פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק היה להיכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק הזה היה כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.
בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:
*
בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.
בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.
בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים זה לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים זה אצל זה, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את זה שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ג'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.
*
שלוש הערות בשולי השוליים:
בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר הזה יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, כינה אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד הזה די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).
יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.
זה חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי הזה על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (כי המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).
הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.
עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).
בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.
באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות זה שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה הזה מעוקר במידה רבה, כי החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; כי אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.
כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.
(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)
אז הבחנת בהבדל בין הבורגנות לבוהמה.
חדשני ומסעיר.
מסכים איתך, הפוסט עשוי היטב אך הוא מתאר קונספטים קיימים שכבר תוארו בפחות מלל ולא פחות טוב.
מבחינתי מה שמעניין בפוסט הזה זה כמובן לא עצם ההבחנה שיש כאן שתי קבוצות, וגם לא הסוגיה המפחידה והמבלבלת של קריסתן המתמשכת של שתי הקבוצות האלו, שאני ומכריי משתייכים אליהן, שהפכה ללב הדיון בתגובות (המרתק בפני עצמו), אלא שתי טענות סוציולוגיות:
1) ההבחנה שהרבה פרקטיקות שונות ורחוקות לכאורה שמאפיינות את הקבוצה החברתית הבוהמיינית שבתוכה אני חיה, החל באיזה בגדים הם מגניבים, עבור באיזה ספרים הם טובים וכלה במה שותים כשיוצאים בערב, הן בעלות מכנה משותף מאוד חזק, שלפחות עבורי היה למשך זמן רב סמוי: כולן הפגנות שונות של בזבוז ראוותני של זמן (ואי-בזבוז ראוותני בה במידה של כסף). הקוהרנטיות המרשימה שהאבחנה הזאת מעניקה לאוסף הפרקטיקות נראית לי, לפחות, כעדות די חזקה לכך שהחלוקה בין הקבוצות היא לא מקרית (שלב חיים זמני וזניח, או שלב ביניים זמני וזניח בהתפרקות בורגנות-הכסף) כפי שטענו חלק מהתגובות.
זו גם קוהרנטיות שחורגת הרבה מגבולות ישראל. תסתכלו למשל על הבלוג היפה הזה של אופנת רחוב מהלסינקי – מאיפה האנשים שנבחרו בבלוג הבורגני-זמן-לחלוטין הזה כ'מתלבשים טוב' משיגים את הבגדים שלהם: http://www.hel-looks.com
2) ההבחנה בדבר סוג היחס לכסף שאופייני לבורגני הזמן והסיבות לו, ובאופן כללי יותר, השוליות העמוקה של בורגני הזמן בתוך החברה הישראלית, והסיבות לה.
(איזה כיף שהדיון עוד ממשיך)
תגידי, עד כמה נראה לך שמדובר בשתי קהילות מובחנות יחסית, ועד כמה מדובר רק בשתי נקודות פוקאליות בתרבות של קהילה אחת? הסיבה שאני שואל היא שאני יכול להבחין במעט מאוד פרקטיקות של בזבוז כסף ובכמות גדולה-מהצפוי של פרקטיקות בזבוז-זמן אצל הקולגות שלי בהייטק. אני תוהה עד כמה זה דומה לפרקטיקות בזבוז-זמן שאת מתארת — אם אנחנו באמת מדברים על אותה תופעה כמו שהנחתי עד עכשיו, או שבמקום שבו אני אראה בזבוז-זמן במובן-הטוב לצד חסכנות ראויה-להערכה (דוגמה אמיתית: "תראה איזה יופי, מצאתי את הדגם החדש-דנדש של הסמארטפון ברבע מחיר בחנות הזויה בטוקיו אחרי שתרנו אחריה חצי יום ואף-אחד לא דיבר שם אנגלית ברדיוס של 15 קילומטר!") את תראי פזרנות ראוותנית ("למה, מה רע בנוקיה הישן שלך, פרינססה?"). איך אפשר בכלל לענות על השאלה אם היא כל-כך סובייקטיבית? להתחיל להשוות מותגים ומחירים? יכול להיות שמה שיראה לך פזרנות לי או לאנשים שאני עובד איתם יראה כמו סתם טעם טוב או איכות טובה (וודקה איכותית, נגיד, (אם הייתי בכלל מסוגל להבדיל בין גולדסטאר לשוט שלידו) או סמארטפון שמראה על שאר-רוח טכני, או יעד מגניב ומקורי לחופשה.)
הדוגמה הקונקרטית שנתת, של האופנה ההלסינקית, לא כל-כך עוזרת לי, בעיקר כי מנקודת מבטי כסובל מחסר בכרומוזום-X, כמעט כל ההתעסקות הנשית באופנה היא מלכחילה בזבוז-זמן ראוותני על כל כלליו ודקדוקיו, עם או בלי בזבוז-כסף ראוותני כתוספת. רוב ה(א)נשים לא הרי יכולים להוריד פריט אקראי מהמדף ולהיראות סביר, לא משנה מה מחירו.
יכול גם להיות ש*לי* אישית יש נטייה לראות פרקטיקות של בזבוז-זמן (ויותר מזה: הפגנת כשרון, רגישות, תשומת-לב ויכולת) ולהתעלם מראוותנות-כסף פשוט בגלל הרגישויות האישיות שלי.
כל זמן הקריאה הדהדה לי ברקע ההרצאה מהפעילות של תנועה ציבורית באוניברסיטה. מה שגורם לי לרצות להקשיב לקרוסלה. אז על זה אבזבז את הזמן הקרוב.
פוסט יפה. אבל אם אפשר להגיב רק על המוטיב הסטרוקטורליסטי, למרות שלא בו הפאתוס: זה מזכיר לי את איך יש שתי צורות של אוכל-מושחת, שהן מחד אוכל שמבזבז כסף ומאידך אוכל שמבזבז בריאות. האפקט מנקר העיניים של גבעת קוויאר וכמהין בצד לובסטר דומה להפליא לאפקט מנקר העיניים של דאבל בייקון צ'יזבורגר.
לייק. ותכלס זה אנלוגי לעומק – לבזבז כסף זה לבזבז כסף, ולבזבז בריאות זה בעצם, אם תחשוב על זה, סוג של לבזבז זמן (לפחות של בוז לזמן)
זה פוסט נהדר נהדר. אני מקווה שאני אצליח לנסח תגובה מוצלחת יותר כשאני אהיה פחות שיכור (בדיוק הייתי בפאב עם אלכוהול זול), אבל אני לא בטוח בזה.
בתור איש הייטק נראה לי שהגזמת בתיאור חייהם של הבורגנים בארץ. ההיי-טק הוא אולי הדבר הכי קרוב למעמד בורגנות בארץ, אבל למעשה זה פשוט התחום היחיד בו המשכורות סבירות ביחס ליוקר המחיה הישראלי (וביחס למקובל בעולם המערבי). אני אמנם יכול לשלם שכר דירה במרכז, להרשות לעצמי כמה מותרות (טיולים לחו"ל, טלויזיה חדשה וכו'). אבל עדיין כל דבר שאני קונה בא על חשבון דברים אחרים (על רכב חדש ויתרתי). חליפות יקרות, מאמני כושר או בילויים באלפי שקלים – אלו לא רק הוצאות שאני לא יכול להרשות לעצמי בלי לוותר על הרבה דברים אחרים, אלו גם דברים שלא מעניינים אותי או אף אחד אחר בסביבתי הקרובה. וכל זאת עם הכנסה שמעמידה אותי בעשירון השני או אפילו הראשון, ובלי משכנתא או ילדים לפרנס. בורגנות כמו שתיארת יש מעט מאוד בארץ – אלו נכנסים כבר לתחום של "בעלי ההון".
נמרוד אימת את חשדי: לא בטוח שאפשר לייצר אבחנות מועילות על משהו כמו "בורגנות זמן" ו"בורגנות כסף", בלי להכיר מקרוב את אחד הצדדים במשוואה.
בכולופן, נהניתי לקרוא.
לא אהבתי את זה שכללת "כסף מההורים" ו"ירושות" ברשימת ההכנסות שלא תלויות בזמן העבודה. עצם זה שהגדרת את הרשימה הזו כ"דרכים להרוויח כסף" וכו" במקום "דרכים להשתכר" מסגיר את הפער בין תפיסת הכסף (והעבודה) של העובדים לפרנסתם, לבין התפיסה של אלה שלא באמת. במלים אחרות, ייתכן שהגדרת "בורגנות הזמן" שלך כוללת מגוון כזה של צורות (עבודה, בילוי והשתכרות) שההגדרות המכלילות שהצגת לא בהכרח תופסות לגביו. אישית, יותר התחברתי להתייחסות לוויניקוט שהשחלת בסוף. אחרי הכל, מיהם "בורגני הזמן" שדוחים את הקמת המשפחה, עובדים מעט, נתמכים על ידי ההורים ומבזבזים זמן בעיקרון – אם לא מתבגרים?
יש השקה מסוימת לאינטלקטואליזם, אבל זה נראה לי פחות מאפיין מגדיר ויותר תוצאה עגומה של העובדה שאין עבודה במדעי הרוח. איך אמרת? making virtue out of necessity. יוצא שאני אומרת פה שמי שהולך ללמוד הנדסת מחשבים מוכן לגדול ומי שבוחר בספרות והיסטוריה מסרב להתבגר; את יודעת מה? יש מצב.
אה, תודה על הפוסט, שהיה גם מעניין וגם מחכים אישית. אני מוצא את עצמי במעמד מאד דומה לזה שאת מתארת, כבן לבורגנות-כסף שמוצא את עצמו נמשך לבורגנות הזמן. מעניין לראות שההורים שלי התחילו כבורגנות זמן, פחות או יותר, ומצאו את עצמם בבורגנות הכסף בשלב מסוים, תהליך הפוך קצת לשלי.
נמרוד, לא בעלי הון אבל המעמד הבינוני הגבוה.
אני גר ביישוב להבים. ביישוב שלי כל אחד גר בוילה גדולה, אבל הרבה בגלל שפעם הקרקע באזור היתה זולה.
המעמד הבינוני הרגיל לא ממהר לבזבז כסף על מכוני כושר טיסות מסעדות וכו' בגלל שהיה קשה מאוד להשיג את הכסף הזה. מליון שקל בחשבון יכולים להפוך לאיום של מינוס בכמה החלטות לא נכונות ומכות פתאומיות, אבל מי שהשיג מליון שקל כנראה ידע איך להוציא את עצמו מהבור איכשהו בעזרת כישורים וקשרים. הון תרבותי נראה לי שקוראים לזה.
אמרתי שלא ממהרים לבזבז אבל יש כאלה שכן מבזבזים, רק שאני לא חושב שבפזרנות נונשלנטית אלא בצורה מדודה.
קונים המון אלכוהול ואחר כך אוכלים את עצמם על החור בכיס.
חוגגים בר מצווה מנופחת כיד המלך ואחרי זה כל השנה מתעצבנים על כל בזבוז של כסף. דואגים איך לממן את החופשה השנתית בחו"ל למרות שהדולר ירד ואיתו החסכונות.
לגבי פזרנות במסיבות, זה יכול להיות אפילו מאפיין של העניים יותר, שחייבים להוציא הרבה כסף כדי שלא יחשבו שהם עניים(ומצד שני בטח לא קונים בירה של פלצנים)
אוי, זה פוסט מעולה מעולה. כמה חצאי מחשבות (שעל חלקן דיברנו, וחלק מהן כבר בפוסט שלך, אבל אין לי כוח לנפות):
א. אתמול בלילה חשבתי פתאום שיתכן שיש משהו מאוד דורי בפוסט שלך. כלומר, מהפרספקטיבה של בני העשרים-שלושים התל-אביבים, יש די הרבה בורגני-זמן שם בחוץ (ואם זה לא נשמע כמו סוג של גיבור-על לילדים, אני לא יודע מה כן). אבל, כפי שציינת, גם על בורגני-הזמן מופעלים לחצים שתובעים מהם להתיישר. אולי אנחנו עדים בעיקר להרחבת תחום הלימינלי למחצה. מה שהחל בבתי הספר התיכון כבועה חברתית חצי מנותקת, עבר הלאה לאוניברסיטאות, ושמר את אותו ניתוק למחצה. ועכשיו, לפחות כאן, בתל אביב, אנחנו עדים ל"ארבעים הוא השלושים החדש" הזה, כלומר למרחב שבו מותר עדיין לבזבז זמן. אבל אם הארבעים הוא השלושים החדש, החמישים הוא הארבעים החדש, ואנחנו עדיין לא מכירים פשוט את האנשים שנאלצים, בגיל חמישים, לבחור אם להמשיך כך או לפנות לכיוון אחר. ואולי גם לא נכיר, בגלל שהחברה עוברת, כפי שציינת, למודלים תעסוקתיים אחרים. בכל מקרה, נראה לי שישנו חיכוך, שאנחנו לא לגמרי מודעים לו עדיין, במעבר בין בורגנות הזמן לבורגנות הכסף. יש איזה כאב באופק, שמחכה לרובנו.
