"ואז, הוא ביצע בי את זממו"

"אף אחד לא באמת יודע מה קורה באינטרנט הזה", טען איתמר באוזניי בפעם כזו או אחרת ב"תחתית". זה שימח אותו, כי זה אומר שיום אחד גם הוא יוכל לעבוד בעבודה מגניבה באמת או סתם להיות מיליונר. זה ביאס אותי כי זה אומר שכל העבודה שלנו – האנשים שעובדים בתוכן ברשת – היא לגמרי חסרת ערך. וחוץ מזה, לא הסכמתי איתו. ואני אסביר. אני חושבת שבאינטרנט, כמו בכל תחום אחר בעולם, רעיון טוב וביצוע מוצלח מובילים להצלחה. כדי להעלות רעיון טוב, צריך להבין היטב את מה שקורה היום, ואז לעשות לזה איזה מין טוויסטון קטן, שיהיה מספיק קרוב לדברים הטובים שקורים היום ומספיק רחוק כדי לקחת את כל העסק צעד אחד קדימה. כן, יש יוצאי דופן חסרי כישרון שמצליחים גם בלי הרעיון הטוב, אבל אני חושבת שהם לא הכלל אלא היוצא מן הכלל. כשמדברים על יוצאי הדופן האלו לרוב מציינים – תלוי ברמת החדירה לאינטרנט של הדובר, כמובן, ועיתונאים שעכשיו גילו את ווב 2.0 אינם דומים למי שחיים את הרשת – כל מיני אנשים כמו גרי ברלסומה או אלו שעומדים מאחורי לונלי גירל 15, שבסה"כ עמדו מול מצלמה ודיברו או רקדו בתנועות אידיוטיות (שיהיה ברור כאן ועכשיו. אני מעריצה את ברלסומה. כשאני אהיה גדולה, אני אהיה הוא). אבל אני חושבת שזו דוגמה גרועה. משום שמדובר באנשים שהפנימו את חוקי הרשת, ופעלו לפיהם. גרי, למשל, בבירור נהנה מהריקוד הקטן שלו. והוא השתמש ברשת באמצעי הפצה. השאר קרה מעצמו. רוצה לומר, הוא לא מנסה לכפות על הרשת דברים שהיא לא יכולה להציע.

אלו האנשים שמנסים לכפות על הרשת לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות שהם האנשים הרעים. ואפשר לדבר, לדוגמה, על אתר "הארץ". אתר "הארץ" הוא אתר מחפיר. הוא עמוס מדי, הוא לא מאורגן היררכית, והוא דורש הרבה יותר מדי גלילה. בקיצור, הוא לא ידידותי כלל למשתמש. וכן, משתמשי פיירפוקס צריכים לעבור לאקספלורר אם הם רוצים לקרוא כמו שצריך כתבה שכוללת גם מספרים או אותיות לועזיות. אבל אתר "הארץ" הוא באמת חדשות של השנה שעברה. החדשות של השבועיים האחרונים, לעומת זאת, הוא ערוץ "הספרים" של אתר "הארץ”. העלאת ערוץ "ספרים" הוא אירוע משמח עבור חובבי הספר קוראי העברית, ולו רק מהסיבה הכמותית: ערוץ שלם דורש הרבה תכנים, והרבה תכנים יכולים אולי לייצר מרכז וירטואלי עבור חובבי הספרות, שסובלים כל כך מחוסר בתחום הזה בעיתונות המודפסת. ובאמת ערוץ הספרים מקפיד להתעדכן, והוא כולל כמה דברים טובים שלא היו קודם (בראש וראשונה הבלוג של מיכאל הנדלזלץ, כמו גם כמה טורים אחרים).

אבל למה ככה? למה כותרות שאינן צבועות בצבע אחר? למה חצי מהחלק העליון של הדף מבוזבז על תפריט הניווט של האתר כולו? למה אין אפשרות לתגובות? למה להציף את הגולש בארבעה גדלים שונים של תמונות כבר בחצי העליון של הדף? למה להעלות דפים שנראים כמו עמוד של עיתון שמעוצב רע? זה לא מספיק שחצי מהעולם מדבר על תוכן גולשים? זה לא מספיק שיש אלפמאות מחקרים שמסבירים כי גולש מחליט אם הוא רוצה להישאר באתר תוך שנייה אחת עד שש? זה לא ברור שאתר צריך לייצר דיאלוג מהיר? מה הם חשבו לעצמם? הם חשבו לעצמם שזה כמו עיתון. הם חשבו שמספיק לעשות כותרות בכמה צבעים, כדי לעשות את האתר "חינני" או "קופצני" או "חדשני" או כל מילה אחרת שכזו. אבל זה לא. כי לרשת יש חוקים. ונכון שהם משתנים במהירות, ונכון שהם לא חוקי ברזל. אבל יש דברים שכל חובב אינטרנט יודע שהם מתאימים לפורמט רשת, ויש כאלו שלא. ולכן, כן, יש אנשים שמבינים משהו באינטרנט הזה. ואם "הארץ" היה שוכר את שירותיהם, הם היו יכולים לומר לו זאת. וככה, בפשטות של עיוורון, מאבדים עוד הזדמנות ליצירת מקום אמיתי לשיח. וזה, מעצבן אותי.

