מיטל שרון

קליי שירקי, שאין צורך להציג אותו כאן, כתב פוסט שאני הייתי אמורה לכתוב, לולא הייתי כל כך פמיניסטית מתחכמת שחושבת שתמיד יש דרך טובה יותר לעשות שינוי בעולם, מלבד לגרום לנשים להתנהג כמו גברים. אז ביקשתי ממנו רשות לתרגם, והנה זה כאן.

אז קיבלתי מייל מסטודנט/ית טוב/ה לשעבר, שרוצה להתקבל לעבודה וביקש/ה המלצה. "בטח", אמרתי, "תגיד/י לי מה את/ה רוצה שאגיד". קיבלתי בחזרה מכתב שבו הסטודנט/ית תיאר/ה את עבודתה/ו  והתאמתו/ה לעבודה במונחים כה מחמיאים, שהם היו גורמים לסגן מנהל מותג להסמיק.
אז כתבתי את המכתב שלי, לאחר שקראתי את ההערכה העצמית של הסטודנט/ית והנמכתי את הטון, כדי שזה יישמע כאילו בנאדם כתב את זה, ולא מחלקת יחסי ציבור, ושלחתי אותו. ואז, אחרי שהתגברתי על תחושת האי-נוחות, הבנתי שבאמצעות תיאור מוגזם של היכולות שלו/שלה, הסטודנט/ית ודאי קיבל/ה את המכתב הטוב ביותר שיכל/ה לקבל.
עכשיו, אתם יכולים לנחש האם מדובר בסטודנט או בסטודנטית?
כמובן שאתם יכולים. הבית שלי, התכנית לטלקומוניקציה אינטראקטיבית ב-NYU, הוא די מאוזן מגדרית, ולימדתי בערך אותה כמות של נשים וגברים בעשור האחרון. בתיאוריה, המגדר של סטודנט לשעבר אמור להיות אקראי. למעשה, הייתי יכול לכנות אותו בשם שפם בן-גברא, והתעלומה לא הייתה הופכת קלה יותר. והתחלתי לדאוג יותר ויותר מכך שרוב הנשים במחלקה, בעבר או בהווה, פשוט לא יכולות היו לכתוב מכתב כזה.
לא מדובר בדאגה פסיכולוגית; אני לא מודאג שמא נשים לא בונות מספיק הערכה עצמית. אני מודאג ממשהו פשוט בהרבה: לא למספיק נשים יש מה שדרוש כדי להתנהג כמו אידיוט יהיר שמאדיר את עצמו.
זוכרים את דיוויד המפטון, אמן ההתחזות שתואר ב-"קשר בכל מחיר" (Six Degrees of Separation), שהעמיד פנים שהוא בנו של סידני פואטייה? הוא שיקר את דרכו למסעדות ולמועדונים, הצליח ללוות כסף, והתנחל בחדרי אורחים של סלבריטאים. הוא לא שכח את העובדה שהוא מסתכן, או מכך שהוא עלול לסבול. פשוט לא היה לו אכפת.
זה לא שעדיף לנשים להיות אמניות התחזות; גם להרבה אמני התחזות עדיף להפסיק עם ההרגל הזה. אבל עד שלנשים יהיה מודל לחיקוי, שמוכנה להסתכן במאסר כדי להתקדם, הן יחמיצו את האפשרות להשתמש בכמויות קטנות של הונאה קידומית כדי לקבל מה שהן רוצות, ואם הן לא יוכלו לעשות זאת, הן יקבלו פחות ממה שהן רוצות.
אין שום גבול עליון לסיכונים שגברים מוכנים להסתכן כדי להצליח, ואם קיים גבול עליון כזה עבור נשים, הן יצליחו פחות. הן גם יבלו פחות בכלא, אבל אני לא חושב שאפשר לקבל את הפרס בלי להיות מוכן להסתכן.