ב. אני לא כל כך אוהב את הביטוי "פוטנציאל מהפכני", ונראה לי שאף חברה לא מעוניינת במגזרים עם פוטנציאל שכזה. כל שדה קובע את קצב השינויים ההגיוני בו, שכולל בתוכו, אני מניח, גם את קצב ההסתגלות לשינוי וקצב ההטמעה של אנשים חדשים בעמדות ישנות. זה בסדר. אבל לבורגנות הזמן ולהרחבה שלה *כן* יש פוטנציאל שינוי, ולו משום שהיא מקיימת מקום בשדה שבו זמן הוא ערך חשוב מכסף. מצד אחד, הכלכלה בהחלט מתחילה להסתדר לפי סולם הערכים הזה ולנצל אותו (חופש והיעדר ניכור במקום כסף ותנאים סוציאליים). מהצד השני, רבים מבני בורגנות הכסף מוצאים את עצמם בתוך בורגנות הזמן, מבחירה או מכורח. ונראה לי שלפחות חלק מבני בורגנות הכסף מקנאים באלו שנמצאים בבורגנות הזמן. זה לא רק שינוי פנים-בורגני, מכיוון ש – שוב, כפי שציינת – בורגנות הזמן נמצאת, בעצם, בעמדת נחיתות בתוך האליטה או בעמדה פריווילגית בתוך המעמד הנמוך. רוב האנשים שאני מכיר יודעים בדיוק מה הוא עוני. הוא לא שמועה עבורם. ובה בעת, יש להם גם את הפנאי לחשוב עליו ולחשוב על הכורח שבו. הפנאי הזה יכול להתרגם לשינוי אישי, אבל גם לשינוי חברתי. אולי.
וזהו, בינתיים.
זה כתוב יפה. הפוסטים שלך בזמן האחרון הולכים לכיוון הבהיר הזה.
גם לי הדהדה העבודה של תנועה-צבורית בזמן הקריאה, כנראה שלעוד קוראים שנכחו שם.
נראה לי שהקדשת תשומת לב רבה להבדלים בין הקבוצות, אבל אותי מעניינת יותר דווקא נקודות ההשקה שלהן.
הרי קל יותר ליצור דיכוטומיות כשמדברים על נשים יקרות וחדרי כושר מחטבים, ומצד שני הרי יש גם יחסים מאוד קרובים ומעבר של כח (השפעה, כסף) בין הבורגנות והבוהמה ולהפך. למשל כפי שהצבעת על הכיוון הדורי (שבו הילדים של הכסף עוברים אל הזמן), או על אנשים עמידים שקונים יצירות אומנות או כרטיסים לתאטרון. יכול להיות שבמסגרות מסויימות (פסטיבל עכו למשל) הקהל "דומה" מאוד ליוצרים, אבל בכל ערב ממוצע ב"גשר" או בקאמרי או בחאן מענייין לראות שהיוצרים והקהל לא שייכים לאותן קבוצות.
דוגמאות נוספות: שבוע הספר, "לומדים בגילמן", וחלק מאירועי ה"מפגש-עם-משוררים".
מעניין ומדויק, אבל:
לא הייתי אומר שאלה קטגוריות יציבות מדי, אם להשתמש בעגת המקום. לא חסרים בורגני זמן שחוצים את דרך סלמה אל בורגנות הכסף, ולהיפך (רועי ארד הפרסונה, למשל, פחות משורר מחאה ויותר "ספרו ראה אור בהוצאת" שבתחתית הטורים שלו בהארץ. ריטה ושמעון גרשון, מנגד, כתבו ספרי ילדים).
על 'סיפור המעשה' של קרן צריך להוסיף איפוא את רגע המעבר; הדשא של הבורגני השכן ירוק יותר, אבל בעודי כותב מסתמא שצריך לחשוד באותנטיות של זה. כי הפרסומאי הבכיר ש"עזב הכל" לטובת סוד הדברים הפשוטים ועל הדרך חיבר רומן לא היה עושה זאת לולא השנים שעליהם הוא "לא מתחרט לרגע". ולהיפך.
מעניין לראות איך את מסתכלת מבחוץ על הדור שלך, ורואה (מה שהדור שלי רואה ממבט של הורים) עד כמה התקופה מכתיבה את הבחירה של כל אחד. וחוץ מזה, תודה על ההפניה.
תודה תמר, על התגובה ועל הספר 🙂
אני מסכים עם זה שהזמן הפנוי מאפיין את הבוהמה, וגם כמובן יש את מה שמכונה "בוהו" – בוהמייה בורגנית.
אבל קשה לי עם הצמדת המילה בורגנות למה שהוא בסך הכל תיאור של מאפיינים בוהמיניים. כי זה יוצר טשטוש בין שני מעמדות שהפרש הכוח הפיננסי שלהם גדול והולך וגדל. ומה גם שמלכתחילה יש בישראל שחיקה מטורפת בכוח הפיננסי של המעמד הבינוני.
תשוו למשל את יכולת רכישת הדירה של בני המעמד הבינוני של היום לזה הוריהם. זאת דוגמה פשוטה.
אני די עם איה ונמרוד.
בסך הכל… חושב שההגדרה הכלכלית של בורגנות בארץ עברה שחיקה מטורפת. בבריטניה, לשם השוואה, חברה מאוד מעמדית, בורגנות זה משפחה של שההכנסה המשותפת בה היא מאה אלף פאונד לשנה ומעלה (ורצוי לפני הבונוסים השנתיים המשמעותיים) וזה תואר שהוא יותר של עובדי תעשייה פיננסית מאשר של היטקיסטים. אז אמנם בריטניה יקרה יותר אבל גם כוח הקנייה הישראלי די נמוך, אז זה כמעט ומתקזז. אני מעריך שההשוואה של זה בישראלית היא ששני בני הזוג מרוויחים כל אחד קצת למעלה מ-20 ברוטו.
אצל רב אנשי ההי-טק שאני מכיר, רק אחד משני בני הזוג מרוויח ככה. ובסופו של דבר הם נחשבים כבורגנים בישראל, אבל חיים חיים שמאפיינים מעמד בינוני עד בינוני-נמוך ברב המדינות המערביות. בורגנות אמיתית, כזאת של רווחה כלכלית, בית קיץ, פנסיה ברורה ויכולת לעזור לילדים, זה לא.
(הגדרה פרקטית לא זוכר מאיפה. מעמד נמוך: כל דור מתחיל מאפס. בינוני: עזרה לילדים. גבוה: הילדים והנכדים מסודרים.)
אז אולי לעיתונאי צעיר, שרק בעוד שנתיים-שלוש שנים יגיע לשבע-תשע ברוטו אם יהיה לו מזל להגיע לתפקיד עריכה סוחט, עשרים פלוס ברוטו של היטקיסט נראה המון כסף. אבל ברגע שנכנסים לתמונה ילדים ודיור, הוא והבוהמיין נשארים הרבה יותר קרובים בסגנון החיים ובאופק הכלכלי מאשר נדמה להם. שניהם תקועים במקום בעייתי מבחינת עתיד כלכלי. עוד חופשה בחו"ל או מנוי לקאונטרי לכאן או לכאן זה לא ממש הבדל…
בעקבות ויכוח משפחתי קצר בסלון בית אמי: ומה על הבחירה של "בורגני זמן" תל אביבים רבים (לא יודעת מה הסטטיסטיקה, אבל בחוגינו זה די נפוץ) לא להכניס הביתה טלוויזיה?
סטרימינג בייביי! האופציה העוד יותר חסכנית בכסף ועוד יותר בזבזנית בזמן
בורגנות הזמן עוקבת באדיקות אחרי "טרו בלאד"
כה נכון
עוד תופעה: בורגניות זמן שטסות לחו"ל כדי לעבוד במקצועות היצירתיים שלהן עם אפשרות כן להפוך לבורגניות כסף.
מה שאת מתארת כאן בכישרון רב, הוא כפי שאיתמר רמז, לא יותר מאנומליה שנוצרה בגלל השחיקה המהירה של מעמד הביניים הישראלי, והתדרדרות המערכות הציבוריות. זה דור שעוד הספיק להנות ממערכת חינוך נורמאלי, וסביבה שהקנתה לו הון תרבות רב. מהאגם הזה נשארה שלולית, ואת רואה את הפרפורים האחרונים של הדגים שנלכדו בה.
השאלה היא מה אותם אנשים שאת מכנה בורגנות הזמן (וסחטיין על האבחנה) יעשו עוד עשר ועשרים שנה.
או שהם יתחתנו ויולידו ילדים, ואז יגלו לזוועתם שזמן אכן שווה כסף, ומכיוון שכפי שציינת ההון התרבותי שלהם כבר לא מבטיח להם הכנסה גבוהה, וגם התמיכה של ההורים לא תוכל במרבית המקרים להמשך לנצח ולעלות לסכומים המטורפים הדרושים כדי לקיים משפחה קטנה בישראל היום, צפויים להם חיים קשים ואפורים.
ואלו שיחליטו לבסוף שלא להקים משפחה? הם לצערי יגלו שדברים שמגניב לעשות בגיל שלושים, לפעמים פאתטי לעשות בגיל חמישים ושישים. אני מצטער אם זה נשמע מרושע, אבל זו האמת.
בכל מקרה, עם כל הסימפטיה לאנשים האלו, ואני מכיר ומחבב רבים מהם, אני חושש שהעתיד לא צופן להם טובות.
מצד אחד, כמו לא מעט כאן מעלי (במיוחד אלה עם הנטיות המרקסיסטיות, נדמה לי), התגובה האוטומטית שלי היא: נו, זה ההבדל בין ההורים שלי (ובני דורם) וביני (ובני דורי). לפני 30 שנה היינו יכולים לקחת את נקודת המוצא שלנו (עם התואר במדעי הרוח והכל) ולכל הפחות "להסתדר" – בית, משפחה וכו'. זה היה באופק. היום זה פשוט לא ריאלי, אז מה כבר נשאר לעשות? לחיות את היום, ולנסות למשוך אותו עד כמה שניתן.
מצד שני, לא מעט אנשים בני הדור שלנו לא רואים את הדברים באופן כל כך פטאליסטי. הם לומדים מנהל עסקים או כלכלה ומתכננים את העתיד הפיננסי שלהם מגיל צעיר. הזמן יקר להם והם רוצים מקום במחנה של הכסף. כך שההפרדה הדורית לא מכסה את כל ההבדל, אולי רק את האופק המסומן. הייתי אומר אפילו: האופק של בורגנות הכסף הוא ההווה (או העבר), האופק של בורגנות הזמן הוא החוצלארץ (בכוונה, גם אם לא בפועל).
לגבי כסף, לא לכולם זה מספיק חשוב בגיל 26 כדי להיות סוכן ביטוח. אבל אפילו לא מדובר פה על כסף. זוג צריך לעבוד עד שמונה בערב בשביל בית, חינוך ורמת חיים המקובלות באזור המרכז.
ולגבי חוצלארץ, ברוב העולם המצב גרוע בהרבה מבישראל (במיוחד באירופה וארצות הברית)
וואו. תודות. התגובות שלכם מעניינות ממש. אני אסתפק בתגובה מרוכזת מקוצר זמן (..) וגם מקוצר דעה – כלומר, כי באמת אין לי עמדה נחרצת ביחס לרוב הנקודות הבעייתיות שהעליתם וביחס לחלק מאלו שהעליתי בעצמי.
את הטענה המרכזית שעולה מהרבה מהתגובות עד כה בוריאציות שונות אפשר, נדמה לי, לנסח כך:
מה שתיארתי כמצב נתון וסטטי של ניגוד מבני (בורגנות זמן מול בורגנות כסף) הוא למעשה תופעה שיש להשני מאפיינים תלויי-זמן מרכזיים, שהניתוח הסטורקטורלי לא מכסה אותם מספיק: 1. שינוי הסטורי לרעה בתנאי העבודה בישראל, ששוחק את מעמדה הכלכלי של הבוהמה ושל הבורגנות כאחד, כך שחיי בורגני הכסף זוהרים פחות וחיי האינטלקטואלים בכלל בקאנטים ; 2. הבט גילאי – חלקכם טענתם שאנשים מתחילים בתור בורגנות זמן אדולסנטית והופכים עם השנים לבורגנות כסף, ואחרים טענו שמתחילים כך או כך אבל עם הגיל והילדים ההבדל בין הקבוצות נשחק, לבורגנות הזמן לא נשאר זמן לבזבז, ולבורגנות הכסף לא נשאר כסף לבזבז.
נראה לי ששתי ההבחנות נכונות אבל לא בגרסאות הקיצוניות שלהן. נניח, אני לא חושבת שעצם ההבחנה בין שתי הקבוצות היא תוצאה של תהליכי השחיקה, כפי שטענו ניתאי ואיה, או שכל ההבדל בין הקבוצות הוא הבדל גילאי או הבדל שנעלם לחלוטין עם הגיל. אם להרחיב בצורה וולגרית-בכוונה את מה שכתב ינון, אז מרמת השרון יוצאים גם אנשים שהולכים אחרי הצבא ללמוד בגילמן ורימון וגם אנשים שהולכים אחרי הצבא ללמוד במרכז הבינתחומי בהרצליה, ויש הבדל חד בין אורח החיים של שתי הקבוצות האלו בגיל עשרים וחמש, ונדמה לי שיש גם הבדל, חד פחות, בין מה שהם עושים בגיל שלושים וחמש וארבעים וחמש. יתר על כן, כפי שציין דימה, זה הבדל שהיה קיים גם בהרבה מקומות וזמנים אחרים.
(תגובה ספציפית בכל זאת לטענה חוזרת: איש הייטק ממוצע הוא אכן לא באמת כזה עשיר, אבל הוא לא בדיוק הארכיטיפ של בורגנות הכסף – נדמה לי שהסמנכ"ל של חברת ההייטק יהיה דוגמא מתאימה יותר, או מנתח פלסטי מצליח)
הטענה המרכזית השניה שעלתה מהתגובות נוגעת לחוסר המספיקות העקרוני של ההבחנה, והמקומות של דמיון וערבוב בין הקבוצות וכל זה. וכאן נראה לי שנכללות לא רק הגירה בין-דורית או תוך-דורית מקבוצה לקבוצה, למרות שהן גם מרתקות, אלא גם ערבובים סינכרוניים כמו העובדה שבורגנות הזמן בזה לסוגי בזבוז הזמן המקובלים מחוץ לה כמו שציינה איה ובעקיפין גם פלאי, והעובדה המרתקת שנשות בורגנות הכסף הרבה פעמים שייכות לבורגנות הזמן כמו שהזכירה עלמה (דנה ספקטור כתבה על זה פעם טור מעולה), ואפשר לחשוב גם על היחסים בין בורגנות הזמן ה'שאנטי' לבין בורגנות הזמן האקדמית שבה התמקדתי בפוסט מסיבות מובנות, או המקרים של כלמיני בורגנויות כלאיים תלאביביות/יישובים-קהילתיים-עשירים-יות. זה מעניין באמת.
