כן, כבר עברו יותר מחמש שנים מאז היום ההוא שפתחנו את הסיפור האמיתי והמזעזע של. מאז כבר עברנו לוורדפרס, איתמר נהיה מומחה CSS, ונכתבו כל כך הרבה מילים, שאם היינו מעמידים אותן אחת ליד השנייה, ונותנים להן לזחול מעט זו על גבה של זו, היינו מקיפים את כדור הארץ.
כשלמדתי באוניברסיטה, דיברו אתי לא פעם על "הספרות". הכריחו אותי לקרוא בכתב העת "הספרות" על "הספרות כרב מערכת", למשל. שעממו אותי עד מוות בקורס "ממרכזים למרכז, תולדותיה של הספרות העברית", דוגמה נוספת. וזה גרם לי לדמיין את "הספרות" הזאת. "הספרות" שהם דיברו עליה הייתה זקנה מיובשת שיושבת חמוצה על כסתותיה בדרך מפולין בעודה עוברת בחריצי כרכרה ישרים ולא סוטה ממסלולה אלא כדי לפגוש במסלולים ישרים אחרים. זה התמיה אותי, בגלל שהספרות שלי, זו שהכרתי בשנותיי כקוראת, הייתה אישה בת חמישים ככה עם שיער לבן ארוך, כפות רגליים שמנמנות מתפנקות, שכבר ראתה הכל בחייה, ובגלל זה היא מוכנה לצחוק על הכל, למזוג לעצמה כוס ברנדי בערב ולסלוח על הכל. אבל אף אחד לא רצה לדבר על הספרות שלי, אז הקשבתי למה שהם אמרו על "הספרות" שלהם.
והם נתנו בה סימנים, ישרים גם הם. ז'אנר כזה. ז'אנר ההוא. ספרות של עם כזה. ספרות של תאריך כזה. ספרות של עם כזה בתאריך ההוא. מעבר חד כזה מז'אנר כזה לז'אנר ההוא. המעבר הרך ההוא מז'אנר כזה לז'אנר ההוא. רק על חלוקה אחת ברורה ויעילה הם לא דיברו כלל. ככל שהקשבתי להם יותר, הבנתי למה הם שותקים. החלוקה שאני הכרתי לא עובדת תמיד. יש לה חריגים. אפשר לפסול אותה אקדמית בקלות. אבל כל פעם שהזכרתי את החלוקה הזו לאנשים, הם הבינו על מה אני מדברת. לא תמיד הסכמנו לאן לשייך כל ספר, אבל אני לא חושבת שנתקלתי באנשים שלא הבינו בכלל מה הם הקווים הגסים של החלוקה. אין לי ספק שאם גברת שיער לבן ספרות אכן קיימת, היא הייתה תומכת בחלוקה שלי.
אני מדברת על חלוקה בין ספרים של בנות לספרים של בנים. רגע, לפני שאתם רצים למטה לתגובות כדי להגיד לי שאני מהותנית ושוביניסטית ואהבלה באופן כללי, אני רוצה לתת סימנים גם בחלוקה הזו. ספרים של בנים הם ספרים שבהם רבה העלילה יותר מתעצומות הנפש. ספרים של בנים הם ספרים שבהם אנשים משרטטים גבולות. ספרים של בנים הם ספרים שבהם יש יותר פרטים גדולים מפרטים קטנים. ספרים של בנים נוטים יותר להיות אלגוריה. ספרים של בנים לא בהכרח נכתבו על ידי בנים. ספרים של בנות הם כל זה, אבל להיפך. בנים נוטים לאהוב ספרים של בנים, אבל בימינו, עם כל הבנות עם זיפי הזקן והבנים עם החזה החלק, לך תדע מה זה בכלל אומר.
וגברת ספרות שיער לבן היא אוהבת את כולם. ספר של בנים יכול להיות טוב או רע. וגם ספר של בנות. ולפעמים, בת, נגיד אני, יכולה לקרוא ספר של בנים, ולהגיד לעצמה שהיא יודעת שהוא טוב, אבל זה ספר של בנים, וזה לא הקטע שלה. וגם להיפך, ברור. ולמה אני אומרת את כל זה? כי לאחרונה קראתי שני ספרים מובהקים: של בנים ושל בנות, שהם שניהם ספרים טובים (אחד מהם הוא מעולה ממש, ואחד מהם קראתי בזכות ג'יימס), ואני יכולה סוף סוף לתת דוגמה, בלי להוציא דיבתו של אף סוג.
דוגמה אחת
"היינו שקטים זמן-מה ולא דיברנו. קתרין ישבה על המיטה ואני הבטתי בה, אבל לא נגענו זה בזה. היינו מרוחקים כמו בשעה שמישהו נכנס לחדר וכולם נעשים פתאום נבוכים. היא הושיטה את ידה ולקחה את ידי.