***

כאשר הייתי בן 19, שלושה ימים לאחר שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, נפגשתי עם ביל ווארפל, שהעביר שיעורי עיצוב לתיאטרון לתארים מתקדמים (המקצוע הנבחר שלי, באותם ימים), כדי לשאול אם אוכל להשתתף בקורס עיצוב. הוא שאל אותי שתי שאלות. הראשונה הייתה "איך אתה מצייר?". לא כל כך טוב, עניתי (בקושי ידעתי לצייר באותם ימים). "בסדר, איך אתה רושם?" הבנתי שזהו זה. יכולתי להירשם לקורס עיצוב תפאורה או לקורס עיצוב תאורה, אבל לא ידעתי לצייר או לרשום מספיק טוב, ולכן לא אוכל להירשם לאף אחד מהם.
"אני רושם טוב", אמרתי.
על סוג ההתנהגות הזה אני מדבר. ישבתי במשרד של מישהו שהערצתי אותו ופחדתי ממנו, מישהו שהיה שומר הסף של משהו שרציתי, ושיקרתי לו בפרצוף. דיברנו עוד קצת ואז הוא אמר "בסדר, אתה יכול להירשם לשיעור שלי". ורצתי לחנות ציוד האמנות הקרובה, וקניתי חומרי רישום, משום שהיה עליי להתחיל ולהתאמן.
כך הצלחתי לעבור את הסף. למדתי לרשום, ביל הפך למורה ולמנטור שלי, וארבע שנים לאחר מכן עברתי לניו-יורק והתחלתי לבצע את עבודות העיצוב שלי. אני לא יכול לומר שהיכולת שלי להתפרנס מהמקצוע ההפכפך הזה קשורה אך ורק להתנהגות שלי במשרד של ביל, אבל אני יכול לומר שהיא תלויה בכך שהייתי מוכן לעשות דבר כזה. ההבדל ביני לבין דיוויד המפטון לא נעוץ בכל שהוא אמן התחזות ואני לא; ההבדל הוא שאני סיפרתי רק שקרים שיכולתי לעמוד מאחוריהם, וידעתי מתי להפסיק. זוהי לא התנהגות מסוג שונה, כי אם מינון שונה של אותה התנהגות.
ונראה לי שנשים באופן כללי, והנשים שעל חינוכן אני מופקד באופן פרטי, נוטות להיות גרועות בסוג כזה של התנהגות, אפילו כאשר הסיטואציה מזמינה התנהגות שכזאת. הן לא רק גרועות בלהיות אידיוטיות יהירות שמאדירות את עצמן. הן גרועות בלהתנהג כמו נרקיסיסטיות שמקדמות את עצמן, כמו אובססיביות אנטי-סוציאליות, או כמו שחצניות פומפוזיות, אפילו קצת, אפילו לרגע, אפילו כשהאינטרסים שלהן דורשים מהן לעשות זאת. אפשר למתוח ביקורת רבה על סוג ההתנהגות הזה, אבל אי אפשר לומר שהיא לא מצויה בקרב אנשים ששינו את העולם.
השינוי הזה דורש מנשים להתנהג כמו גברים, אבל אז מה? אנחנו מבקשים מאנשים לחצות את גבולות המגדר כל הזמן. אנחנו במהלכו של  פרוייקט רב-דורי שמעודד גברים להיות מקשיבנים טובים יותר ובני זוג רגישים יותר, להתחשב ותר ברגשות האחר ולהחצין יותר את הרגשות שלהם. באותו אופן, אני רואה עמיתים שמנסים ללמד נשים אסטרטגיות להגנה עצמית, שכוללת אגרסיות פיזיות ישירות. אבל לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם העמיתים שלי היו מתאמצים באותה מידה כדי ללמד נשים אסטרטגיות לקידום עצמי.