ושוב תודות.
פוסט מרתק, שמדבר אלי אישית, ויש לי כמה וכמה דברים להגיד עליו, אז אני אתחיל בראשון. עשית כאן הבחנה שלטעמי היא מאוד יפה, ואני מרגיש שמה שיש לי להגיד מכוער וקצת הורס אותו, אבל אני לא יכול להתעלם מזה.
אני חושב שהעניין המגדרי פה מכריע. ממש.
התייחסת לזה בצורה משתמעת בפוסט ובצורה קצת יותר ברורה בתגובה, אבל אני חושב שזה לא מקרי שבורגני הזמן מתוארים כנשים ("הרבה מהן תופרות בגדים") ובורגני הכסף כגברים ("מחזיקים נשים יקרות") כי זה בדיוק ככה (בממוצע! מכאן ואילך). לא סתם מדובר באותו מילייה. זה רק הרגשה סובייקטיבית שלי, אבל אני חושב שבורגנות הזמן מוטה לכיוון הנשי גם מבחינת הדומיננטיות וגם מבחינת המספרים, אבל יותר מזה — הרבה בורגני זמן גברים יוצאים מהקהילה הזו יותר מוקדם והולכים לעשות משהו עם עצמם, בזמן שנשים לאו-דווקא רואות את הצורך הדוחק לעשות דבר כזה.
להן יש אופציה אחרת, והיא להתחתן עם הייטיקיסט, והרבה מהן עושות בסופו-של-דבר בדיוק את זה. יש כאן דינמיקה פסאודו-אבולוציונית לכל דבר, לדעתי. תארי לעצמך בן 30 עם אורח-חיים כמו שתיארת, שמכיר אנשים וכותב בבלוג וקורא ספרים, אבל מרוויח 6,000 ש"ח בלתי-יציבים לחודש ושמתכוון להמשיך בזה בעתיד הנראה לעין. הוא אולי איש מגניב לצאת איתו, אבל הוא לא סחורה כזו חמה בשוק החתונות למי שמחפשת להבטיח את השלב הבא בחייה או אפילו לשמר את אורח החיים שלה כמו שהוא. במבט של מה-נעשה-ביחד-בחמש-השנים-הקרובות, או איך-נקים-משפחה, הוא מפסיק לאט-לאט להיראות כמו איש משכיל, רחב-אופקים ומבין עניין, ומתחיל להיראות כמו ילד מגודל.
מצד שני, עבור איש עובד הייטק או פיננסים בגיל 30, שמתפרנס טוב, אותה בחורה יושבת בתי-קפה ובלוגוספירה פתאום נראית כמו שיא התחכום ואשה פוטנציאלית מעולה, ואטרטקיבית לא פחות מחברתה שעובדת במשרד לידו, שאולי היא אפילו קצת משמימה בהשוואה. נכון שהיא מרוויחה גם הרבה פחות ממנה, אבל כסף יש פחות-או-יותר מספיק.
לקראת סוף שנות העשרים, מתחילים לשאול את בורגן הזמן "מתי תתאפס על עצמך", בזמן שאת בורגנית הזמן שואלים דווקא "מתי תתחתני". לא מצפים ממנה למצוא הכנסה של 20,000 ש"ח בחודש כדי לפרנס את המשפחה — ברור שהעול לא יפול ברובו עליה, בכל מקרה.
אחרי החתונה, ועם הילדים, הנשים מתחילות אולי להיות יקרות, אבל הרבה ממשיכות לנהל אורח-חיים משכיל שהולם את בורגנות הזמן (כמו שאמרת שדנה ספקטור כתבה). לחלק מהן יש מקצוע מכובד — פסיכולוגית בשירות הציבורי, או מרצה באקדמיה, או אמנית, או סופרת, או אפילו עורכת־דין או רופאה זוטרה. אבל לא מזה מגיעה רוב ההכנסה של המשפחה, וזה גם לא היה התכנון. יותר מזה, אני חושב שזה קורה לא רק במעמד הבינוני-גבוה, אלא גם במעמדות אחרים. כמה מורות ביסודי יש שנשואות לנהגי-מוניות?
בקיצור, גברים באמצע וסוף שנות העשרים שלהם נוטים יותר להשקיע את מירב המשאבים בלנסות ולהשיג הכנסה גבוהה ובטוחה, בזמן שנשים משקיעות את אותם המשאבים כדי להשיג השכלה וסטטוס חברתי. בסופו של דבר המעמד הסוציו-אקונומי של המשפחה הממוצעת מורכב בצורה לא-סימטרית מסוציו נשי ואקונומי גברי, כשכל אחד מבני הזוג מביא את החלק "שלו", והיה עלול למצוא את עצמו בחסרון חיזורי אם היה מביא את החלק הלא-נכון על חשבון החלק הנכון.
אמרתי שזה מכוער כי זה דורש שהעדפות שלנו ועצם הזהות שלנו נקבעים במידה רבה על-ידי ציפיות החברה ועל-ידי שיקולים תועלתניים מתחת לפני השטח. עצם האידיאלים מוכווני-מטרה הרבה זמן מראש. שמתי לב לזה בחוג למדעים מדוייקים באוניברסיטה, שם הבנים למדו מדעי-המחשב או הנדסת-מחשבים, והבנות למדו דווקא מתמטיקה טהורה, ובד"כ במסגרת דו-חוגית יחד עם קולנוע, כלכלה או פסיכולוגיה. לכולם הייתה נטייה מתמטית, וכולם היו חכמים, ולמדו הרבה מאותם הקורסים בדיוק, ויכול להיות אפילו שכולם ימצאו את עצמם עובדים ביחד באותה חברת הייטק בסופו-של-דבר. אבל ההתכוונות שונה לגמרי. הבנות באו להעשיר את עצמן; הבנים באו לרכוש מקצוע ולהסתדר בחיים.
אני מסכימה לגמרי עם כל חלקי הניתוח שלך, ותודה רבה על ההרחבה.
אבל אני לא מסכימה לגמרי עם המשקל המכריע שאתה מייחס לו; בפרט, עם הטענה שגברים מתחילים כבורגני זמן והופכים לבורגני כסף. כמו שכתבתי למעלה, יש הרבה אנשים שהולכים ללמוד תעשיה וניהול כבר בתחילת שנות העשרים שלהם. ומאידך, נדמה לי שיש לא מעט גברים שנותרים בבורגנות הזמן גם בסוף שנות העשרים שלהם. תכלס המעבר מבורגנות הזמן לבורגנות הכסף, ה"התאפסות" שהמשפחה מייחלת לה, הוא די קשה, וכנראה שלרוב לא מושג לגמרי. כלומר, זה לא שגילמנאים בני שלושים ילכו עכשיו ללמוד מדעי המחשב.
אבל מבחינתי לפחות הניתוח שלך מרתק דווקא כיוון שהוא מסביר חלקית אבל לא לגמרי את היחס בין הקבוצות. כלומר, כי יש כאן שתי חלוקות רלוונטיות (גבר/אישה, כסף/זמן) שקובעות זו את זו חלקית, אבל לא מתבטלות על ידי זו לגמרי, ומעניין לבחון את הקשרים ואת האנלוגיות (למשל, נראה לי שמה שכתבתי בסוף על להיות חלק מהחברה אבל קצת בחוץ, בצירוף כל מה שכתבת על מה שמצפים מנשים לעומת גברים, הוא חלק משמעותי ולא מספיק מדובר מתקרת הזכוכית היום)
בהקשר זה הייתי מוסיפה גם את הטריוויאלי, איך מלכתחילה בנות הבורגנות לומדות בתיכון מקצוע 'הומאני' ובנים 'ריאלי', או בהקשר זה את הטענה של איגלטון איך פתחו את החוגים לספרות אנגלית בראשית המאה באנגליה כי הנשים התעקשו שיותר גם להן ללמוד באוניברסיטאות והיה צריך לדחוף אותן לאנשהו. ואם כן, אולי נובע מהטיעון שלך שהאנלוגיה שהזכרתי בין בזבזני הזמן לנגניות-נבל ג'יין אוסטיניות היא בעצם קשר סיבתי עקיף.
כן, נגניות ג'יין-אוסטינית. תודה, לא חשבתי שזה בעצם מצב שיש לו תקדים הסטורי די ארוך.
לגבי גברים, לא התכוונתי שבורגנות זמן -> בורגנות כסף זה המסלול הטבעי או הנפוץ של הגברים. ברור שלמי שיש משיכה לאורח-החיים הזה, או לתחומים האקדמיים שקשורים אליו, או לאנשים שבו, או שסתם עוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול וצריך לבדוק אופציות, יש סיכוי טוב שילמד מדעי-הרוח בגילמן ויעבור חיברות מהיר אם הוא עוד לא עבר כזה. מי שיודע שהוא רוצה לעשות כסף, או שיודע שהוא רוצה רק עבודה טובה ולהסתדר, ילך ללמוד הנדסת-תוכנה מיד אחרי הצבא או הודו ובזה יגמר העניין, וזה מה שהרבה/רוב האנשים עושים.
אני לא חושב שגיל 30 הוא מבוגר מדי ללמוד מדעי-המחשב, ובטח לא גיל 27 (יש לי חברים שעשו הסבה מקצועית בגיל הזה). אבל ברור לי לגמרי שבורגנות הזמן שלך היא לא בורגנות הזמן שלי, כי לא למדתי בגילמן ואני לא מסתובב בדיוק במעגלים האלה. אז תגידי/ו — מה *באמת* עושים רוב בורגני-זמן הגברים כשהם רוצים להתמסד? מוצאים דרך לחיות בצניעות עם ילדים? עושים הסבה מקצועית? מוצאים עבודה טיפה יותר משעממת וטיפה יותר מכניסה שמתאימה לכישורי בורגנות-הזמן שלהם? או שזה לא ברור, כי רובם פשוט נעלמים יום אחד, ואין איש יודע לאן ומדוע?
קרין – באה כותבת אינטיליגנטית, ומנסחת תצפיות על סמך נסיון חייה, ומה שהיא רוצה. התובנות שלה נראות מעניינות להרבה אנשים אחרים. חלקם, לא תאמיני, אפילו קראו פעם ספר או שניים, אולי גם איזה משהו בסוציולוגיה. במקום לשתף בידע שלך, ולהראות נקודות בהן היא צודקת ובהן היא טועה לדעתך את אומרת שהדיון חובבני, ולא מפרטת למה. ומה, אם אין לנו תאר שני בספרות השוואתית אסור לדבר על ספרים? בקיצור, שחררי קצת אוויר מהוונטיל.
בסרט מהסניור באהבה (stand end deliver) שמדבר על חינוך בשכונות מצוקה יש סצנה אהובה עלי בה המורה מכניס תלמיד למכונית ואומר לו לנסוע מהר מאד. כשהם מגיעים לפניה הוא אומר לו לפנות לפי רצונו, תחת לחץ. בסוף הם עוצרים בחריקת בלמים במבוי סתום. ככה הוא ממחיש לו שלהחלטות שאתה עושה מוקדם בחיים יש תוצאות קשות בהמשך החיים, גם אם בזמנו הן נראות מגניבות.
לחלוקה המגדרית שאתם עושים פה אני רוצה להוסיף בתוך בורגנות הזמן גם הומואים (או לסביות) שאין להם כרגע תכניות מוגדרות להקמת משפחה, ולכן יש להם שפע של זמן.
יש לי שני זוגות חברים עמוק בתוך בורגנות הכסף כפי שהיא מכונה פה. באחד הזוגות שניהם מרוויחים יפה מאד, ועובדים במקצועות מאד מכובדים. הרבה מאד מעל הממוצע במשק. גם הם לא חיים בפאר יוצא דופן או חשים את עצמם עשירים במיוחד. להפך, גם הם תוהים מי אלו ההורים שבאים לגן עם ג'יפים נוצצים, גרים במגדלי פאר וברמת חיים מנקרת עיניים. כפי שהם ניסחו את זה: או שהם יודעים משהו שאנחנו לא, או שהם חיים מעל האמצעים שלהם.
מה שלא ברור לאיש הוא כיצד חיים מרבית האנשים – מורות, עובדות סוציאלים, נהגי אוטובוס, פקידים בבנק מאבטחים וכו', וכיצד הם מצליחים לקיים משפחה בעלויות החיים במרכז. כנראה שרק עם תמיכה מההורים, או בוויתורים על המון דברים כמו חופשות, טיפולי שיניים, וכו'
לגבי המעמד הבינוני-נמוך: אפשר לעשות את זה, אני חושב. דירה בפלורנטין אפשר לשכור בשכ"ד סביר (ועוד הרבה יותר בזול במקומות אחרים בגוש-דן). ילדים אפשר לשכן שניים בחדר, ואפשר לפרוס מזרונים בסלון כל לילה במקרה הכי גרוע. לא מחזיקים רכב, או שמחזיקים רכב ישן וזול אחד שעולה עשרות אלפי שקלים בודדים. לא נוסעים לחופשות בכלל, אלא אם כן זה בחינם מהעבודה או בטרמפ עם חברים/משפחה. טיפולי שיניים משמרים בלבד, ואצל רופאי-שיניים זולים. לא קונים מה שלא חייבים; כלי בית ומכשירי חשמל יד שנייה, רהיטים יד שלישית, המחשב הישן של הבת-דודה שהיא כבר שדרגה.
באופן כללי, כמו שקרן תיארה, משקיעים זמן, אבל לא כעקרון אלא כצורך — מתקנים את מה שמתקלקל, מחפשים קומבינות, מנסים לעשות לבד במקום לקנות בחנות או לשכור בעל-מקצוע כשרלבנטי.