גורמים במשטרה: וואי, וואי, מה צפוי במצעד בירושלים

החרדים: אנחנו נביא מיליון אנשים שיעשו הרבה מאד דברים רעים. המשטרה: אנחנו נביא מיליון שוטרים. ההערכות הן קשות. החרדים: אנחנו יודעים גם להכין בקבוקי תבערה. המשטרה: נביא גם סוסים. ההערכות הן קשות מאד. החרדים: מכל העולם ומכל הדתות יגיעו. המשטרה: אנחנו נכנעים. בבקשה אשרו לנו לבטל את המצעד. תחרות ההפחדה שמתנהלת בין החרדים למשטרה בנוגע למצעד הגאווה בירושלים היא כמעט פארודית. רציתי לכתוב על זה, אבל ראיתי שכבר כתב על זה יפה שחר אילן מ"הארץ".

משפטים של ראיונות עבודה (ולמה הם כל כך מעצבנים)

 

– זה לא ראיון עבודה. זו יותר שיחה שבה ננסה לראות אם אנחנו מתאימים זה לזה

(רוצה שיחה? אין בעיה. תן לי חמש דקות להגיד לך במה אני טובה ובמה אני גרועה. תגיד לי מה אתה צריך ובוא נלך הביתה כדי לחשוב כמה כסף אתה מוכן להציע לי כדי שאעשה זאת בשבילך. אל תשאל אותי מה החסרונות שלי, אל תעשה לי נאום מכירות של החברה שלך, ואל, אבל אל, תשאל אותי מהי עבודת החלומות שלי.

במילה אחת: קלישאות)

– כן, זו משכורת נמוכה, אבל אנחנו תמיד צוחקות שאנחנו לא כאן בשביל הכסף.

(כן, האמת שנתקלתי בהרבה אנשים שמעבירים את רוב ימיהם בעבודה וולנטרית. כולם גם מהמעמד הבינוני. הלאה שכר הדירה, הם אומרים. הלאה חשבון הסלולרי, התחביבים, בתי הקפה, חשבון החשמל והאוכל לילדים. רק תנו לי לעזור לאיש אחד להיות עשיר. העיקר שאני אעשה משהו שדומה באיזשהו אופן למה שאני אוהב.

במילה אחת: פמיניזציה)

– אנחנו חברה צעירה ודינמית. תמצאי אצלנו אנשים שקיבלו קידום תוך חצי שנה.

(תגידו שעוד אין לכם הגדרת תפקידים ברורה. תגידו שהכל תלוי במשה, שזוכר את הטלפון של דליה שאחראית על הזמנת החלב. תגידו שהתחלתם בקטן ועוד לא הצלחתם לתפוס שמקום שבו עובדים יותר משני אנשים כבר לא יכול להסתמך על פתקאות ועל שולחנות מהבית של סבתא שלכם. תגידו שאתם מצפים מהעובדים שלכם לכפר על חוסר הארגון שלכם. רק אל תגידו שוב את המילה דינמי.

במילה אחת: בסטה)

– אצלנו זה כמו חממה

(חממה כמו מקום קטן ומזיע? חממה כמו המקום שאליו מכניסים את הצמחים כדי להוציא מהם את המיטב? חממה כמו המקום שבו מנסים להאיץ התפתחות לא כמו שאלוהים התכוון? או אולי חממה כמו "את בעצם שתיל, אנחנו נקנה אותך בזול, נשים באדנית, נפעיל עלייך את כל הלחץ האפשרי, ואז נקווה שתגדלי להיות פרח יפה. אם לא, תמיד אפשר לזרוק אותך”. לאיזה מובן של חממה אתה מתכוון?

במשפט אחד: אח של דינמי

– מאד חשוב לנו שתביני את רוח הצוות במקום. אצלנו כולנו כמו משפחה

(ממשפחה, את יודעת, אי אפשר להימלט. משפחה יכולה להתקשר אלייך באחת בלילה כי דודה בלומה הלכה לבית החולים. משפחה יכולה לומר את הדברים הכי נוראיים, אבל את לא יכולה לברוח. משפחה היא משהו שאת מוכנה לתת את כל הזמן הפנוי שלך עבורו. משכורת? את מעליבה אותי עם השאלות המתקטננות שלך.

במשפט אחד: חברים יש רק בנטוויז'ן)

– חשוב לי שתבואי לעבוד בכיף

(יש לי משהו להגיד לך, גברת אישה מכוח אדם. עבודה, כמה שלא נעים להודות בזה, היא עבודה. אני באה, מנסה לבצע את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, ואז הולכת הביתה. אני יכולה ליהנות בדרך, אבל זו לא המטרה. המטרה שלי היא לשמח את המערכת שבה אני עובדת. בדרך כלל זה אומר לתת כמה שיותר תפוקה בכמה שפחות כסף. כן, כנראה שיש לי את הפריבילגיה לא לעבוד במקום שבו אני סובלת או במקום שמזיק לי, אבל מכאן ועד לבוא לעבודה בכיף לאורך זמן, הדרך ארוכה כמו המרחק בין הנאום היפה שאת נותנת על החברה שלך למה שאת באמת חושבת עליה.

במילה אחת: פסיכולוגיזציה).

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיי

האינטרטקסטואליות של האוכלעל הבוס פעם ראשונה

פחד וחמלהעבודה כהבזק של נחמהבנק הפועלים כאוקסימורון