* * *

אחת מהסיבות לכך שאסטרטגיות כאלו מצליחות היא שאנחנו חיים בעולם שמפלה נשים לרעה. עם זאת, אפילו בעתיד אידיאלי, קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות שמניבה תגמולים לא פרופורציונאליים, ואם קידום עצמי ימשיך להיות מיומנות גברית, התגמולים האלו ימשיכו גם הם להיות גבריים. זוהי לא תוצאה של דיכוי, אלא של חירות.
אזרחי העולם החופשי מחזיקים במינון חסר תקדים של חירות שמאפשרת לנו לבחור איך אנחנו חיים, כך שאנחנו חווים את החיים כסדרה עצומה של תגליות עצמאיות: מה עליי לעשות? איפה אעבוד? עם מי עליי לבלות את זמני? ברוב המקרים, אין תשובה נכונה, רק פשרות. רבות מהפשרות האלו מתרחשות בשוק: החל ממה שאנחנו אוכלים ועד המקום בו אנחנו גרים; בכל תחום יש רשימת אפשרויות, ובין ההעדפות שלנו לתקציב שברשותנו, אנחנו עושים את הבחירה שלנו.
אבל בשווקים מסויימים החליפין הוא הדדי – בזמן שאתה שוקל את האפשרויות שלך, גם האפשרויות שלך שוקלות אותך. האנשים שהם מספיק ברי מזל כדי שהאפשרויות האלו יהיו פתוחות בפניהם מגלים במהירות כדי זה לא מספיק שאתה רוצה ללמוד ב- Swarthmor, או לקבל מימון מ- Kleiner Perkins. המוסדות האלו צריכים גם להחליט שהם רוצים אותך.
כמה מההזדמנויות החשובות ביותר שאנחנו מקבלים מתרחשות בשווקים הדדיים: חינוך ותעסוקה, חוזים והלוואות, מענקים ופרסים. והמוסדות שמאפשרים את ההזדמנויות האלו פועלים בסביבה שבה קשה להגיע למידע מדויק. אחד מכלי השיפוט המרכזיים ביותר שלהם הוא הצבת שאלה ישירה למתמודד: ספר לנו מדוע עלינו לקבל אותך. ספר לנו למה עלינו להעסיק אותך. ספר לנו למה עלינו להעניק לך מענק. ספר לנו למה עלינו לקדם אותך.
בנסיבות כאלו, אנשים שלא מרימים את ידם, לא זוכים שיבחרו בהם, ואנשים שמרימים את ידם בביישנות, נבחרים פחות. המצב הזה נובע חלקית מהעובדה שבאנשים אסרטיביים מבחינים ביתר קלות, אבל הוא נובע גם מכך שהרמת היד כשלעצמה מהווה סימן יקר-ערך לכך שאתה מוכן להסתכן בהשפלה פומבית כדי לנסות משהו.
המוכנות להסתכן חופפת להרבה מהמיומנויות שלהן יזדקקו המועמדים כדי לבצע את העבודה עצמה – לגייס עמיתים וכסף, להכניס מוטיבציה בלב המשתתפים ולשכנע את חסרי האמונה, להתמיד לנוכח מכשולים ולעג. במילים אחרות, מוסדות שמעריכים את ההתאמה של מועמדים בוחרים לרוב אנשים שמקדמים את עצמם משום שקידום עצמי קשור לתכונות אופי אחרות שנדרשות כדי להצליח.
מפתה לדמיין שנשים יוכלו להיות חזקות ובטוחות בעצמן מבלי להיות יהירות או אידיוטיות, אבל זוהי תקוות שווא, משום שאנשים אחרים הם אלו שקובעים שאתה אידיוט, והניסיון שלא להגיע למצב הזה, מעניק לאנשים אחרים כוח להטיל וטו על הפעולות שלך. כאשר מישהו מציג עצמו כטוב מספיק כדי לבצע דברים מעניינים, באותה נשימה הוא גם חושף את עצמו לשיפוט שלילי לסוגיו, וככל שאני יכול לומר, העובדה שאנשים אחרים זוכים באפשרות להחליט מה הם חושבים על ההתנהגות שלך מותירה רק שתי אסטרטגיות תגובה: לא לעשות דבר, או לא להתייחס לתגובה.