ואולי הכי חשוב: חיים בתלות הדדית במעגל המשפחה והחברים הקרובים. כשצריך לעבור דירה לא שוכרים מובילים, כי אפשר לגייס את מי שצריך ואת רכבו לעזור בהובלה. ממחזרים חפצים וריהוט ממשפחה למשפחה כשאין בהם צורך. שואלים כלי עבודה כשצריך במקום לקנות סט. מסתמכים על תמיכה הדדית במקרה של קושי או אסון, במקום לחסוך כסף רב או לקנות ביטוח יקר. מחליפים מידע ומוצאים חנויות זולות, דירות זולות בקומבינה לבעלי-בתים שמחפשים דיירים בטוחים ואמינים, בעלי מקצוע בתוך המשפחה שיתנו הנחות, או מביני-עניין שיעזרו להשיג הנחות מגופים גדולים (כמו ספקי-תקשורת).
עדי , עקרונית אתה צודק. העלילה מסתבכת כיוון שאנחנו חיים בתרבות של מותגים, ודווקא עניים שחיים באזורים עשירים לא רוצים שיחשבו שהם, או חלילה ילדיהם עניים יותר, ולכן הם משקיעים פעמים רבות קודם כל במותגים, ג'יפ נוצץ, סלולרי חדיש, ולא נשאר כסף לשאר, או שנופלים לחובות שקשה מאד לצאת מהם.
בתור מי שחלק ממשפחתו ומשפחת אישתו היא בסיטואציה המדוברת, המצב הוא קצת יותר מורכב, אתחיל בזה שלדעתי ההורים של אשתי היו ללא בית אם היו בסיטואציה קצת אחרת, שנית רשת התמיכה שלהם כן מתבססת על כמה חברי משפחה בהחלט מעבר לבורגנים, אלא בעלי מספר רב של נכסים, יתרה מכך הם גרים באוזר שבו באופן יחיסה יש תמיכה יתרה של רשויות הסעד ודווקה בשל כך הם מקבלים עוד קצת עזרה.
אבל אני חושב שהתמונה הכללית היא יותר פשוטה, לא מסתדרים כלומר יותר ויותר אוכלוסיות שנסמכות רק על עבודה, ידרדרו לעוני, חיפוש מקורות הכנסה אלטרנטיביים, או קיומם של ירושות או מתנות, הם אלו שמחזיקות את הראש מעל למים, זה הרושם שלי בכל מקרה.
הערה נוספת, היא שכמובן הנושא של הזמן תופס מחיר הרי כדי להשיג את אותן עבודות, מועטות עם שכר בינוני ומטה צריך לעבוד הרבה שעות בסופו של דבר כך שיש פחות שעות בסה"כ ועוני גם מהבחינה הזאת.
חייתי כמו שאתה מתאר (כמעט – דירה במרכז תל-אביב, רהיטים שמצאתי ברחוב) , כשאני עובד (בכיר למדי) בהיי-טק ואשתי מובטלת, ובקושי סגרנו את החודש. לא הבנו איך חברים שלנו (הבעל מורה, האשה בשמירת הריון) חיו בכלל. אני עדיין לא מבין.
נתאי, אחת הדרכים לחסוך כסף היא לא לגור באזורים עשירים. זה חוסך גם שכר-דירה וגם את הדילמה. באופן כללי יש לי מעט מאוד סימפטיה לאנשים שהקושי שלהם בחיים הוא לממן סמלי סטטוס, והאנשים שאני מכיר שחיים על מעט (מכל-מיני סיבות) לא עושים את זה. חוץ מזה, אני תיארתי בתגובה שלי חיים מן המעט שבמעט; ממה כבר אפשר לחסוך מתוך זה כדי לקנות סלולרי חדש, שלא לומר ג'יפ?
אתה צודק במאת האחוזים. או במעט האחוזים כמו שהבן שלי אומר. יש דיון ארוך מאוד בבלוג שאני כותב בו כאן, בנושא הזה בדיוק : http://nadav.blogdebate.org/archives/darom
בכמה מילים, עוני הוא נושא מאד – מאד מורכב, וכפי שהעשירים לא תמיד מתנהגים באופן יעיל מבחינה כלכלית, גם העניים כך.
אהבתי (אם אפשר לקרוא לזה כך) מאוד את התגובה שלך, ולמרבה הצער אני חושבת שיש הרבה אמת בהבחנה הזו. ואני אומרת את זה כאקדמאית הנשואה להייטקיסט…
אבל, הייתי רוצה להוסיף דבר נוסף (אני מדביקה מתוך פוסט שכתבתי בעקבות התגובה שלך).
אני חושבת שההסתה של נשים לכיוון בורגנות זמן נעוצה גם בכיוון שאליו סטה הפמיניזם. אחד המאבקים העיקריים של הפמיניזם הוא המאבק להוכיח, באופן קצת בוטה, שנשים אינן מטומטמות. זכות הבחירה, הזכות לצאת לעבודה, הזכות ללמד בנות ונערות – כל אלה נועדו להתנגד לתפיסה השוביניסטית לפיה גברים חכמים מטיבם יותר מנשים, ולכן "חבל" לבזבז את משאבי החברה על חינוך נשים. הפמיניזם הוכיח שזו טעות, ועודד נשים להביע את דעתן, ללמוד ולהתבלט.
אבל לעומת זאת, הקריאה לעצמאות כלכלית, ל"חדר משלך" ולא רק לספר משלך, נשכחה במידת-מה (בין היתר, בגלל השמירה על מוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית, שמעודד תלות כלכלית של בני הזוג). לכן, נשים צעירות שלומדות ומשכילות נתפסות בחברה ככאלה שהגשימו את האידיאלים הפמיניסטיים (ולכן הן זוכות להון חברתי). השאלה מה נמצא בתלוש המשכורת שלהן אינה עולה לדיון. במובן מסוים יש לנו כאן חזרה מהופכת לפמיניזם תרבותי מבדל: נשים ראוי שתדענה לנגן, להביע דעתן על אומנות קונספטואלית, ולדון בפילוסופיה וסוציולוגיה. וכל עוד הפמיניזם ימשיך לנתק את ההבחנה נשים\גברים מהבחנות כלכליות וחברתיות אחרות, המצב לא ישתנה.
יש גם צד פרקטי. אני מכירה כמה זוגות שבהם האישה למדה מקצועות רווחיים ונועדה להיות המפרנסת. במקרה הטוב, שני בני הזוג מרוויחים בערך אותו דבר, גם אם לאשה יש בכירות מקצועית. במקרה הרע, האשה לא מוצאת עבודה במקצוע שלה, ושני בני הזוג עובדים בעבודות "לא מכניסות", או שהגבר עובר למשהו רווחי יותר.
יש זוגות שזה עובד בהם, ומצבם עדיין פחות טוב משל זוגות "נורמטיביים" שמתכננים מראש את ההיפך. יש לשוק העבודה הרבה השפעה על שימור הצימוד גבר מרוויח ואישה במשרה חלקית. דפנה יזראלי כתבה על זה כבר לפני עשור.
ממש מעניין וממש מייאש, מה שאתן מספרות (עדי, איילת, מורין).
ואגב, נראה לי שיהיה מעניין, אם תרצו (ואם בעלות הבלוג ירצו, אבל אני בטוחה שכן), לפרסם חלקים מתוך הדיון שערכתם כאן לגבי האספקט המגדרי של בורגנות הזמן גם בבלוג הפמיניזם
meandiscourse.wordpress.com.
אולי את השרשור עצמו, ואולי פשוט את הפוסט של איילת שהוא גירסה ערוכה של התגובה שלה, ו/או את הפוסט שעדי סתיו פרסם כתגובה?
קרן –
מבחינתי, הרעיון לפרסם את התגובה של עדי (אגב, גבר או אישה? לא ידעתי…), שלי ושל מורין בגרסא משותפת בבלוג המגדר הוא מצוין.
נראה לי שלא מספיק להסתפק בפוסט שלי, כי אני חושבת שהוא נסמך מאוד על התגובה של עדי, שחשוב שתופיע במלואה.
אבל נמשיך באימייל?
קרן: מבחינתי בכיף (ואגב, אין לך כתובת אימייל באתר)
שלחתי לכם מייל.
מורין, לך לא שלחתי כי לא מצאתי את את המייל שלך, אם בא לך אשמח אם תשלחי לי ואכתב אותך.
ועוד משהו שעולה כאן מהדיון המגדרי הוא הפער בין החוויה הפמיניסטית של מדעי החברוח ויכולת ההשתכרות שהתחומים הללו מקנים בסופו של דבר. רוצה לומר: אני חושבת שבשביל הרבה מאוד סטודנטיות האוני', בחוגים מסויימים, היא חוויה פמיניסיטית מאוד משמעותית.
אני לא הכרתי ולא קראתי ולא הייתה מודעת לחלקים שלמים מתוך הדיון המגדרי (למעשה, לא הכרתי את המילה "מגדר") לפני השנים שלי בגילמן, ואני חושבת שהלימודים במדעי הרוח סייעו לי לבנות עמדה ביקורתית לגבי די הרבה מהדברים שקשורים לזה והיו קיימים בחיים שלי עד אז.
גם הבלוג שקרן הזכירה ואני מחבבת, מין-דיסקורס, רווי (לדעתי) באווירה גילמנאית (אני לא אומרת את זה לרעה, ממש להפך).
אם נקבל את ההנחה שבוגרי מדעי הרוח נמצאים בעמדה חברתית שלא ממש מאפשרת להם להתפרנס (ואני לא בטוחה שאני מקבלת את ההנחה הזו, לא במלואה), אפשר לחשוב על הפרדוקס שההשכלה הגבוהה מייצרת בכך שהמקומות היחידים בקמפוס שבהם מישהו ידבר איתך על שיוון ומגדר וישלח אותך לקרוא דה-בובאר ובאטלר ומקינון הם מקומות שמשמרים בסופו של דבר את פערי הכוחות בצורה אופטימאלית, כי את נורא חכמה וענייה וצריכה למצוא הייטקיסט שיתחתן איתך.
עלמה – אני מאוד מסכימה לגבי הניתוח שלך, לגבי החוויה הפמיניסטית-אבל-לא-רווחית של האוניברסיטה.
בסייג אחד – אני את רוב החינוך הפמיניסטי-רדיקלי שלי רכשתי בפקולטה למשפטים, שדווקא בה הנחת-ההשתכרות היא מרכזית, בהיותה בית-ספר מקצועי. בכלל, פקולטאות למשפטים (או חלקן) הן מקום הרבה יותר אינטלקטואלי ממה שחושבים בדר"כ.
(אלו היו שישים שניות על "למה זה מעולה ללמוד משפטים". סליחה).
קרן, גם אני לא מצאתי את המייל שלך, אבל לאיתמר יש את שלי.
התגובה שלך הטרידה אותי מאוד (אחרי שהתאוששתי מהמחמאות, זאת אומרת. תודה) כי נראה שהתגובה שלי הטרידה אותך, ובכיוונים שלא חשבתי עליהם בכלל. למשל, לא חשבתי שפמיניזם קשור לעניין בכלל, אבל נראה שכן. יש כמה דברים שזה עורר בי… (אני מתנצל בראש בכנות על הסגנון הקנטרני והתוכן המרגיז, אבל לא הצלחתי למצוא ניסוח טוב יותר שיעביר את הפואנטה)
את מתארת את זה כאילו שנשים עדיין בעמדת חסרון פה. הייתי אומר שלהפך. בעבר האקדמיה והאינטליגנציה היתה חסומה בפני נשים. עכשיו חלקים ניכרים ממנה כמעט נשלטים על-ידי נשים. זה לא בהכרח דבר רע, למרות שהמידה שבה הדומיננטיות הנשית גורמת לבעיות יכולה להצביע על עד כמה היא נהייתה טבעית לנו. למשל, אני זוכר שראיתי מאמר בכתב-העת של עבודה סוציאלית* על איך שעבודה סוציאלית לא התאימה את עצמה בכל-מיני דרכים לטיפול בגברים, שאמורים עקרונית להיות חלק מהותי מקהל היעד שלה; בין שאר הדברים, שעות הזמינות של העובדת הסוציאלית ושאר מטפלים חופפות בד"כ את שעות העבודה של הגברים (שרובם הגדול עובדים לפרנסת משפחתם), ומכיוון שאין להם אפשרות להגיע לפגישות בלי קשיים ניכרים, הטיפול במשפחה מתמקד באשה ובילדים. כל זה בין השאר בגלל הדומיננטיות של נשים גם בטיפול עצמו וגם בקביעת סדר־היום האקדמי והניהולי של התחום. ולמרות שמנקודת־מבט של עבודה סוציאלית זו בעיה, הרי מנקודת מבט פמיניסטית צרה מדובר בהצלחה, לא?
בנוסף, עד עכשיו השיח היה שהעובדה שמקצועות "נשיים" כמו הוראה ועבודה סוציאלית מרוויחים מעט מאוד מהווה דוגמה לאפלייה לא-ישירה נגד נשים. ויותר גרוע: איך שנשים נכנסות במספרים גדולים למקצוע חדש (כמו משפטים) ישר מורידים להן את השכר, וזה מה ששומר על הסטטוס של עבודה נשית נמוך. אבל אם אנחנו מסתכלים על הסטטוס החברתי של המקצוע בנפרד מהכסף, אז יכול להיות שהסטטוס של אותם מקצועות לא ירד בכלל, ואולי דווקא עלה. לאקדמיה ולבוהמה ולעיתונאות ולאומנות יש תפקיד חשוב בחברה, והוא לא נפגע דווקא מכניסת הנשים לתחום. אז מה זה משנה מי מרוויח כמה? ממילא חשבון הבנק המשפחתי משותף, וסדר־היום של החברה כבר אינו פטריארכלי כמו פעם. להיפך: אם התחום "אסטרטגי" מבחינת ההשפעה על השיח בחברה (נניח, משפטים ואקדמיה) אז השכר הנמוך דווקא מסייע בלשמור על המקצוע נשי, כי גברים יתקשו להיכנס אליו. (ואני לגמרי לא מתכוון שזה מתוכנן כך בכוונה.)
