אני בערך באמצע של "כולל הכל" של הפנר, שדחיתי ודחיתי את קריאתו, כמו שאוכלים את הווניל אחרי השוקולד בקסטה, כדי לשמור את הטעם הטוב לסוף. ידעתי שהוא יהיה תענוג כולל, ורציתי לא לקרוא אותו. לשמור אותו לרגע של ייאוש מספרות ומהעולם. אבל הייתי בספריה והיו לי חמש דקות לבחור ספר. והוא תמיד שם. ברשימה. אז לקחתי.
ואי אפשר לתאר את ההתרוננות. את המשפטים שם, הווירטואוזיים, ארוכים כמו הגלות, שמכילים עולם ומלואו וארצות ובירות וערי חוף וערי פריפריה, והכל חולף בהרף עין של משפט, האותיות מחוללות עם הפסיקים, ועברית עם צרפתית, עד שמגיעה הנקודה, קטנה אך החלטית, וכל המשפט משתחווה בקידה מסולסלת ומצועצעת ומפנה את מקומו לבא אחריו. (זה ניסוח פלגיאטי אידיוטי, כמובן, אני לא הפנר ועד שלא שילבת איזה אחולשלוק עם געי קאקען ותרגום קטן בצד, אינך קרוב למיצוי היכולות שמעניקה לך העובדה שאתה גולה).
יש שם דיוקן של דור, שבא משם או שהוריו באו משם, והוא גדל בריאלי בחיפה ושוב גולה בלונדון או בפריז או במינכן, ושפתו היא ארבע שפות, והוא כולו נע בין הפוריטניות הלאומית הקפוצה והמיליטריזם שבירושלים–חיפה-תלאביב ובין הבדידות ההקרבה והזעם הקדוש של אלו שעזבו. ואת חושבת לעצמך שאיזה מצחיק זה, שאת בת הדור שחושב שהוא גילה את העולם שמחוץ לישראל ואת הגבולות הפתוחים ואת הקוסמופוליטיות, בעודו חומק מהסלונים של הוריו, עם התומאס מאן ודוסטיובסקי, ובלזק ושרלוק הולמס.
את גם חושבת על הפנר, על איך היית רוצה להכיר אותו. רעה לעט. את חושבת על מחשבה שעלתה בדיון לפני זמן מה. מה היה קורה אם הייתה כסית. האם היית הולכת להציץ על טשרניחובסקי. האם היית מזדיינת עם יונתן גפן? האם היית לוגמת גם את 50 גרם וודקה. או רק מעפעפת בביישנות. וחשבת אז, באותו דיון, על כמה שאי אפשר להעריץ יותר איש. וכמה זה חבל. והנה, את מעריצה את הפנר. את רק מחכה לרגע בו תוכלי לתפוס איתו שיחה, כזו מתמשכת, שבו תוכלי לראות את האגואיסטיות, החטטנות, הקנאה, המרירות, ההזדקקות, והבושה שהם מרכיבי יסוד בכל אדם שיוצא מדפי הספרות. ואת רוצה להוציא אותו מהם, לשאוב אותו אל החיים שלך, לשתות איתו קפה.
ואת חושבת שהנה, תכתבי סוף סוף את הפוסט שלך על האמון שדורשת הספרות מקוראיה, ואיך במשך השנים האמון הזה פוחת, חולף, משנה צורה, מתבגר, כי הפנר הוא דוגמה מצויינת. ואת יודעת שלא תכתבי. גם לא הפעם. כי הפנר זה לא בשביל דוגמא. הפנר זה בשביל התרוננות, והנה היא, כבר פה. הגיע הזמן להמשיך לקרוא.