* * *

האסטרטגיה של אי ההתייחסות לתגובה מפתיעה לטובה. עוד אחת מהסטודנטיות שלי לשעבר, שעכשיו היא עמיתה למקצוע וחברה, קראה בקשה מעיתונאי במגזין, שמבצע תחקיר לקראת כתבה טכנולוגית, וביקש דוגמאות. החברה שלי, שבעבר הייתה שקטה מדי בנוגע לעבודתה, החליטה לכתוב לכתב ולומר: "העבודה שלי היא נפלאה. כדאי לך לכתוב אודותיה".
הכתב בחן את העבודה שלה וכתב לה חזרה: "העבודה שלך אכן נפלאה, ואני אכן אכתוב עליה. אני חייב גם לומר לך שאת האישה היחידה שהציעה את עבודתה. גברים עושים זאת כל הזמן, אבל נשים מחכות שמישהו ימליץ עליהן". החברה שלי הפסיקה לחכות, ועכשיו העבודה שלה זוכה לתשומת הלב לה היא ראויה.
אם תעברו במחלקה שלי ב-NYU, לא תאמרו "הו, הביטו עד כמה גברים הם יותר מוכשרים מנשים". רמת האנרגיה היצירתית והגיוון שבה במקום הזה עדיין גורמים לי לעצור את נשימתי, והם לא מחולקים על פי המינים. עם זאת, לא תטעו אם תאמרו "אני מתערב שהסטודנטים שיהיו מפורסמים חמש שנים מעכשיו יכללו יותר גברים מנשים", משום שזה מה שקורה, שנה אחר שנה. החברה שלי, שדיברה עם הכתב, ממשיכה להיות מקרה חריג ועצוב.
חלק מהאפליה הזו בקריירה נובעת מסקסיזם, אבל חלק אחר נובע מכך שגברים פשוט טובים יותר בלהיות יהירים, ומודאגים פחות מכך שאנשים שיחשבו שהם טיפשים (לרוב בצדק, יש לומר), משום שאנחנו מנסים דברים שאנחנו לא כשירים לעשות.
ואני לא יודע מה לעשות בנוגע לבעיה הזאת (המהות של קיטור, למעשה, היא העובדה שלמקטר אין כל מושג איך לתקן את הדברים עליהם הוא מקטר). אבל אני יודע זאת: יהיה טוב יותר אם נשים יזהו הזדמנויות מעניינות שעשויות להתאים להן, הזדמנויות שהן עלולות לחרב אם באמת ינסו לעשות משהו לגביהן, ואז ינסו לקבל אותן. יהיה טוב אם יותר נשים יתרגלו להרים את ידן ולומר "אני יכולה לעשות את זה. תרשום אותי. העבודה שלי נפלאה", ולא משנה כמה אנשים יתרגזו בשל התנהגות שכזאת.