דבר שלישי, אני חושב שהסיבה העיקרית שמקצועות שנעשים נשיים מרוויחים פחות היא פשוט שלנשים בממוצע יש אינטרס חלש יותר לדרוש שכר גבוה (זו בסה"כ משכורת שנייה) ותמיד יהיו נשים שיהיו מוכנות לעבוד בתחום בפחות כסף. לבני (ובנות) משפחה צעירים שמחפשים לבחור להם מקצוע אני בד"כ ממליץ להמנע ממקצועות של בנות, כי השכר נמוך, ואם הוא עוד לא נמוך אז יש סיכוי טוב שייפול בקרוב. ואם הכסף חשוב מאוד, כדאי אפילו לשקול להמנע מתת-תחומים "נשיים" בתוך מקצועות רווחיים, כמו תכנות ממשק משתמש, או רפואה פנימית (לפחות, נדמה לי שזה תחום נשי). אם אני צודק וזה המצב (ו-Morin למעלה דווקא חושבת אחרת), אז הסיבה ששכר נשים נמוך יותר הוא בגלל הסטטוס האישי של הנשים, ולא בגלל הסטטוס המקצועי שלהן. זאת-אומרת, הבעיה היא לא מעמד הנשים בחברה בכלל אלא הרצון האוטונומי שלהן, כל אחת באופן אישי, והאלטרנטיבות העומדות בפניה. זו הבחירה *שלה* באופן אישי להרוויח מעט, בתמורה לדברים אחרים. אפילו באותה משרה, לא מפתיע אותי בכלל שנשים מרוויחות פחות, כי יש להן (בממוצע) פחות צורך ורצון להתעמת ולקבל שכר גבוה יותר, שלא לדבר על לוותר על עבודה אטרקטיבית יותר או ע ךיתרונות אחרים בתמורה לכסף. אז אולי אין מה להתרגש כל-כך מזה ששכר הנשים נמוך. אני לא אומר שאין אפלייה והדרה אמיתית, אלא שאולי היא מעטה יותר ומצביעה במידה פחותה על אי-שוויון בהזדמנויות..
ולבסוף: בכל הדינמיקה הזו אין הדרה של נשים בכלל. יש כאן הדרה של גברים. אשה יכולה לבחור להיות בורגנית זמן, ולסמוך על חוסר-האיזון בין המינים שיפרנס אותה. והיא יכולה באותה מידה לבחור להיות בורגנית כסף, כרצונה, והאטרקטיביות שלה לנישואין לא תפגע בהרבה, אם בכלל, והיכולת הכלכלית של המשפחה שהיא תקים דווקא יכולה לגדול משמעותית (או שהיא יכולה לא להתחתן בכלל). זו בחירה שלה. לגברים, לעומת זאת, הבחירה הזו הרבה יותר קשה. מדברים הרבה על האתגר של נשות קריירה לשלב בין עבודה ומשפחה, אבל לשם ההשוואה, גבר שבחר בחיי בורגנות זמן עלול למצוא את עצם האפשרות של הקמת משפחה בלתי־אפשרית בלי וויתורים מרחיקי לכת בהרבה. אותי, לפחות, זה מרגיז מאוד; אני זוכר כשלמדתי מדעי־המחשב ודיברתי לפני אחד השיעורים עם סטודנטית תלת-חוגית, לא פחות, ששילבה גם קולנוע ופסיכולוגיה (הזמן כסמל-סטטוס מובא לקיצוניות). "לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות מדעי־המחשב במסגרת תלת־חוגית" אמרתי לה, והיא עיקמה את האף וענתה "לא מדעי־המחשב, אלא מתמטיקה. אני לא מהיאפים האלה שבאו לפה לעשות כסף. אני לומדת חוג שבאמת מעניין אותי". התרגזתי עליה כל־כך בפתאומיות, המסכנה, שלא דיברנו יותר עד סוף הסמסטר.
אז למה לפמיניזם להתערב פה? ואיך אפשר בכלל לשנות את הדינמיקה בלי לפרק לגמרי את התא המשפחתי? זה שווה את זה?
* מצאתי: http://www.molsa.gov.il/NR/rdonlyres/1D6F55BC-5954-4467-87C6-C43F22DA1DCC/7079/262baumn.pdf
אשה יכולה לבחור להיות בורגנית זמן, ולסמוך על חוסר-האיזון בין המינים שיפרנס אותה.
אוחחח, איזה משפט מעצבן.
נשים הן כבר לא בדיוק הנערות של אבא שגדלות להיות הנשים של הבעל, כן? רוב הבורגנות הישראלית לא יכולה להתפרנס ממשכורת אחת, וברגע שמצטרפים ילדים לתמונה גם המשכורת השנייה צריכה להיות לא קטנה. אחרת בורגנית הזמן צחת העור שלך תצטרך לעבור לגור בפריפריה, ושם היא באמת תוכל להיות בורגנית זמן למהדרין, כי לא תהיה לה עבודה בכלל.
ומלבד זאת, איזו סכנה יש לתא המשפחתי בזה שנשים ירוויחו בדיוק כמו גברים? ומיהו אותו תא משפחתי קדוש שבשמו ראוי להשאיר על כנו את המצב שאתה מתאר?
אני מסכימה שקונבנציית המשכורת-וחצי רעה גם לגברים בנסיבות מסויימות ויכולה להיות טובה לנשים מהיבטים מסויימים, ועם זאת יש לפחות ארבע סיבות מרכזיות שבגללן נשים נמצאות בעמדת חיסרון עצומה במצב הזה:
1. לאישה לא מובטח שתמיד יהיה גבר שיפרנס אותה. אישה שאין לה בעל, או שלא רוצה בעל, נמצאת במצב רע במערכת שבנויה לזה שנשים יביאו רק משכורות שניות. אישה שכן יש לה בעל שמפרנס אותה, נמצאת בעמדה מאוד גרועה בתוך היחסים בגלל הקושי העצום לעזוב גם כשמאוד רע לה, והאפקטים של הידיעה שהיא לא תוכל לעזוב גם אם יהיה לה רע על המצב הרגיל. שלא לדבר על האפקטים של המצב הזה על יחסים רומנטיים/מיניים בין גברים לנשים בכלל.
2. אם העדר גברים בין העובדים הסוציאליים מזיק לגברים הפונים לעובדים סוציאליים, רק תחשוב כמה מזיק המחסור של נשים בעמדות בכירות – פוליטיות, ממסדיות, כלכליות – לנשים באשר הן, ולחברה בכלל. (וראה הפוסט של רוני, על הבעייתיות שבהעדר נשים בעמדות בכירות במשטרה: http://3.ly/PUeP)
3. יש המון הדרה של נשים, שמתבטאת גם בקושי שלהן להתקבל לעמדות בכירות ("תקרת הזכוכית"), גם בעובדה שהן מקבלות שכר נמוך יותר על אותן עבודות בדיוק ועם אותו ניסיון בדיוק, וגם בעובדה שהן מנותבות למקצועות 'נשיים'. כלומר, אישה לא "יכולה לבחור באותה מידה להיות בורגנית כסף כרצונה".
4. המקבילה הנשית לזה שמצפים מהגבר להיות זה שמביא את המשכורת הראשונה, בעוד היא יכולה לתרום ככה בקטנה עם בא לה, היא שמצפים מאישה לגדל את הילדים, בעוד הבעל יכול לתרום ככה בקטנה אם בא לו. וזו עוד סיבה לכך שאישה לא יכולה לבחור להיות בורגנית כסף.
מיטל: לא כל-כך הבנתי מה את מנסה לומר (זה שאני מרגיז זה בסדר). שבלי שתי משכורות הייטק אי-אפשר להקים בית בישראל? אנחנו יודעים אמפירית שזה לא נכון. לי נראה שעם משכורת בורגנית נאה של נגיד 14,000 ברוטו (מהנדס עם נסיון, לאו דווקא בהייטק) ועוד 6,000 ממשרת הוראה או ווטאבר אפשר דווקא להסתדר סבבי-בבי.
לגבי התא המשפחתי — אני התייחסתי למשפט של איילת "בין היתר, בגלל השמירה על מוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית, שמעודד תלות כלכלית של בני הזוג", שמתאר לטעמי את הדינמיקה בראשי־פרקים בצורה משביעת־רצון.
קרן:
שיואו, אני חושב שנתת כאן מספיק דוגמאות, מקרים, מודלים וטענות שיכולים להספיק לשניים או שלושה קורסים אוניברסיטאיים באורך מלא אפילו עוד לפני שנכנסים לעומק הדברים. אני בטוח שאת מבינה בהם בערך פי מיליון ממני, וממילא אין מצב שאני יכול להתייחס להכל כמו שצריך (מה גם שאם אני אמשיך בקצב התגובות הנוכחי, אז או שיפטרו אותי או שיתגרשו ממני), אז אני אדבר באופן כללי ואנקדוטלי.
בעולם שבו אני חי, רוב או כל הנשים בבורגנות־הכסף חזקות וחופשיות ויכולות לעשות מה שבא להן בדיוק כמוני. אני עובד עם נשים כל הזמן — 30% ממפתחי-התוכנה אצלנו הן מפתחות (שזה אמנם יפה בהייטק, אבל לא יוצא־דופן). הן מקצועיות כמוני ומרוויחות כמוני (או יותר טוב), ומביאות חצי מהכסף בבית (או יותר), ואם הן מגדלות ילדים יחד עם בעל שמרוויח כמוהן ועובד שעות כמוהן, אז הן מחלקות איתו את הגידול עד רמת ה"אני אצא היום מוקדם, ואתה מחר". גם הקולגות שלי שהם אבות לילדים ושנשותיהן עובדות בהייטק מתארגנים בסידורים דומים. כל הדיבורים על תקרות זכוכית והדרה ואפליה נשמעים לי זרים ומוזרים; אני לא מכיר אף אשה שאני אפילו חושד שהופלתה בגלל מינה, ולא מכיר אף־אחד שמכיר אף אשה כזו. מבחינתי, לפחות ככל שאנחנו מגבילים את עצמנו למעמד הבינוני-גבוה, מדובר במפלצת מלוך-נס. העובדה שכל הבעיות המגדריות שהזכרת נחשבות לאספקט מובן־מאליו מהתרבות שלנו וחלק אינטגרלי מגוף־הידע הסוציולוגי שיש לכל אדם משכיל רק מתסכלת אותי יותר. על מה לעזאזל כולם מדברים?
אז יכול להיות שאני חי בסרט, שאני לא רואה מה קורה מסביבי, שאני לא מודע לדברים כפי שהם כי אני לא בן לקבוצה מוחלשת. יכול גם להיות שמקומות העבודה שעבדתי בהם אינם טיפוסיים, או שכל ההייטק אינו טיפוסי, ושהמעגל החברתי שלי אינו טיפוסי. אבל יותר קל לי להאמין שמה שאני רואה זה מה שקיים, ושפשוט יש הרבה מקומות עבודה של בורגנות־הכסף שבאמת מספקים שוויון־הזדמנויות לנשים, ושנשים יכולות לנצל אותו.
ברור לי לגמרי שיש בעיה של תת־יצוג ואולי גם של הדרה ואפליה ממש של נשים בעמדות בכירות ברוב התחומים, ובכל עמדה שהיא בתחומים מסוימים (כמו המשטרה בפוסט של רוני, שאיתו אני מסכים לחלוטין). אבל אני לא רואה מגבלות אמיתיות על היכולת היחסית של נשים כשירות ומשכילות להשתכר יפה מאוד, אם זה מה שחשוב להן.
מה שנשאר הן הסטטיסטיקות המוכחות שמראות שנשים מרוויחות פחות באותה משרה, שהן הראיה הסטנדרטית לאפליה. אבל זה בדיוק העניין! אני חושב שזה מוסבר *לחלוטין* על־ידי הדינמיקה הכלכלית בין בני־הזוג כמו שתיארתי בתגובה שהגבת לה (פסקה רביעית). זו בדיוק הפואנטה שלי, זה מה שרציתי להגיד. אפשר אפילו לבדוק את זה מחקרית; היה יכול להיות מעניין לראות סטטיסטיקות כאלה מפולחות גם לפי המשכורת של בן־הזוג וכך לבודד את הגורם הזה.
"הרי מנקודת מבט פמיניסטית צרה מדובר בהצלחה"
אם אתה חושב שמטרת הפמיניזם היא לשפר את מעמד הנשים מול הגברים. לדעתי, מטרת הפמיניזם היא שוויון, ורע אחד לא מבטל רע אחר.
לגבי התזה שלך שנשים מרויחות פחות כי הן פחות זקוקות לזה – אפשר לבדוק את זה. השווה משכורות של נשים שנשואות לבורגני-כסף מול נשואות לבורגני-זמן, רווקות, לסביות ועוד כאלו שכן זקוקות לזה. יש למישהו סטטיסטיקות?
בצער רב אני נאלצת להודות,
שבורגנות הזמן נשענת על ה'אליטה הישנה', קרי – ההורים.
לכלות את הזמן בבתי קפה על הפוך אחד, להחליף 2-3 פעמים את התואר באוני', כל אלה דברים שמתאפשרים רק בזכות אותם בורגנות הכסף..
תחום העיסוק שלי הוא סוציולוגיה, מהצד המחקרי. אני מצטערת לומר, אבל הפוסט הזה נראה כפוסט שנכתב על ידי מישהי שיש לה יותר מדי זמן, אבל במקום ללכת ולקרוא את מיטב הספרות הסוציולוגית שקיימת שם בחוץ, ושניסחה ומנסחת באופן מדויק הרבה יותר מצבים חברתיים ומעמדות חברתיים וכלכליים, הכותבת פשוט כתבה תיאוריה, שחולשותיה העיקריים נעוצים ב: רעיונות לא מקוריים, ונימוקים שלוקים בחסר (בלשון המעטה).