'נכון שאתה לא כועס, אהובי?'
'לא.'
'ואתה לא מרגיש שנפלת למלכודת?'
'אולי קצת. אבל לא בגללך.'
'לא התכוונתי בגללי. אל תהיה טיפש. התכוונתי למלוכדת באופן כללי.'
'תמיד מרגישים לכודים מבחינה ביולוגית.'
במשך זמן רב היא ישבה מבלי לנוע או להזיז את ידה.
'תמיד זאת לא מלה יפה.'
'אני מצטער.'
'בסדר. אבל תבין, אף פעם לא ילדתי ואפילו לא אהבתי אף אחד מעולם. וניסיתי להיות כמו שאתה רוצה ופתאום אתה אומר לי תמיד.'
'אני אכרות לעצמי את הלשון,' הצעתי.
'הו, אהובי!' היא חזרה מהמקום שבו היתה. 'אל תשים לב אלי.' שוב חזרנו להיות יחד והמבוכה נעלמה. 'בעצם אנחנו איש אחד, ואסור לנו לא להבין זה את זה בכוונה.'
'זה לא יקרה.'
מתוך "הקץ לנשק", ארנסט המינגווי, תרגום יואב כ"ץ, עמ' 160
דוגמה שתיים
"מגדלנה חתכה המון כרוב. בעזרת ידידה הסכין. ידה האוטומטית מוצאת את הדרך אל נקודות החיתוך המדויקות, מילימטר אחר מילימטר מנסר הלהב החד את ראש הכרוב הגונח לפרוסות דקיקות. בעצם שטות היא לבצע עבודת חיתוך רבה כל-כך בלי מקצוע. אבל מגדלנה עושה זאת בשמחה. מגדלנה מוצאת את הדרך חזרה אל שיווי-המשקל הפנימי. מגדלה מחתכת את גידולי רגשות הפרא המאיימים, שיקוב חשף בה לאחרונה, חתך אחר חתך, מן הכרוב. כשראש הכרוב המוצק והנוקשה הופך לערמת סרטי כרוב, חדלים ההרגשות להעיק ולחנוק, כאילו האוויר שבין חתכי הכרוב הוא שהיה חסר למגדלנה לנשימה… הפחד והחרדה שהתעוררו נסוגים. מגדלנה אינה תופסת מה טרף זה עתה את נשימתה. בשקט ובשוויון-נפש מקרקש הלהב על הקרש. שקטה ובקצב אחיד נושמת מגדלנה. שוקולד ודג נחים במחבוא שלה. כמו הפחד והחרדה. שלווה בכל"
מתוך "המכורה לשינה", אלפרידה צ'ורדה, תרגום אברהם כרמל, עמ' 19.
הנה, פעולה ושיחה, רגשות וסכין, ובכל זאת, ברור לכולם מה הוא מה. עכשיו אתם יכולים ללכת לתגובות ולהגיד לי שאני מהותנית ואהבלה. ברינג איט און.
אני פמיניסטית. אם הייתי דמות בספר שנכתב לפני ארבעים שנה, זה היה אומר עליי הרבה. הייתי כנראה מחוץ למיינסטרים, נאבקת ביחד עם אחיותי בארגון למען זכויות האישה, למען זכותנו לעבוד ולקבל שכר הוגן וללמוד באוניברסיטה. אם הייתי פמיניסטית לפני ארבעים שנה, המאבק ואחוות האחיות היו חלק ניכר מהאקלים החברתי והתרבותי שלי.
אבל עברו ארבעים שנה. בשנים האלו נשים נלחמו במגוון תחומים: בתחום המשפטי, להסדרת שוויון הזכויות בחוק; בתחום התרבותי, בעיקר למען זכותה של האישה לומר לא. לומר לא לגברים, לומר לא למעצבי אופנה, לומר לא לאנשים שחושבים שהם יודעים עליה משהו בגלל שהיא אישה; בתחום הרפואי, כדי לפתור את הבעיות הספציפיות לנשים וכדי לאפשר להן לקבל שליטה מלאה יותר על הגוף שלהן; ובתחום העסקי, כדי להגביה את תקרת הזכוכית.
וזה הצליח. במישור הכלכלי, על פי מחקר רחב היקף שנערך לאחרונה בארצות הברית, נשים מהוות 50 אחוז מכוח העבודה. ויותר מזה, "כיום, נשים זכאיות ל-60 אחוזים מהתארים שמחלקים הקולג'ים מדי שנה ולחצי מתארי הדוקטור והתארים המקצועיים. כמעט 40 אחוזים מהנשים העובדות מחזיקות במשרות ניהוליות ומשרות מקצועיות אחרות. נשים מקבלות 80 אחוזים מהחלטות הקניה בבתים אמריקאיים".