אז קראתי במגזין אחר
הייתי חייבת. ולמה הייתי חייבת? בגלל מיברג. ולמה בגלל מיברג? עוד לפני שהתחילה להיכתב מילה במגזין הוא עשה מהלך שהוציא אותי מכליי: הוא יצר אנלוגיה בין מצב חשבון הבנק של מיברג לבין מצב חשבון הבנק של העיתונות הישראלית. הוא אמר שעיתונאים כמוהו, מעמודי התווך של העיתונות הישראלית כמובן, לא יכולים להתפרנס יותר מכתיבה. ולו נמאס מזה, אז הוא הקים מגזין. והמגזין הזה הולך להראות שיש אופציה אחרת.
אז מה? זה מהלך סביר שיווקית. אם אתם לא רוצים את מיברג בגלל כתיבתו השנונה, תרצו את מיברג כי הוא אביר העיתונות הגוועת. זה מגדיל את קהל הקוראים פי כמה ומשחק היטב על רגשות המרמור בקרב קהל מסויים על העיתונות הישראלית. אבל זה מהלך מעצבן. כי מיברג לא עורך מגזין לטובת הציבור והעיתונות. הוא עורך מגזין בנושאים הבאים: אוכל, אמריקה, ישראל, ספרים, קולנוע, תקשורת, מוזיקה, רון מיברג. ככה, יש אנשים שמתעניינים באוכל, ויש אנשים שמתעניינים ברון מיברג. זהו לא מגזין שרון מיברג עורך, זהו מגזין של רון מיברג. וככזה, הוא יכול להועיל או לא לרון מיברג, אבל הוא יהיה גרוע מאד בלהוות אינדיקציה או אלטרנטיבה לעתונות העברית.
ואז התחילו המניפסטים. והתברר שרון מיברג חושב שהמתחרים שלו הם עיתונים אחרים. והוא כל כך טעה, שזה היה כמעט קומי. אין מגזין שמתפרסם היום שמתחרה במגזינים אחרים. כל מגזין מתחרה בכל איש שכותב על נושאים דומים. רוצה פרשן לענייני אמריקה? אתה יכול לפנות לאורלי אזולאי, כתבת ידיעות אחרונות לוושינגטון. אליה יכולת לפנות תמיד, אפילו בימים שבהם רון מיברג היה רלוונטי למשהו. אבל אתה יכול לפנות גם לפופ טארטס. זה אמין באותה מידה, ואפי טריגר כותב מצויין. אתה רוצה לקרוא על מחשבים? אתה יכול לפתוח ידיעות, מעריב, הארץ או כלכליסט, אבל באותה מידה אתה יכול לפוצץ את קורא הרסס שלך בעשרות (ישראליים) או מאות (באנגלית) בלוגים, שישמחו לספק לך כל דבר שרק תרצה בתחום. ולכן, הביטחון הזה, של "אני אעשה דבר טוב יותר מהדבר הרקוב שמתרחש פה במערכות העיתונים", הוא ביטחון חסר בסיס. לא בהכרח בגלל שרון מיברג וצוות הכותבים שלו לא יכול להתחרות בכל האנשים הכותבים, אלא בגלל שהוא אפילו לא מכיר בקיומם.
אז ידעתי שאני צריכה לקרוא באחר, כדי לדעת מה יצא מכל הבלון הנפוח הזה, שאמור היה לקחת איתו את העיתונות העברית לשמיים.

אז מה בעצם הם הקריטריונים?
אם מוציאים ממשוואת העיתון את הדפוס, ואת איכויות העיצוב והדפדוף שהוא מביא איתו, מגלים כי מבחן המגזין הטוב באינטרנט הוא למעשה מבחן הרסס. קוראי הרסס ( או המיילים או רשימת הסימניות או הדלישס, או איך שלא שומרים את המקומות שחוזרים אליהם) של קהל היעד של מיברג מפוצצים. אני מכירה את שלי, ואני מקרה לא קיצוני: יש שם כמה עשרות טובות של בלוגים ואתרים. אם בא לי לקרוא מישהו שאני מוקירה את כתיבתו, אין לי שום בעיה למצוא מלים כתובות. או צילומים מצולמים.
אי לכך, אני שומרת בקנאות על מעוז הרסס שלי. אם לא אשמור עליו, הוא יישטף בזרם המלים הכתובות, כפי שקורה לעיתים. כדי שמשהו חדש ייכנס למעוז שלי, הוא צריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להוכיח שהוא כתוב טוב. הוא צריך להוכיח שיש בו משהו על דברים שמקומות אחרים לא כותבים עליהם. הוא צריך להוכיח זווית ראייה חדשה על דברים שאחרים כן כותבים עליהם.
במקרה של אחר, הוא צריך לעשות את כל אלו בריבוע. כי הוא לא רוצה רק להיכנס לקורא הרסס שלי, הוא רוצה להיכנס לכיס שלי. ולכן, הוא צריך להיות טוב יותר מכל בלוג או מגזין אחר שנותנים לי את שירותיהם בחינם.
אני מניחה שיש כמה דרכים להתעלות מעל האתרים הטובים הקיימים, אבל אחת הדרכים המצופות ממגזין היא להביא אותה בסינרגיה. מה זה אומר? שכתבת התחקיר תכסה צד אחד של סיפור ומדור הדעות יביא צד אחר. שיפרסם סדרה של תצלומי אוכל מדהימה, שתלווה בכתבה מעמיקה על מסורת הפודינג בבריטניה. שיתחקה אחר עונש המוות והתפוצה שלו בעולם בכתבה אחת, ויראיין מומחים לטלטולי שב"כ בשנייה (בדיחה פרטית עם איתמר ורוני). יו נואו, שלם שעולה על סך חלקיו.