אם כבר יש לך זמן, אולי תעשי בו יותר שימוש ותחקרי קצת יותר לעומק את התחום שאת מתיימרת לכתוב בתוך השיח שלו.
ולכל המגיבים "מעולה, מעולה" – נראה שגם אתם מסתפקים בתיאוריות פשטניות למדי.
אני אשמח לקבל ממך המלצות קונקרטיות למיטב הספרות הסוציולוגית שקיימת בתחום, כדי שאוכל לבזבז את זמני בצורה מועילה יותר חברתית להבא
אגב, זו לא היתה שאלה צינית – אני באמת סקרנית לשמוע על אילו תיאוריות חשבת.
נהניתי מהפוסט, אבל ממרומי גילי אני מצטרפת למה שכתבו אורי ב. וניתאי בתגובות, ורוצה להדגיש משתנה שצוין רק בדרך אגב – פנסיה. לא רק שלבורגני הזמן שהתבגרו אין כסף לתמוך בילדים שלהם בתחילת דרכם, אלא שיש גם אפשרות ממשית מאוד שהם יהיו לנטל על הילדים שלהם בערוב ימיהם.
הערה נוספת – העובדה שהיום אין כמעט מסגרות שמאפשרות לבורגני הזמן להתבגר בלי לערוק לבורגנות הכסף גורמת לכך שעולם העיתונות והספרות מנוהל יותר ויותר על ידי אנשים צעירים מאוד, שעדיין יכולים להרשות לעצמם להדחיק את השיקולים האפורים של ביטחון כלכלי. אני מאמינה שבעשור-שניים הבאים נתחיל לראות בצורה יותר ויותר ברורה את התוצאות של זה. אם עוד נהיה כאן בעשור-שניים הבאים, כמובן.
אנחנו רואים את זה כבר היום.
מאוד מענין! יש נקודה נוספת שמעסיקה אותי מאוד בשנים האחרונות, וקשורה בצורה ישירה לאבחנות שלך, קרן. השאלה שאני שואל מאז שנולדו ילדי (הם בני 12, 7 ו4, תודה ששאלתם) היא, ממה הם יתפרנסו? כמו שציינו כבר מעלי, צעירים רבים היו בורגני זמן ואז בתהליך טבעי עברו לבורגנות הכסף, כלומר עבדו די קשה אבל הגשימו לפחות חלק משאיפותייהם הכלכליות ויכלו גם לתמוך בילדייהם בצעירותם. התהליך הכלכלי שרבים כתבו עליו שגורם לכך שהמעבר הזה נהיה קשה יותר (אין יציבות תעסוקתית, אנשים בשנות החמישים שלהם מתקשים להחזיק במשרות מכניסות וכו) נגרם לדעתי במידה רבה ע"י מעבר של העוצמה הכלכלית מזרחה.
זה התחיל בתעשייה הכבדה יותר או פחות – טכסטיל, מתכת, פלסטיקה, המשיך לייצור מתוחכם יותר – אלקטרוניקה למשל, נמצא בשיאו בתעשיית התוכנה, ומגיע גם לשרותים, פיננסיים ואחרים, למשל Call Centers. ואם לא מייצרים לא מרויחים, ויש המון זמן… גם בהנתן סדרי עדיפות נכונים, היכולת לקיים תרבות עשירה ומושקעת חייבת להיות ממומנת ע"י ייצור ומכירה רווחיים של תוצרת כל שהיא, עגבניות, מכוניות או תוכנה.
ההשלכות על מדינות הרווחה המערביות מתועדות לעייפה, ברמת השרותים, הסולידריות והאפשרות לקיים בורגנות זמן אינטלקטואלית שרבים מקוראי הבלוג שואפים להמנות אליה…
מה שצריך להיות ברור לכולם הוא שרמת החיים במערב תרד באופן יחסי במידה ניכרת, בעוד זו במזרח עולה. תיקון של עיוותי ועוולות הקולוניאליזם? כנראה, רק חבל שזה במשמרת שלי…
אני אוהבת את המונח בורגנות הזמן. אבל כאן בערך נגמרת ההסכמה בינינו 🙂
אני חוזרת כאן על מה שאמרו כבר לפניי, אבל אין לי כח לציין כל פעם עם מי אני מסכימה, אז תסלחו לי כולכם.
ראשית, אני חושבת שמה שלוקה מהיסוד בתיאור הזה הוא הבחירה החופשית. לכאורה, הבחירה בין בורגנות הזמן והכסף נתונה בידי הבורגני. ויתרה מכך, אם במהלך חייו גילה שעשה את הבחירה המוטעית, הבחירה שוב חופשית כדי להחליף זאת. ולא כך הוא. בורגנות הזמן לא בהכרח בחרה זאת. העובדה שאתה בוחר ללמוד תואר ראשון בספרות אין פירושה שבחרת להרוויח 4000 שקל כל חייך. זה מה שהחיים במאה העשרים ואחת בישראל בחרו עבורך. העובדה שבחרת ללמוד מקצוע מכניס אין פירושו שבחרת לעבוד 12 שעות ביום. זה מה שהחיים באומת הייטק בחרו עבורך.
ומזה נגזר גם עוד תת דבר: ההשלמה עם המצב. את מדברת כאילו כל מי שמרוויח 4,000 שקל בחודש כי הוא למד תואר חסר ערך בשוק העבודה מרוצה מזה או לפחות משלים עם זה. הוא שותה אלכוהול זול ואומר על הזין. אני למדתי מה שאני רוצה, ואני אדם עשיר יותר בפנימיות שלי. זה לא המצב שאני מכירה. המצב שאני מכירה הוא אנשים מאד מאד כועסים על הרמייה, על חוסר היכולת שלהם להתפרנס כפי שהם חושבים שהיו אמורים להתפרנס, על עבודות הסטודנטיאליות שימשיכו לעשות כל חייהם.
שנית, הפער הברור הזה, שני צדי הכביש האלו, בין בורגנות הזמן לבורגנות הכסף, לא באמת מתקיים במציאות, אני חושבת. תראי אותי. אותי כמשל, כמובן. לא נורא יחידת סגולה במקום שבו אני נמצאת. בורגנות, אין ספק. אבל איזו? זמן? כסף? אין לי כסף למאמן אישי, אבל אני כבר יכולה לקנות בגדים אם דווקא בא לי. אין לי את כל הימים להתלבט בין המינזטרופ לשלג, אבל יש לי יום וחצי כאלו. ויש יותר ויותר כאלו, או לפחות כך נדמה לי.
אה מיטל, חיכיתי בחוסר סבלנות לחוסר ההסכמה שלך 🙂
אבל מפתיע שאת מייחסת לי אמונת-יתר ברצון חופשי. חשבתי שהפוסט הזה חוטא דווקא ברדוקציוניזם יתר. אולי שתי הבעיות קיימות בו ביחד.
בכל אופן, אני לא מאמינה ברצון חופשי לגמרי, וגם לא בדטרמיניזם חברתי מוחלט – מה שנראה לי מעניין זה היחסים בין השניים, איך המערכת גם מגבילה או חוסמת וגם מייצרת או מכווינה את הבחירות שלך.
כפי שעולה מזה, אני לגמרי מעדיפה הסברים של 'מה השנה במבנה המערכת הכלכלית והתרבותית' על פני הסברים של 'למה בני עשרים ומשהו מתעקשים לסרב להתבגר', כמו במאמר שהציע שחר בפייסבוק (http://www.nytimes.com/2010/08/22/magazine/22Adulthood-t.html).
אבל כן נראה לי שאנשים מאמצים את הערכים/אידיאולוגיה/אתוס/הביטוס של הקבוצה אליה הם מגיעים להשתייך והופכים אותם לשלהם; אנשים ששייכים לבורגנות הזמן מרגישים שלהיות בורגני-זמן זה 'באמת שלהם', מי 'שהם באמת'.
אני לא חושבת שכל מי שהולך לעשות תואר ראשון (או שני, למעשה) בספרות מבין למה הוא נכנס, וכמה מעט הוא עתיד להרוויח, וכמה גיל הנישואין הממוצע שלו עתיד לעלות וכל זה. אבל אני כן חושבת (1) שמעניין לבדוק מי עושה את הבחירה המקורית לעשות תואר ראשון בספרות במקום במנהל עסקים, כי בכל זאת יש כאן בחירה שמקצת השלכותיה כן ידועות מראש, ו(2) שבשנים שאחר כך הם עושים בחירות נוספות שמעניין לבדוק אותן גם. ומסכימה איתך – תמיד מתוך ידיעה חלקית, אף פעם לא מתוך הכרה מלאה של התוצאות, אבל זה בדיוק מה שמעניין בזה.
ומכאן לגבי ההשלמה עם המצב – זה לא שאנשים מובילים את עצמם בדרך מכוונת ורציונלית ליעדם ההתחלתי ולכן מרוצים באשר הם ועל הזין שלהם הכסף; זה זה שאנשים מאמצים גישות מסויימות אל העולם והחיים ואיך ראוי לחיות במהלך התואר הראשון שלהם בספרות או ווטאבר. אז הם לאו דווקא מרוצים להרוויח 4000 שקל בחודש, אבל אני כן חושבת שרוב מי שמסביבי יחשוב שהבחורה שחלפה על פניו ברחוב עם נעליים מגניבות שהיא קיבלה מסבתא שלה לבושה הרבה יותר טוב מבחורה עם בגדים יקרים מקניון רמת אביב (או ליתר דיוק, יהיה קצת סנוב כלפי הבחורה השניה), ואוהב מוזיקת אינדי או את מרינה אברמוביץ או ספרים-מסוג-יוליסס או משהו אחר כזה, וחושב שיום וחצי חופש בשבוע חשובים יותר מפוטנציאל לקידום מהיר לתפקיד שבו יהיה לך כסף למאמן אישי. ובמובן הזה, את לגמרי שייכת לבורגנות הזמן 🙂
איפה האנשים האלו הקיצוניים שאת מתארת? (אני מרגישה כל כך זקנה, שאת לא מאמינה, אבל אין מצב שאני זקנה באמת). ואני יודעת שאת משתמשת בקלישאות כדי להציג עמדה, אז אם אשתמש באותן קלישאות: אני יכולה ללכת היום לקניון רמת אביב ולקנות בגדים שיאפשרו לי ללכת לפרוזדור2 בגאווה. רוצה לומר, מה שחשוב בדוגמה שנתת עם הבחורה זה שהיא בחרה נעליים מגניבות. אם היא מצאה אותן ברחוב, זה נחמד, כי לאפאחד אין כסף, אבל זה לא א-פריורי עושה אותן נחשקות יותר. וגם הפוך.
וחוץ מזה, making virtue out of necessity, אני לא באמת מאמינה בזה. נדמה לי שזה הכי ענבים חמוצים.
אני כן מסכימה עם עוד דבר: זמן הוא סמל סטטוס. במובן הזה כולם רוצים אותו. אלה שיש להם אותו, משוויצים בו (כי במה הם ישוויצו? בהון תרבותי? בצלחת תוספות בארז?) אלו שאין להם אותו, משוויצים בסמלי סטטוס אחרים. ייתכן שתמיד הוא היה סמל סטטוס, אבל נדמה לי שזה דבר יחסית חדש.
כן, אבל סמלים שונים שווים כמויות שונות של סטטוס בקבוצות חברתיות שונות.
זה בעצם הטיעון הבסיסי של הפוסט. שיש קבוצה שעבורה זמן שווה יותר, וקבוצה שעבורה כסף שווה יותר.
קרן: לדעתי, הדבר האחרון שאמרת ("יש קבוצה שעבורה זמן שווה יותר, וקבוצה שעבורה כסף שווה יותר") מתמצת את הטעות שלך בסאונד בייט.
את יודעת, הפוסט שלך עורר בי הרבה כעס (בהתחלה דגדג לי לכתוב תגובה בדיוק כמו שקרין הרשתה לעצמה. אבל, בין היתר, קרין לא גרה איתך :). בהתחלה חשבתי שאני כועסת בגלל הרישול שבו כתבת אותו (לא רטורית; רטורית הוא די מושלם). אחר כך הבנתי שאני כועסת על הרמייה שמיטל מזכירה, ושאת ממשיכה להפיץ אותה.
הרמייה היא הדבר שבגללו, בין היתר, פרח בבלוג זה פרויקט "כך הספרות הרסה את חיי": רבים מאיתנו הלכו, starry eyed, ללמוד ספרות וכיוב' "כדי לגדול", "כדי להיות סופרת", "כי זה כל כך מגניב ורומנטי ללמוד בשביל ללמוד, למרות ובגלל חוסר התוחלת (הפרנסתית)". חלקנו התאהבו באקדמיה והתמודדו עם הרמייה הנוספת, זו של המרצים שמדליקים אותך על זה באופן פעיל ולא מספרים לך שהם יושבים על התקנים האחרונים.
כמו שמיטל אומרת, אף אחד לא בוחר להשתכר 4,000 שקל בחודש. בדירה שכורה בתל אביב, בלי עזרה מההורים ואפילו אם את לא משלמת שכר לימוד, לא תצליחי לממן יותר מדי הפוכים קטנים במשכורת כזאת. אני מנחשת שיש יותר כאלה שבוחרים לעבוד 12 שעות ביום (כלומר, להיקרע יותר בשביל יותר כסף) מאשר כאלה שבוחרים להשתכר 4,000 שקל בחודש מתוך מחשבה ש"לפחות יהיה להם זמן, וזה יותר חשוב". אנשים לא מוצאים את עצמם במקצועות לא מכניסים בגלל שהם רצו שיהיה להם זמן ו"התפשרו" על הכסף, אלא בגלל הרמייה.