וזה הצליח מאד. במישור התרבותי, היום שבו האינטרנט התפוצץ הוא היום שבו ליידי גאגא, אייקון מוזיקה ואופנה בשיא של השיא של השפיץ של המיינסטרים שחררה לעולם את הקליפ הבא, שבמרכזו נמצאים כל הדברים שבכל מקום אחר מתחבאים בשוליים: בוצ'ות בבגדי עור שמתנשקות עם כוסיות על בכלא, ערבוביה מוחלטת של שחור ולבן, פסטיש של "רוצחים מלידה" בכיכובן של נשים, פרודיה משוגעת על "תלמה ולואיז", גיבורת קליפ עם משקפיים מסיגריות מעשנות למען השם, והאישה היחידה שהצליחה לעקוף את מדונה בכמה שהיא שמה את הכוס שלה במרכז התמונה. ועכשיו שקט, צופים:
וההצלחה הזאת, ביחד עם שינויים תרבותיים אחרים, הפכה את הדור שלנו לדור אחר. איתמר הגדיר זאת היטב בביטוי "דור עייף". ככה הוא מגדיר אותנו: "אנחנו האנשים שרצו ללמוד באקדמיה, בעוד זו מתפרקת מכל נכסיה; אנחנו אלו שרצו להיות עיתונאים, וכל שנותנים לנו לכתוב הוא סיפורי ברנז'ה; אנחנו מי שרצו להיות מבקרי תרבות, ונאלצים למצוא משהו להיאחז בו ב"אח הגדול"; חשוב לנו לדבר נכון, אבל לא ברור לנו למה; חשוב לנו לדעת היסטוריה, אבל נאלץ לעשות זאת לבד, בפרגמנטים, בשגיאות גסות. כשדורות קודמים מדברים על בורותנו, הם צודקים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר. אבל את מה שאנחנו יודעים, למדנו לבדנו ובמאמץ; וגם המאמץ הזה נראה לעתים מיותר".
ואת כל זה ארגוני הנשים לא הצליחו להפנים. מתארת זאת יפה אחת בשם "עכבר זועם": "ארגוני הנשים נכשלו בבואם להתאים את התנועה ואת המסר שלהם לעידן חדש ולדור חדש של פמיניסטיות לעתיד. איפה הסלוגנים לסטיקרים, איפה הטקטיקות, איפה הגישה המחודשת ומשופרת של המאה ה-21 לבעיות שהן עתיקות כמו הזמן? האם הם משתמשים באינטרנט למשהו אחר מלבד מיילים דחופים ותרומות? איפה הקליפים המחוכמים ביוטיוב של הדור החדש של פמיניסטיות שבהם מדברים על איך החוק הזה או הזה משפיע עליהן? איפה הנוכחות הטלוויזיונית? איפה הבלוגריות? (הו, יש הרבה בלוגריות פמיניסטיות, אבל הן לא ממומנות או מקודמות או מחוזקות בידי ארגונים פמיניסטיים, שעדיין חושבים שהאינטרנט נועד בעיקר לשליחת מיילים)".
וזה אומר שלהגיד "אני פמיניסטית" בעצם לא מתאר אותי כלל. אם כבר, אני פמיניסטית עייפה. מצד אחד, אין לי יותר שום אחווה עם שום ארגון נשים, כמו שהיה לדור שקדם לי. ארגוני הנשים מזמן הפסיקו להיות במרכז הבמה, הפמיניזם שהם מחזיקים בו כבול במשבר הייצוג התמידי ולא יכול לעשות דבר מלבד לארגן פאנלים שבהם תדבר אחת אישה אשכנזיה, אחת אישה ערביה, אחת אישה מזרחית ואחת לסבית (אפשר גם טרנס). ומצד שני, הפמיניזם הגדול ביותר קורה באמת. אחת ליידי גאגא אומרת לכל העולם: "אני אישה, ואני אעשה מה שבזין שלי, ואני ארוויח טריליון כסף גם אם אני קצת מכוערת ויש לי קול של גבר".
וכמו שקורה באופן כללי בדור שלי, המצב הזה שם אותנו במדבר. יש לנו אידיאלים, יש לנו מחשבה עמומה על רצון לשינוי ויש לנו עיניים לראות את הבעיות במציאות שסובבת אותנו, אבל אין לנו הנהגה פוליטית, אין לנו הוגות פמיניסטיות חדשות משפיעות, אין לנו דרכים מחוכמות להשתמש בטכנולוגיה, ובעיקר אין לנו שום במה מרכזית שבה נוכל להתדיין עם יתר התנועות הרווחות בחברה. הגיע הזמן להתארגן לקראת כל הדברים האלו, והפעם לא לשכוח בצד את ה-disco stick שלנו.