ים הלנז'רי מתנועע, מתוך אחר (מה באמת קורה עם קרדיטים לתמונות במגזין הזה?)

אז מה יצא מזה?
יש שם טורי דעה נחמדים. בועז כהן על הביטלס עם הילדות שלו, או נילי לנדסמן על שלושים ומשהו. ויש אפילו לפעמים משהו שדומה לכתבה כמו עפרה ריזנפלד על גניבת גשרים בפולין. וזה שוטף וקריא, ואלו אנשים נחמדים. אבל אין שם שום דבר מעבר. טורי דעה ועוד טורי דעה. זה מזכיר יותר מכל את רשימות. כמה כותבים טובים יותר או פחות, שמעניינים אותי יותר או פחות, מרוכזים במקום אחד, ומהגגים את הגיגיהם. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
הוא ערוך ברשלנות. לא במובן פסיקים וטעויות הגהה (אם כי, גם על זה אפשר לעבוד). במובן העמוק של יד עליונה נעלמה, שמורידה איפה שמיותר ומוסיפה איפה שחסר. יש שם, למשל, כתבה של מיברג על ספרות פילם נואר. יוצא שעל שולחני מונחים כל הספרים שתורגמו לעברית של דאשייל המט (או איך שלא כותבים את השם שלו), אז פתחתי את הכתבה בהתלהבות. רבע שעה מקונן מיברג על זה שלא השכיל לתרגם את "השינה הגדולה" של צ'נדלר מחדש לעברית, אחרי שתורגם בפעם האחרונה לפני חמישים שנה, ועל כך שלא גאל את קוראי העברית משממונם. זכרתי שקראתי את השינה הגדולה בתרגום די חדש ולא הבנתי מה הוא רוצה. האינטרנט גילה לי כי זכרתי נכון: הוצאת כתר, 2005, בתרגום דוד חנוך. ובכל זאת, הכתבה הזאת, שאפילו לא נכתבה עבור אחר, אלא פורסמה במעריב ב-2009, מוצגת שם. למה? כי זהו הארכיון של מיברג? כי לא היו מספיק כתבות על ספרות? כי היה דחוף לקונן על ספר שלא תורגם על אף שכן תורגם? בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
ויש שם המון רון מיברג. המון. והוא כותב על הכל: אמריקה, כמובן, וספרים, כמובן, ואוכל, כמובן. אבל גם על תכניות בישול באמריקה (טקסט תמוה למדי, פה), חזיות (באמת שיש לי אימג'ים דחופים יותר להכניס לראש מאשר את רון מיברג בחנות של ויקטוריה סיקרטס, פה), אדם ברוך (לא קראתי. יש גבול כמה מדברי הגבר הלבן שאיבד את מדינתו אני יכולה לספוג, פה) ועל מה לא. יש אנשים שזה נחמד להם, אני מניחה, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הלשלשת המילולית והמרירות והשובניזם שלו. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
מה שכן, העיצוב יפה מאד :).

בקיצור
אתר עם כמה כותבים שאני אוהבת וכמה שלא, שערוך ברשלנות ומכיל רק טורי דעה. קוראים לזה בלוג, לא? בלוג נחמד, אני לא אומרת, אולי אפילו אשים אותו בקורא הרסס שלי. אבל בשביל זה כל הרעש?