במוזיאון הטכני בברלין יש דגם מוקטן שלה.

 


כל כך מגניב, שאתם לא מאמינים (צילום: wasadream)

פרחים מברזל שבעזרתם עשו פעם הטבעות על בגדים. מכונת אריגה שיוצרת חוטים בצבעים שונים, שאותה מפעילה המדגימה.
תחנת קשבים שבעזרתה היו מאזינים פעם, ואולי גם היום, לתחנות רדיו בכל העולם, והציבור מוזמן להקיש על המסך שעליו מצוייר גלובוס, ולהקשיב לתחנות מכל העולם.
קרון של רכבת מהמאה ה-19, כולל הקישוטים של המחלקה הראשונה, המזוודות של המחלקה השנייה וספסלי העץ הפשוטים של המחלקה האחרונה, בו יכולים כולם לשבת.
יציקת גומי של מחשב, מדפסת, מצלמה ומסור שעליהן יכול הציבור ללחוץ, כדי לשמוע איך עושה "עיבוד נתונים", "הדפסת ספר", "צילום" ו"נגריה", בהתאמה. וכן, אפשר ללחוץ על כולם ביחד ולנגן את הסימפוניה האורבנית השלמה.
דגם מוקטן של מטוס שתלוי מהאוויר.
קמרה אובסקורה.

כל אלו נמצאים במוזיאון הטכני בברלין, שמסביר את הכל. כל מה שאפשר לדעת על איך פועלות טכנולוגיות בעולם נמצא שם. ואני מדברת על כל הטכנולוגיות: אניות, מטוסים, רכבות, ייצור נייר, ייצור טקסטיל, ייצור תכשיטים, צילום, צילום תמונות נעות, טלוויזיה, רדיו, ייצור רדיו ומכוניות.
אבל לא סתם תלוי על הקיר. נמצא בחלל. אפשר להקיף אותו. אפשר להקשיב לו. אפשר להעריך את גודלו. אפשר ללחוץ על כל מיני כפתורים. אפשר ללחוץ על מסכים שמסבירים דברים לעומק. אפשר לשבת רגע בתוכו ולראות איך זה מרגיש. כל כך הרבה הרפתקאות אפשרויות במוזיאון.
וזה גרם לי לחשוב על מוזיאונים. על כמה שאני אוהבת אותם. על כמה שתמיד יש בהם את הפוטנציאל לפוצץ לך את המוח. כי יש בהם שילוב מדהים של ידע ושל מנוחה ושל מסדרונות חשוכים ושל מסדרונות מוארים ונותנים כבוד לכל פרט ולכל משיחת מכחול, ואפשר ללמוד שם, ואפשר סתם להסתכל, ואפשר להשתעמם, ואפשר להתרגש, ואפשר לקבל השראה, ואפשר לעשת סיבוב מהיר וללכת.

הגרמופון של היטלר. סתם, נו. (צילום: sheeppurple)

וזה גרם לי לחשוב על תל אביב. ועל חולדאי. על זה שכועסים עליו שהוא סוגר פאבים בשביל מתחמי בילוי. על זה שהוא לא משקיע בתרבות ואמנות בעיר. על זה שהוא חונק כל אפשרות ליצירתיות בעיר הזאת. ועל ראש עיריית חולון. שנתן את ידו ואת תקציבו להקמת מוזיאון העיצוב המהמם ומוזיאון הקומיקס ועוד מוזיאונים שבטח אני לא מכירה.
וחשבתי לי שאולי מוזיאונים הם סימן. מוזיאונים הם המיינסטרים המכובד. מוזיאונים כאלו מתוקצבים על ידי העירייה ומנוהלים על ידי אנשים רבי שם ומעמד, והם יוצרים מרחב ונוכחות לתרבות ולאמנות. בתוך המרחב הזה אנשים יכולים למצוא מקום לנשום בו אוויר עם מעט שאר רוח. בשולי המרחב הזה חיים אמנים ואנשי תרבות ששוליים זה הקטע שלהם. קצת אחרי השוליים של המרחב הזה נמצאים אנשים שרוצים להגיע למרחב הזה, ובמהלך הניסיון שלהם להגיע אליו עושים דברים נפלאים.
וזה העציב אותי. אני אוהבת את תל אביב.