ואת משתפת פעולה איתה, למשל, כשאת מציגה את האופנה התל אביבית כמשקפת בחירה לבזבז פחות כסף על בגדים. כאילו שיש פה איזה אתוס כמו-מעמדי. המציאות היא, כנראה, יותר קרובה לתמונה שמגיבייך שמכירים טוב ממני את הצד של ה"כסף" מציירים לך: בשני צדי המתרס שציירת יושבים אנשים ממורמרים ומתוסכלים. השוק שוחק אותנו יותר ויותר, כל הזמן. וסליחה על הטון הכועס, אבל האנשים שתיארת כמאיישים את "בורגנות הזמן" הם ועוד איך מתבגרים, כי אין לי מילה אחרת למי שחי על חשבון ההורים ומסביר לעצמו שהוא "בורגני" המנהל את חייו על פי הכרעות אסתטיות נעלות.
ולמי שנשאר אתי עד פה אספק את הסקרנות שהתעוררה בדבריו (הנבונים אבל שגויים בעיניי) של עדי סתיו בנוגע לפריזמה המגדרית: לסביות בסוף שנות העשרים לחייהן, על פי מדגם מייצג של עצמי, מקבלות מהמשפחה הצקות משני הסוגים: "מתי תתחתני" ו"מתי תתאפסי על עצמך" (את השאלה הראשונה אמנם מנסחים במלים "מתי תעשי לי נכדים", אבל זה בעצם אותו הדבר. לא?).
למעלה יצאתי קצת מבולבלת, מה שניסיתי לומר הוא שאני לגמרי עם מיטל כשהיא מסכמת שבעצם אין בחירה. בשני הצדדים. אני פשוט מכירה מקרוב יותר את הצד התפרני. וכל זאת, כמובן, בתוך הספקטרום המאד ספציפי שאנחנו דנים בו, זה של בעלי הפריבילגיה, שיכולים ללמוד באוניברסיטה ויכולים גם לחזור לשם, לתקן טעות ולעשות תואר אחר.
אני די מסכימה איתך לגבי ה'רמייה' (אם כי לא הייתי מנסחת את זה במילה 'רמייה' כי אני לא חושבת שיש פה 'סובייקט שמנסה לרמות') – כלומר, כמוך ובניגוד לטיעון שאת מייחסת לי, אני לא חושבת שמי שהולך/ת ללמוד מדעי הרוח עושה את זה בדרך כלל כבחירה מושכלת, ורציונלית, וגם כתבתי את זה כבר למעלה (בתגובה הארוכה למיטל שלפני הקצרה שעליה יצא קצפך).
ועדיין, אני חושבת שאת וגם מיטל מערבבות בין העובדה הנכונה לגמרי, המכעיסה לגמרי, וגם המבלבלת מאוד באופן חברתי ואישי כאחד, שאי אפשר להתפרנס בכבוד במקצועות של בורגנות הזמן (וכמו שעולה מחלקים אחרים של הדיון, גם בורגנות הכסף) ושהלוואי שזה לא היה ככה, ושאסור ללמוד מדעי הרוח – לבין העובדה שיש כאן שני אתוסים שונים של 'איך ראוי לחיות'. שהיו נשארים שונים זה מזה גם אם *כן* היה אפשר לחיות מהתחומים האלו – כלומר, החיים שתלמידי גילמן ואנשי שאנטי היו רוצים לחיותם אם המשכורת היתה מספיקה, ומשתדלים לחיותם בערך עד שהמציאות טופחת על פניהם, הם שונים מהחיים שמנהלים למיניהם חיים בדרך כלל.
נדמה שאתן לא מסכימות שהטענה האחרונה נכונה אמפירית, ואם כך כנראה שנתקענו עד שמישהו ייתן לנו מילגה כדי לבצע מחקר מעמיק יותר, אבל לפחות ברמה הלוגית, נראה לי שאפשר להחזיק בשני הדברים – שהטיעון שלי בפוסט לא גורר את המסקנה 'מי שלומד בגילמן הוא נאצל ועושה בחירה הגיונית' או לחילופין 'מי שלומד בגילמן אז מגיע לו'.
זמן היה מאז ומתמיד סמל סטטוס. למעשה המבחין הברור ביותר בעיני בני התקופה בין אצולה לבורגנות היה הזמן. מי שבידיו להציג בפני כל שאינו מקדיש מזמנו לעסקים כלומר רק עסוק "בלבזבז" את זמנו ע"פי ההגדרה של בורגנות הזמן יכול היה להשתבח כאציל.
אני לא חושבת שיש כאן שני אתוסים שונים של "איך ראוי לחיות". גם אנשים שיש להם יותר כסף מייחלים ליותר זמן. הפרקטיות שמאלצת אותם להסתפק בחופשות קצרות, אין פירושה שהתרבות שלהם היא של בזבוז כסף. לא הלכתי איתך ועם אינה לסיבוב הפאבים, אבל אני מנחשת שמי ששופך אלפי שקלים (??) בלילה על אלכוהול הוא לא בורגני מסודר כלכלית. תקראי מה מגיבייך מספרים: גם עם משכורת נוחה אנשים מחפשים מהיכן לחסוך. אז נמרוד ההייטקיסט לא יקנה רכב חדש וכן יטוס לחו"ל, ואני העיתונאית לא אקנה בגדים חדשים וכן אלך לקולנוע פעמיים בחודש. מה ההבדל? אני חושבת שרק סדר הגודל.
"החיים שתלמידי גילמן ואנשי שאנטי היו רוצים לחיותם אם המשכורת היתה מספיקה, ומשתדלים לחיותם בערך עד שהמציאות טופחת על פניהם" – אני אכן חושבת שהטענה הזו שגויה אמפירית. את יודעת שתמיד היית מבריקה בעיני, אבל באמת שאיני יודעת באיזה עולם את חיה אם את סבורה שסטודנטים בגילמן שבאמת מפרנסים את עצמם, חיים בנוח. זמן בטח אין להם, לא לישון מספיק וודאי שלא לבזבזו לראווה. זה עובד רק אם את יוצאת מנקודת ההנחה שכל אותם סטודנטים נתמכים באופן משמעותי או בלעדי על ידי ההורים, ובמקרים כאלה, כאמור, אני חושבת שהקטגוריה היא לא בורגנים כאלה או אחרים, אלא מתבגרים. הרי את אומרת "בורגני זמן" ומתכוונת לצעירים לא אפויים ש*משחקים* בבורגנים – ולכן ההשקעה הדרמטית בהרכבת המלתחה, התספורות המרושלות-במאומץ ואולי גם התיאטרון הזה של שעות רבות בבית קפה על הפוך אחד קטן.
את מעודדת את ה"רמייה" (אני שמחה שלא נתקלת, אבל כן, יש באקדמיה לא מעט "סובייקטים שמנסים לרמות") לא במובן שמהפוסט שלך עולה, כלשונך, הטיעון "מי שלומד בגילמן הוא נאצל ועושה בחירה הגיונית". את מעודדת אותה במובן שעולה מהפוסט הטיעון המפתה יותר, הרומנטי והמסוכן, "מי שלומד בגילמן הוא אחר ומיוחד דווקא משום שהוא עושה בחירה לא הגיונית".
זה שאת לא מאמינה בענבים חמוצים לא אומר שהם לא קיימים, וזה שמשהו הוא קלישאה לא אומר שהוא לא נכון. להפך.
הטענה "העובדה שאתה בוחר ללמוד תואר ראשון בספרות אין פירושה שבחרת להרוויח 4000 שקל כל חייך. זה מה שהחיים במאה העשרים ואחת בישראל בחרו עבורך." די דומה לטיעון של מישהו שחוצה את הכביש בעיניים עצומות ונדרס, אבל אומר שלא הוא בחר בזה, אלא העובדה שמכוניות נוסעות בכביש היא שבחרה בשבילך.
בנקודת הבחירה (מה ללמוד / חציית כביש בעינים עצומות) השלכות הבחירה היו ברורות (4000 שח / פגיעה ממכונית) , הבחירה עצמה היא לגיטימית, האכזבה מכך שקרה מה שצפוי היה לקרות היא קצת פחות לגיטימית.
זה לא ממש נכון, בטח לא הסטורית.
עיתונאות הייתה פעם מקצוע מכובד, שהבטיח לך עתיד כלכלי סביר, גם אם לא מזהיר.
הוראה הייתה פעם מקצוע מכובד, שהבטיח לך עתיד כלכלי סביר, גם אם לא מזהיר.
וכנ"ל ספרניות ואנשי אקדמיה בתחום מדעי הרוח.
עבור כל אלו, תואר ראשון במדעי הספרות הוא תנאי בסיס סביר.
וזה לא היה כל כך מזמן.
נראה לי שאם אומרים שבחירה בתואר ראשון בספרות היא בחירה בהידרסות אז אפשר לכבות את האור בבניין גילמן ולהשתמש בעודף כדי לתת בורקסים לאנשי בניין רקאנטי.
הוראה היתה מקצוע מכובד, גם ספרנות, אבל מאז שאני זוכר את עצמי ,הן הוראה והן ספרנות היו מקצועות "נשיים" ונחשבו כמקצועות למפרנס המשני עם שכר נמוך. אקדמיה זה סיפור אחר, אבל כמה אנשים כבר הופכים להיות חברי סגל באקדמיה? מי שבתחילת בתואר הראשון בונה על כך שהוא בסופו של דבר יהפוך להיות חבר סגל לוקח על עצמו הימור עם סיכויי הצלחה קטנים מאוד.
אני לא אומר שבחירה בתואר ראשון בספרות זה לבחור להדרס, אבל זו בחירה עם ידע די טוב לגבי ההשלכות שלה, כמו הבחירה לחצות כביש בעיניים עצומות. מה שזהה בין שתי בחירות זה שהאחריות על הבחירה בשני המקרים היא על הבוחר, ולא על איזשהו גורם חיצוני.
זה פוסט מבריק. אפילו יותר ממבריק, זה פוסט מסנוור.
אבל כשמצמצמים מעט את העפעפיים מולו, ועמדים מספיק זמן מתחילים לראות את הפגמים במבנה. זה לא נורא, כמובן, ככה זה עם רוב הדברים המבריקים.
כמו כולם, אני מסכים עם כולם (רק לא עם קרין, אבל זה כי לא קראתי מספיק מחקרים סוציולוגיים) ובכל זאת רוצה לכתוב עוד משהו.
אני דווקא לא לגמרי מסכים עם מיטל כאן מעליי. כי אני דווקא חושב שיותר משיש כאן השלמה עם המצב יש כאן דווקא מצב מעניין של "הפרד ומשול". קשה (לי) שלא לקרוא בפוסט הזה איזו נימה של בוז-קנאה בין בורגני הזמן לבין בורגני הכסף (דו-כיוונית כמובן). זה, במידה רבה, גלגול של הבוז-קנאה בין תלמידי (ויותר מזה אנשי הסגל בעצם) של הפקולטות שמכשירות בורגני זמן ובורגני כסף. זה הנתק הבסיסי שהחברה שלנו כופה עלינו, ובשלב מוקדם למדי – הדרישה לבחור מחנה, ויחד איתו גם לבוז למחנה השני (כמה פעמים נתקלתי במבטים משתאים שזלזול בצידם כששלפתי ספר בהפסקת צהריים במתחם היי-טק, כמה פעמים שמעתי אנשי רוח מתוודים בגאווה שמתחזה לצניעות\בושה על זה שמשוואה בשני נעלמים נשמעת להם כמו אתגר בלתי-אפשרי).
אז נכון שיש גם טשטוש גבולות (הנה מיטל חיה בדיוק שם, וגם קרן במידה כלשהי בעצם) מסויים בשנים האחרונות ואולי יצמח ממנו משהו טוב. אבל בגדול מה שנוצר כאן הוא מעמד ביניים מוכה ששוקע בויכוח פנימי קצת מלאכותי על הבדלים קוסמטיים שבגיל עשרים וחמש עוד נראים כמו סוף העולם (רגע, אולי זה בסך הכל שוב היפסטרים וסחים, לא?)
חיכיתי לתגובה שלך, כי אתה אחד האנשים היחידים שאני מכיר (כלומר קורא את הבלוג שלהם) שהבחירה עמדה בפניו. רוב הבורגנים משני הצדדים לא יכולים לעשות משהו אחר כי המוח שלהם לא בנוי למשהו אחר. האקסית שלי היתה מתה לעבוד בהיי-טק אבל היא באמת לא היתה יכולה לפתור משוואה בשני נעלמים, ואני לא צלחתי שלושה עמודים של ניטשה.
ממשיכה פה…
אני לא חושבת. כל בורגני כסף היה חותם על עוד זמן פנוי. כל בורגני זמן היה חותם על עוד כסף.
אבל בורגני הכסף מוכן לשלם פחות כסף בשביל עוד זמן פנוי מבורגני הזמן, ובורגני הזמן מוכן לשלם פחות זמן בשביל עוד כסף מבורגני הכסף.
לא. פשוט אין להם את האופציה. אין כמעט משרות הייטק שאינן דורשות משרה מלאה לפחות. מי שמצליח לארגן לו אחת כזו, נחשב איש בר מזל / עם תבונה / שחי את החיים כמו שצריך / או משהו. ואני בטוחה שהרבה מאד מאנשי "ייצור התוכן בפרילאנס" היו מוותרים על יום חופש בשבוע בשביל לשלם את השכר דירה שלהם ביתר נוחות.
הזכרת לי משהו: אני דווקא חושב שבגיל מסויים יש לא מעט בורגני זמן בהיי-טק. הם מעדיפים לעבוד על בסיס פרויקטים או במשרת סטודנט כי הם עושים תואר בפילוסופיה במקביל, והם מתפטרים פעם בשנה-שנתיים בשביל לשרוף את מה שחסכו בעוד טיול, ונדמה להם שזה סידור נפלא שיכול לעבוד לנצח, כי יש להם תעודת ביטוח שתעביר אותם להיות בורגני-כסף ברגע שיחליטו.
