אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים
הילדים של מחר הוא סרט טוב. איך יודעים את זה? אפשר לדבר על זה הרבה, אבל אפשר לתמצת את כל הדיבור על הסרט לשלושה דברים:
1. הסרט מתרחש ב-2027, בזמן שהאנושות סובלת 19 שנה ללא לידה אחת לרפואה. כל הנשים עקרות, וזה מכניס את כל העולם לתוהו ובוהו. כולם נלחמים בכולם, לונדון מלאה בפיצוצים, בפיגועים ובבגרפיטי, ופליטים מכל העולם מוכנסים למחנות מחוץ לעיר ולכלובי אדם בתוך העיר. בתוך כל זה עומד המשרד לאיסוף אמנות, או משהו כזה, ואוסף יצירות אמנות מכל העולם.
תיאו, גיבור הסרט, שהוא אקטיביסט מריר שהפך לפקיד מדינה, נכנס למקום הזה כדי לבקש טובה מקרוב משפחה שלו. מולו ניצב פסל דוד. בחדר הסמוך תלויה הגרניקה. ובתוך כל זה מתנהלת שיחה שבה הוא מבקש מקרוב המשפחה שלו טובה שתאפשר לו לקבל כרטיסי מעבר אל מחוץ למדינה.
ככה כולנו, כל האקטיביסטים בפועל ובמחשבה שבינינו, מדמיינים את העתיד.
2. אנחנו הרחק במחצית השנייה של הסרט. תיאו נלחם בכולם וכולם נלחמים בו. הוא כבר שכח שהוא הפסיק להיות אקטיביסט. אין לו ברירה, כי הגרסה העגומה של הבחורה היפה תלויה בו שיציל אותה. הוא, כמו גבר של העולם החדש, עושה זאת בלי שרירים ובלי כדור אקדח אחד לרפואה. פשוט משום שהוא מכיר את ההיפי המזדקן הנכון שיחביא אותם ויתן להם לעשן גראס מסוג ”שיעול תות“.
בקיצור, אנחנו במחנה הפליטים. הכדורים שורקים מימין ומשמאל. ופתאום, בירייה אחת המצלמה מתמלאת בדם. במשך חמש דקות אנחנו רואים את הסרט מבעד לטיפות הדם הזולגות לאיטן, בחינניות מחושבת, על המסך. מקסים.
אין דבר שאקטיביסטים לשעבר שונאים יותר משמפוצצים להם את הקפה
3. כאמור, תיאו הוא אקטיביסט לשעבר. אלא ששני דברים קורים בסמוך מאד אחד לשני: הראשון הוא שהוא עד לפיצוץ שמתרחש סמוך למקום שבו הוא קונה את הקפה שלו. זה מזכיר לו – הרבה יותר מכלובי האדם ומהאבנים שנזרקות לעבר הרכבת בה הוא נוסע – שהעולם זקוק לו. השני הוא שהאקסית היפה שלו אומרת לו שיפסיק לשחק אותה בורגני. זה עושה את העבודה.
ברגע שתיאו מבין שאין לו ברירה אלא לפעול למען האנושות, הוא מאבד את הנעליים הבורגניות שלו. הוא נשאר בגרביים מעט זמן, ואז מגיע להיפי, וכראוי מקבל כפכפים. הוא מסתובב בכפכפים, למען השם, באנגליה האפורה מתמיד. בשיאו של המתח בסרט, כשעוד לא ברור מה יעלה בגורלו, יוצר המטאפורה הזו מגדיל לעשות וגורם לו לפציעה ברגל. עכשיו הוא גם בכפכפים וגם קצת צולע. אבל תיכף הכל יסתדר. זה ברור, כי תיאו זוכה לנעלי ספורט, ההנעלה של האקטיביסטים השבעים.
אבל מה?
”הילדים של מחר“ היה יכול להיות סרט מעולה, לו לא היה יוצא מנקודת המבט הכי בעייתית שאפשר: אם לא יהיו ילדים, כל העולם ייחרב. צחוק הילדים, אומר הסרט שמבוסס על רומן מאת פ.ד. ג‘יימס, הוא זה שמציל את העולם. לא באמת, אני לא צוחקת. זו לא איזו פרשנות מופרכת שאני המצאתי. בלי צחוק ילדים, אנחנו מקבלים טרוריסטים, פליטים וכפכפים.
וכמו שדודה שלי זהבה הייתה אומרת: “את לא רוצה ילדים??? את עוד תתבגרי!”
