וולטר קירן (Walter Kirn) הוא הבנאדם שבילה כמה שבועות בשדות תעופה כדי לכתוב את הכתבה הזאת ל-GQ, כתבה שמצליחה בעיניי לזקק בצורה מופלאה פלח מסויים של גבריות ולהסביר מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. תרבות שלמה שאין לי גישה אליה, תרבות של גברים במועדוני נוסעים מתמידים, שחיים באוויר, משתכרים מאלכוהול בחינם, ומחוברים תמיד לסלולרי ולמחשב שלהם. הכתבה פורסמה לראשונה בשנת 2000, מה שהופך אותה למופלאה עוד יותר, משום שהעשור ומשהו שחלף מאז שינה לא רק את זמינות המידע אלא גם את האופן שבו כתבים במגזיני גברים חושבים וכותבים על קפיטליזם פרוע, והשינוי הזה משתקף היטב בכתבה. קירן גם כתב ספר בעקבות הכתבה: Up in the air, שאפילו עשו ממנו סרט.
הכתבה ארוכה מדי בשביל הפורמט הלא כל כך נוח לקריאה פה. אז חילקתי לשניים. חלק ב' מחר.
"החיים"
גשם ושלג בחוץ, והכוחות לא זזים לשום מקום. שדה התעופה הבינלאומי של דנבר, השער המרכזי למערב ארצות-הברית והבסיס הקדמי במלחמה – שם קוד "מבצע כלכלה חדשה" – יצא מכלל פעולה ביום שני בבוקר. משותק. טיסות מבוטלות חוסמות את המסכים, שאותם מודדים מחלקות של אנשי עסקים חרדים שלא יוכלו להגיע לחזית הבוקר. לפי הקול במערכות הכריזה טיסות נוחתות על שכבות של קרח, ואחת החליקה אל מחוץ למסלול לפני כשעתיים. אני יכול לראות את המטוס נגרר ממסלול ההמראה, וסביבו אנשים בווסטים כתומים מרססים מטוסים קפואים אחרים בליטר אחרי ליטר של מפשיר קרח.
בתוך "מועדון השטיח האדום המזרחי" של יונייטד איירליינס, סוג של חדר משמר עבור נוסעים מתמידים שחשים חסרי מנוחה ובודדים בין המבצעים, פיטר זלטר נואש למשקה. הוא כבר אמור היה להגיע ללוס אנג'לס, ולתפוס טיסת המשך לאוקנארד, שם הוא אמור להיפגש עם נציג המכירות של מחלקת המכונות הרפואיות של סימנס, החברה שלו. התפקיד של פיטר הוא להדגים את הציוד – מכונות רנטגן משוכללות, שמחירן יכול להגיע עד מיליון דולר ליחידה – ואם הנציג שלו מתכוון למכור, פיטר צריך להיות שם, כדי להציג את היחידה. כדי להוסיף על הלחץ, היחידה של פיטר קיבלה הוראה מהדרגים הגבוהים להשיג "קו ישר" בעקומת המכירות של רבעון-לעומת-רבעון, שפירושה שהם יצטרכו להגביר את המכירות בזמן האביב כדי להשוות את כמות המכירות לסתיו, שהוא מסורתית זמן חזק יותר.
פיטר מוציא את כרטיס הויזה שלו לדניס, אחד מהברמנים, ושואל אם הוא יכול לקבל בירה מהחבית. ללא הצלחה. כל חברי המועדון צובאים על הקווים בשיחות מתוחות ומלאות תירוצים לבוסים עצבניים, לכפופים ממהרים וללקוחות חסרי סבלנות, ומסופון האשראי של הבר לא מצליח לחייג החוצה. גרוע מכך, הכספומטים מושבתים. ואף יותר מתסכל, הטלוויזיה שמאחורי הבר מציגה חדשות מכוערות: הנפילה השלישית בשיעורה בתולדות הנאסד"ק.
