מיטל שרון

המופע החדש של להקת ורטיגו, sunny side up, הוא מסיבה. רואים זאת מייד כשנכנסים. הרקדנים עומדים ומדברים בפינה, ליד אמן הפטיפונים, עופר טל, ונגן הקונטרבס, שי רן, ומחכים שהערב יחל. תאורה תזזיתית ממלאת את האולם וכולם לבושים בהתאם. מה שהקהל לא יודע בשלב זה הוא שבמסיבה הזו, כמו במגה-קלאבים אופנתיים, יש כמה חללים, שהמוזיקה בהם אמנם אינה שונה, אולם הם בהחלט נבדלים באיכות האירוע המתרחש בהם.

בחלל הראשון, והמוצלח ביותר, נמצאים הריקוד והמוזיקה. כמו במסיבה נעה החוויה בין לבד לביחד, בין התמסרות לעולם התחום באולם ובין הישארות בחוויות חיצוניות לו. חמישה מרקדני המופע עומדים באחורי הבמה וסופרים בצרחות לאחור. רקדן אחד עומד במרכז, בודד בטירופו, משתדל להספיק לרקוד כמה שיותר עד שייתם הזמן המוקצב לו, ואז נופל על הרצפה; בסצינה אחרת, רקדן אחר, שרק רוצה "לנהוג רגוע", זוכה לטיפול אלים משלושה מחבריו, בזמן שזוג אחר מתחיל בריקוד אינטימי, אדיש לחלוטין לאלימות שמתרחשת בצד האחר של הבמה; ברגעים אחרים מתחלקת הבמה לכמה אירועים שמתרחשים במקביל, ויוצרים משחק אינסופי של צורות יפות שנוצרות ומתפרקות, ביחד ולחוד.

הרקדנים עושים את עבודתם נאמנה. השפה התנועתית של ורטיגו, שמבוססת על תנועה טבעית של הגוף ועל אמנויות כמו הטאי-צ'י מן המזרח והקפוארה מברזיל, ניכרת גם כאן. הכוראוגרף האורח רוברטו אוליבן משתלב היטב עם ריקוד הקונטקט. הביצוע מדויק ומתוזמן ואין לקהל ספק כי הרקדנים נהנים ונשמעים לאחד מחוקי החזון של הלהקה: לא להכריח את הגוף לבצע תנועות שזרות לו.

בחלל השני, הפחות מוצלח, נמצא הניסיון לייצר "אמירות". 'כולנו דומים ועברית וערבית הן שפות מקבילות' מכריז-צורח הקטע שבו שרים ורוקדים חברי הלהקה, בספק פרודיה על תכניות ילדים, כי "בננה היא מוז ותפוח הוא תופאח". 'מיניות היא משחק', מזכיר לנו קטע אחר שבו אחד הרקדנים מנסה שוב את אפקט הדראג-קווין המשומש, לובש את המקטורן המנצנץ ומזיז את שפתיו למילות השיר. כולם יכולים לרקוד, טוענים שני קטעים אחרים, שבהם מצטרפים הנגנים לריקוד, בחינניות כזו או אחרת. ה"אמירות" האלו נתמכות בדיבור, בשירה, ובהקרנת שיקופיות.

ובדיוק העושר הרב הזה הוא שנמצא בעוכרי המופע. שישה רקדנים מצוינים נמצאים על הבמה. לרשותם שפה תנועתית שלמה ומורכבת, אשר יודעת לייצר אמירות סבוכות, שנלחשות מעל הבמה בדיוק וברגישות. לא ברור מדוע התעקש אוליבן שלא להאמין בשפה הזו עד הסוף ובחר לתמוך בה בקביים שונים, שאמורים לסייע לה להעביר מסר "קומניקטיבי" וברור יותר.

התוצאה מזכירה סצנה נפוצה באותם מגה-קלאבים עתיקי דציבלים: אדם מתקרב לאוזן חברו כדי לומר לו דבר מה מבעד לרעש המוזיקה, אולם הוא אינו בטוח כי ההתקרבות מספיקה, ובמקום ללחוש הוא צורח. "לא צריך לצעוק", אומר לו חברו ומגרד באוזנו במצוקה.

להקת ורטיגו, 'sunny side up'. כוריאוגרפיה: רוברטו אוליבן. מוסיקה: להקת התפוחים. תלבושות: שירה וויז. תאורה: דני פישוף. עיצוב גראפי: דורית טלפז. רקדנים: מיטל בלנרו, כרמי זיסאפל, רינה ורטהיים, אלעד שכטר, נמרוד חירורג, ירון שמיר

(נכתב במקור עבור ifeel)