המורל ב"מועדון השטיח האדום" נמוך ופיטר מתבדח כי הוא ייאלץ לרסן את תאוות השתייה שלו. הוא מזמין בורבון, זורק כמה שטרות על השולחן ומדבר על החיים מגבוה – החיים בחיל האוויר התאגידי.
"חצי מהזמן, אני לא יודע איזה יום היום", הוא אומר, ומעריך כי זמן הטיסה השנתי שלו מגיע ל-120 אלף מיילים. "העבודה שלי לעולם אינה נגמרת. אני עובד בחדר המלון שלי. לעתים נדירות אני יוצא החוצה. החברים שלי חושבים שיש לי עבודה נהדרת, אבל הנסיעות אינן זוהרות. אני נוסע להרבה ערים, אבל אני לעולם לא רואה אותן". פיטר מערסל את הבורבון שלו לרגע, בזמן שכתב של CNBC מסכם על המרקע את נפילת הבורסה ואדם בשולחן סמוך פותח לפטופ כדי לבדוק את תיק ההשקעות שלו בזמן אמת. מפות הקרב משתנות במהירות בסכסוך הזה; חיוני להשיג את המודיעין העדכני ביותר.
פיטר מזמין משקה נוסף. "הרבה אנשים לא מבינים מה זה אומר, לנסוע ככה. זה הרבה כאבי ראש ומטרדים. להגיע לחדר מלון מחורבן שמעולם לא נוקה, לקבל את המושב האמצעי בשורה האחרונה שאי אפשר להשעין בה את המושב לאחור, בין שני בחורים שהם גדולים ממני". טרוניה נוספת היא גסות הרוח של נוסעים אחרים, במיוחד אלו שיושבים לפנים ומצפים שיתנהגו אליהם כמו לקצונה בכירה. זעם מטוסים הוא אמיתי; פיטר רואה אותו מתרחש כל הזמן. הוא ראה בחור מתפרץ על דיילת משום שלא החזיקה ברשותה את סוג הבירה שלו.
פיטר מוציא את מחשב כף היד קסיופיאה שלו ומציץ ביומן. הא מקיש על ריבועי היומן בעזרת סטיילוס. ניו ג'רזי. דרום קרוליינה. יוסטון. בחזרה לדנבר. ואז לאוקנארד. ואז לסן דייגו. "אני חי ככה כבר שנתיים", אומר פיטר. "כאשר אני מדבר עם חברים, אני צריך להסתכל על הטלפון של המלון כדי להגיד להם איפה אני נמצא".
הדרך אל הבקו"ם (תמונה: UggBoy)
כבר ידעתי את התשובה ועל כן לא שאלתי אותו למה הוא לא מקרקע את עצמו. ביליתי שלושה ימים במועדון, דיברתי עם גברים כמו פיטר מבוקר עד ערב, ספגתי את הקרינה מהטלפונים הסלולריים ומהמחשבים הניידים ומהאיתוריות וממחשבי כף היד שלהם. הציוד הופך אותם לסייבורגים וירטואליים, רובו-נוסעים. לנצח דרוכים לצפצופים ולרטיטות שמופעלים בכיסיהם או על החגורות שלהם. הם תמיד מעודכנים, הבחורים האלו, שכירי החרב המחוברים האלו, אבל הם מנותקים לנצח – מהמשפחה, מהחברים ומכל העולם האזרחי. האנשים היחידים שמבינים לליבם, הם אומרים, הם אלו שהיו בחזית ומכירים את "החיים". ככה הם קוראים לזה: "החיים". זה דיבור של חיילים.
עבור רבים מהם, לחיות את "החיים" אינה בחירה. גוף בתנועה נוטה להישאר בתנועה. ולמרות שהבחורים האלו תמיד נשבעים, כמו לוחמים הלומי קרב ברומן של המינגווי, שהם רואים את עצמם מתיישבים במקום אחד בעוד שנתיים (זה תמיד שנתיים, משום מה, אף פעם לא "כמה שנים"; שתיים הוא מספר המזל של ההדחקה), ולמרות שהם תמיד שרים את שבחי הארוחות הביתיות והמזרונים המוכרים, הם גם מדווחים שכשניסו להפסיק, ניסו להפסיק לנוע, זה לא עבד. תרועת הכרוזים הרחוקים קראה להם לשוב.
"המעבר מעבודה כזו לעבודה בתא משרדי יכול להיות קשה עבורי", אומר פיטר. "לפעמים, כשיש לי חמישה ימים חופש, אני אבוד". הוא בן 31, ולפחות הוא מודע לעצמו. הסיבה לכך שיש לו דירה, ולא בית, היא שהוא לא יכול לראות את עצמו מבזבז את הזמן היקר שלו בהשקיית החצר ובניקוי המרזבים. ואכן יש לו חבר אחד, עוד חבר בכנופיים הנוסעים, שהניח לחוזה השכירות שלו לפקוע והוא בעצם חסר בית, וחי מחדר מלון לחדר מלון.
עוד בורבון. הגשם והשלג עדיין יורדים. הנאסד"ק איבדה 180 נקודות. גרוע מכך, פיטר השאיר את האיתורית שלו בבית היום.
לעתים, מעט קרח הוא כל מה שדרוש כדי לעצור צבא מתקדם במקומו.
בנאדם של טופ פלטיניום לפחות (תמונה: Richard Morris(
הסוכן הנוסע הוא כבר לא מה שהוא היה – דמות של האמריקנה הפופולארית שתולה קולבים במושב האחורי של הביואיק שלו, מעמיס את תא המטען בדוגמיות ויוצא אל צדי הדרכים הפראיות שמלאות בבתי קפה, במשרדים, בברים ובמוטלים כדי למכור את הסחורה שלו ואת עצמו לכל אחד ולכולם. ארתור מילר הנציח את הייאוש שלו. סינקלייר לואיס הפך את האופטימיות שלו לסאטירה. תאודור דרייזר חגג את המרץ שלו. הוא היה הבחור החריף, הפרגמטי והדמוקרטי, שהייתה לו בדיחה עבור כל מלצרית, חיוך ומרפק בצלעות לכל נער מעלית. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. הוא בנה מערכות יחסים. כאשר הוא מת, מאות מכתבי ניחומים זרמו אל אלמנתו. הוא היה סוג של ג'וני זרע-תפוח מסחרי, ששחק את המכנסיים ואת הצמיגים שלו בכיסוי הטריטוריה שלו.
הסוכן הנוסע של ימינו מבודד הרבה יותר. הוא חי בשמיים ובמועדונים לחברים בלבד, יורד לקרקע רק באופן זמני, והדבר הראשון שהוא עושה שם הוא לחבר שקע טלפון כדי שיוכל להתחבר לעולם המקוון. הוא נמצא בעולם, אבל הוא לא חלק ממנו. הוא נע מהר מדי. הוא לא מתערבב אם פשוטי העם; הוא מדלג מעל הראשים שלהם, לוחץ מגבות חמות למצח שלו בתאי מחלקה ראשונה או לוגם מיץ תפוזים סחוט טרי באחד מקומות המנהלים במלונות, שכדי להגיע אליהן נדרש מפתח מיוחד. הוא חושב שהוא משתייך לקבוצת עלית, וכמעט כל צעד שהוא עושה, משימוש בכרטיס האשראי שלו ועד שכירת רכב, מעניק לו זכויות חדשות, הטבות חדשות. הוא אלוהים. או כך אומרים לו סוכני הנסיעות שמהווים את הקשר המרכזי שלו לאנושות.
בתוך תוכו הוא יודע שלא זה המצב. הוא עדיין הבחור בביואיק, שדוחף ודוחף. הוא עדיין צריך לאכול מה שמגישים לו וללבוש בבוקר את החולצה המלוכלכת הנקייה ביותר שלו. הוא עדיין רחוק מהבית, מחוייב לתוצאות ומפוחד משיבה בידיים ריקות. שום דבר לא באמת השתנה, לבד מהבידוד שלו. במקום להיות בין אנשים, הוא למעלה בין העננים, מנותק, במקום שבו איש אינו יכול לעקוב אחריו כי הוא לא מותיר שום עקבות.
כאשר העיתון מדווח על עלייה בפרודוקטיביות או כאשר קרן הצמיחה בפנסיה שלך מזנקת, עצור לרגע וחשוב עליהם: מנהל ה"מימוש" ב- Nordstrom.comשטס ברחבי המדינה כדי לשאת ולתת על מחיריהם של שירותים מהירי משלוח, על המנכ"ל להשכרה שלוקח לידיו חברות אינטרנט צעירות, על היזם שמוכר שטחי פרסום על קירות טרקלינים בשדות תעופה כמו "מועדון השטיח האדום". ומה הם מקבלים תמורת הקיום המתנועע שלהם ותמורת נשיאת דגל הקדמה והשגשוג מעיר לעיר, ממדינה למדינה? כמה כוכבי זהב בדמות מייילים של נוסעים מתמידים.
מה שהופך את החברה הזאת לתרבות צבאית, מלבד האחוזים הניכרים של הגברים בתוכה, תחושת ההרעבה הרגשית וההקצבות המחורבנות, היא האובססיה לדרגות ולהיררכיה. כמו גורילות ביער, אנשי עסקים שנוסעים תמיד יודעים איפה הם עומדים ביחס לשאר הקבוצה. בעולם המקביל של שוברי אפגרייד וזכויות יתר בעלייה למטוס, לכולם יש מספר ועמדה, והשאלה מי זוכה במושב הטוב במחלקה הראשונה חשובה יותר בדרכים מאשר השאלה מי מרוויח כמה. כסף הוא רק סמל, אחרי הכל, אבל סטטוס של מנהל בכיר ביונייטד אירליינס יכול לקנות לך מקום נוסף לרגליים. וקפה חינם ב"מועדון השטיח האדום".
המועדון הוא מקום מוזר, סוג של תא תומך שמתחפש למועדון קצינים. תחושת החשיבות שהוא מציע היא תעתוע. מאז המצאת מושג הנוסע המתמיד, מועדון חברים ממכר וערמומי, הפכו חברות התעופה לחיל החלוץ של מה שמכונה בשפת השיווק "תכניות נאמנות". היו נאמנים לנו ואנחנו נהיה נאמנים לכם. אבל חברות התעופה יודעות מה שהלקוחות שוכחים: במציאות, הטבות כאלו אינן הטבות כלל אלא טריקים חשבונאיים שמתומחרים בכל כרטיס, והערך הנפשי שלהם גדול בהרבה מהערך הכלכלי.
כמו קיזוז זמן על התנהגות טובה או יציאה נוספת הביתה, נקודות הנוסע המתמיד הן כלי משמעת שעובד כדי לקדם את אשליית החופש. משום שעבור הלקוחות של "מועדון השטיח האדום", הנאמנות ליונייטד אירליינס אינה בחירה. החברה מחזיקה בכמעט מונופול על טיסות ההמשך מדנוור. תטוסו ביונייטד או שתעברו לאוטובוס. זה די משפיל, כשחושבים על זה.
המועדון ותכניות הנאמנות האחרות מציעות דרך לברוח מהמחשבה על כך. החברים מגוייסים פעמיים, ברוב הפעמים – הם חייבים לטוס בגלל החברה בה הם עובדים, והם חייבים לטוס יונייטד בגלל יונייטד – אבל הספות, הבייגל'ה והשקעים למחשב הנייד גורמים להם להרגיש כמו מפקדי התעשייה. לכן אמריקן איירליינס מכנה את הטרקלין שלה "מועדון האדמירלים" ודלתא מכנה את שלה "חדר הכתר". מהות מדע השכנוע בשנות ה-2000 היא לשכנע את עבדי ספינות המשוטים שהם מנווטים את הספינה.