אבל אין להם תעודת ביטוח, והם לחלוטין לא שמים לב שבדיוק כשהם חושבים שהם דופקים את המערכת היא דופקת אותם הכי חזק.
זה נכון מאוד לגביהם, אבל במידה רבה זה נכון ביחס לכל בורגני הזמן.
גם לגבי בורגני הכסף, אבל אחרת.
יותר ויותר אנשי "הייטק" הופכים לבורגני זמן, באותו מובן ש "יצרני תוכן פרילאנס" הם בורגני זמן – עובדים בבתי קפה, רודפים כל הזמן אחרי הפרוייקט הבא, ויש להם יום וחצי חופש בשבוע. אצל רובם זה לא מבחירה אלא חלק מהתהליך שתארתי למעלה של התחרות מהמזרח, צמצום בתעשייה ושינויים מבניים במהות העבודה.
כך שהטשטוש קיים לא רק אצל אלה שלמדו ספרות אלא גם בוגרי הפקולטאות למתמטיקה ומחשבים.
שחר הקדים אותי, וכתבנו דבר דומה. אבל נדמה לי שאני מתייחס לאוכלוסייה מבוגרת קצת יותר, ולקצת פחות בחירה.
אולי בקצוות שבהם הערך השולי של המשאב החסר נהיה גבוה ("אילו רק היה לי קצת אויר לנשימה") אבל לא בערך הממוצע.
או מכיוון אחר: יש גילמנאים שהיו מעדיפים להיות מתכנתים ומתכנתים שהיו מעדיפים להיות גילמנאים אילו המעבר היה מיידי וקל, אבל רוב אלו שאני מכירה, משני הצדדים, לא. והם גם לא היו רוצים להיות בדיוק באמצע. הם היו רוצים להיות קצת יותר כמו הצד השני, אבל עדיין יותר לצד של עצמם. (כמובן שכולם, משני הצדדים, היו מעדיפים להיות בעלי הון עם מלא זמן ומלא כסף על פני מצבם הנוכחי.)
בקיצור, אני די מסכימה עם תיאור הבוז-קנאה של שחר.
מה שכן ממש נכון ומעניין בעיני בביקורת שלך זה ההצבעה על כך שבכל קבוצה קיימים שני הערכים – גם הערך ה'הפוך', הוא לא בלתי רלוונטי. אבל הוא מתארגן אחרת בתוך המכלול: החופשות שבורגני כסף יצאו אליהן יהיו שונות מהנסיעות של בורגני זמן.
וכן, גם מה ששחר וגיל אמרו. אלו שהם לא בדיוק בין הלימודי מדעי המחשב ללימודי הספרות אלא יותר בין המשרד ברמת החייל ובין ההר בקלימנג'רו.
ושחר, למה אתה מתכוון בזה: אבל אין להם תעודת ביטוח, והם לחלוטין לא שמים לב שבדיוק כשהם חושבים שהם דופקים את המערכת היא דופקת אותם הכי חזק.
יוצא מישהו מהאוניברסיטה בגיל עשרים וארבע, ויש לו הצעת עבודה עם משכורת שהוא לא מדמיין בכלל כמה היא פחות מסחררת ממה שנדמה לו, אבל הוא לא צריך אותה עכשיו, מספיק לו לעבוד שלושה ימים בשבוע ולהתחיל תואר נוסף "בשביל הנפש" ובינתיים יש לו אפילו מספיק כסף בשביל לקנות את אותו גאדג'ט מגניב שגם המנכ"ל קנה, אז הוא מרגיש שהכל סבבה לגמרי.
והוא ממשיך ככה, גורר עוד כמה שנים, עם הפסקות בין לבין.
ואז, אז הוא עם ידע מקצועי קצת מיושן, והוא עוד לא מוכן לעבור את הקפיצה לתפקיד שהוא גם נהולי כי הוא אף פעם לא ממש היה בתוך המערכת, ופתאום הוא מבין שלהתחיל עכשיו מהמשכורת ההיא שפעם היתה דמיונית זה גם לא כזה שוס, וגם בכלל לא ברור שהוא יקבל אותה, סביר יותר שהוא יידחק עכשיו להיות אחד מאלה שגיל תיאר, אלה שהיו שמחים למצוא משרה מלאה אבל כבר לא נותנים להם.
ומה הקטע? במשך שנים הוא הרגיש שהוא מצא את הפרצה הגדולה במערכת הקפיטליסטית, הוא הצליח גם להרוויח לא רע וגם להיות בהודו כמה חודשים כל שנתיים וגם להשלים את התואר ההוא "בשביל הנפש", אז בינתיים הוא עבד לפי שעה, אולי בכלל כפרילאנס, הוא בזבז שנים חשובות בדרך להתבססות הכלכלית והמקצועית שלו, ומנגד נתן למערכת להוציא ממנו את התפוקה במינימום תמורה.
זה קצת כמו שנעמי קליין כותבת ב"נו לוגו" על כל אלה שעובדים עשר שנים כמוכרים בחנות ספרים (נניח) ומוותרים מראש על זכויות סוציאליות כי הם חיים בתחושה נצחית שזה בסך הכל משהו זמני, רק עד שהם מצליחים לפרסם את הסיפור הראשון בניו יורקר.
נכון. עצוב ונכון.
אבל לפי מה שאומרים בעיתונים על דור ה-Y או ה-Z או המילניומים או איך שלא קוראים לו, המצב הזה נמצא תחת מתקפה שהתחילה בבובואים שהשיגו גם וגם וממשיך בילדים בני 24 שיודעים טוב מאד שתמורת ההבנה המעמיקה שלהם באינטרנט צריכים לשלם להם הרבה כסף, גם אם הם לא ממש מוכנים לעשות מה שעשו דור קודם.
אל תאמיני להייפ!
כן, הם מתמקחים על כל מיני דברים, אבל בגדול הם (נראה לי) לא פחות פראיירים מקודמיהם (שזה אנחנו בעצם, לא?). הם רק חושבים שלהשיג "גמישות תעסוקתית" זה הישג שלהם ולא של המעבידים. או שהם חושבים שאם הם קיבלו עבודה שכוללת נהול חשבון טוויטר אז הם שיחקו אותה כי ככה הם עובדים במה שהם אוהבים לעשות, או, במקרה הכי טוב, שאם הם הצליחו לארגן לעצמם עוד כמה ימי חופשה בשנה אז זה נצחון מושלם.
מיטל, זה לא בובואים. להיות בובו זה יעד הרבה יותר קשה משנראה.
רב הבובואים שאני מכיר זה כאלה ששיחק להם קלף עם איזה אקזיט או שלמכתחילה באו ממשפחות עם כסף.
זה די הייפ ובטח לא משהו שהוא מסלול בר-בחירה.
כתבת על זה פעם פןסט מבריק. דור ה ctrl-Z או משהו כזה.
שחר, אם יורשה לי, הם חושבים שיש להם הרבה יותר בחירה ממה שיתברר להם כשירדו מהקילמנג'רו.
כן, בדיוק, ראה תגובתי למיטל.
אגב, בגדול, ולמרות שאני מודע לאפשרות הלא זניחה לחלוטין שמחר בבוקר אמצא את עצמי במצב באתה מתאר אני חושב שעדיין, רוב האנשים שהגיעו אליו הגיעו בגלל בחירות לא מוצלחות (לא מוצלחות במערכת הקיימת, לא לא מוצלחות בפני עצמן) או בגלל ויתורים הכרחיים.
אני מכיר כאלה ולא מעט. רובן אמהות שצמצמו מעט את היקף העבודה עד שהילדים יגדלו קצת ועכשיו הן לא מוצאות את הדרך חזרה. אחרים הם כאלה שתיארתי, כאלה שהיו בטוחים שלנצח תישאר איזו דלת פתוחה בעברם.
זה מה שרציתי להגיד לפני שיצאתי מבורגנות הכסף לבורגנות הזמן! 🙂
יש בזה היבט מגדרי לא מבוטל. אני יודעת שכבר אמרו את זה. קל לשכוח את זה כשמדברים על גיל 25, 26 עשרים וכמה. אבל בגילאי שלושים וכמה רוב הנשים (בישראל רוב מבעית ממש) הן אימהות, ואני בכלל לא בטוחה שבורגנות המזן היא אופציה בשבילן. אבל גם בורגנות הכסף אפשרית פחות. כמובן, עם השעות שהיא דורשת. משרת אימהות קוראים לזה. ואני לא מניחה שיש בה הרבה זמן פנוי.
כבר הרבה זמן לא התלהבתי ככה מדיון באינטרנט, והרבה זמן לא מצאתי את עצמי עם כל כך הרבה מחשבות ושברי תגובות וכל כך הרבה נסיונות לנסח משהו אחיד וברור עד שכל הרעיונות עולים אחד על השני וסתם מתבלגנים.
בקיצור – תמשיכו תמשיכו. ותודה.
זו תגובת סרק.
רק כדי שה"תמשיכו תמשיכו" לא יהיה הדבר האחרון בתגובות כאן.
הבעיה האמיתית היא כמו שאתם רומזים, היא אנשים שלא היה להם את האומץ להחליט מה לעשות כשיהיו גדולים. כי להחליט מה לעשות זה גם להגיד מה לא תעשה.
אבא שלי החליט שהוא יהיה מורה, ובהמשך היה גם מנהל והגיע למשכורת ופנסיה נורמאלית.
הרבה מהסופרים הגדולים של תקופות קודמות היו במקביל מורים או מרצים, ס. יזהר פעם סיפר שבמשך קדנציה שלמה בכנסת הוא ישב וכתב על חשבון משלם המיסים את "ימי צקלג".
היום יש פחות עבודות שמאפשרות לך להתפרנס וגם זמן פנוי לכתוב או לעשות משהו אחר.
וגם יש פחות מסלולים קבועים וזה הפך איכשהו להיות לגיטימי לא להיות במסלול הזה.
באחרונה הצעתי למישהי צעירה להיות עובדת קבועה אצלי. היא העדיפה להמשיך להיות פרילנסרית ולא לעבוד 20-25 ימים בחודש עבור סכום יותר גבוה ממה שהיא קיבלה עבור 15 ימים.
אני לא בטוח ש"לא היה להם אומץ" הוא תיאור הולם.
יש מנגנון מאוד מסיבי שמעודד את האנשים האלה, בגילאים קריטיים, לחשוב במונחים של "מימוש עצמי". אני לא צריך לספר לך את מי המנגנון הזה משרת בסופו של דבר (ולא, אני לא מציע שום קונספירציה מאחורי זה).
דווקא "אין אומץ" הוא תיאור מדוייק בגלל אותה אופנת המימוש העצמי, שמתמקדת בשיקולי טווח קצר ומתעלמת מההשלכות. צריך קצת אומץ להתעלות מעל "מה שכולם מסביב עושים"
יואב – יש משהו מאוד מטריד בתפיסת השוקחופשי שאתה משליך על הדיון כאן, ואני חושב שהיא מעידה על משהו רחב יותר ונוגעת לכמה נקודות מאוד מרכזיות בתוך כל הסיפור הזה.
לפי הגישה הזו, בני האדם הם יצורים חופשיים ומאושרים, עצמאיים ואדונים מוחלטים לגורלם, ולכן כל החלטה שלהם נלקחת בעיניים פקוחות, מתוך כלל השיקולים האפשריים, ומתוך ידיעה מלאה ומוחלטת של העתיד שלהם. אני חושב שהתיאור הזה רחוק מאוד מלתאר את המציאות בה אני חי, ולמרות שיש לתיאור הזה קסם רב (בעיקר כי הוא מאפשר התנערות מוחלטת מאחריות חברתית או הבנה של תופעות קולקטיביות) הוא מחמיץ חלק גדול ממה זה להיות בן-אנוש.
אני לא חושב שמי שבחר ללמוד ספרות בגיל 22 אינו נושא באחריות למצבו הכלכלי, החברתי והמעמדי היום. בכלל לא – כולנו נושאים באחריות לבחירות שלנו, כל חיינו. אבל אחד הדברים שלדעתי גישת "האדם הרציונלי מהשוקחופשי" מחמיצה היא את התפקיד שיש לחברה – במובנה הרחב ביותר – בעיצוב ההחלטות של האדם הפרטי.
השאלה איך החברה – התפיסות התרבותיות שהיא בונה, הערכים שהיא מקדמת מול אלו שהיא מחלישה, המבנה הכלכלי שמקיים אינטראקציות עם התפיסות הללו – משחקת כאן תפקיד לא ניתנת לרדוקציה לכדי אדם בתחילת שנות ה-20 שלו שאנחנו דורשים שיהיה "אמיץ" (הו! מי ישמע!) וילך ללמוד כלכלה-מנהל-עסקים. זה פשוט עצוב.
אין כאן שום כוונה לשוק חופשי, בטח לא כולם חופשיים ומאושרים והחלטה מהסוג הזה היא החלטה קשה בתנאים של חוסר ודאות. אבל (וזה אבל גדול), מי שאין לו מגבלה פיזית מסויימת, כן אדון לגורלו. מי שבוחר למקסם שיקולי טווח קצר כמו הגשמה עצמית של אדם בגיל 24 (ללמוד תואר בלי ערך אמיתי בשוק העבודה), שלא יתפלא אם הוא לא מצליח למקסם שיקולים בטווח היותר ארוך כמו קניית חינוך יותר טוב ובריאות יותר טובה לילדיך (חוץ מזה שסביר להניח שעוד 10 שנים תגדיר הגשמה עצמית באופן אחר לגמרי).
אין כאן שאלה של רדוקציה, כי בשורה התחתונה, כל אחד מחליט בשביל עצמו, ויותר מזה – החברה כוללת בתוכה ספקטרום שלם של תפיסות תרבותיות וערכיות, וכל אחד בוחר להזדהות עם חלק קטן מהספקטרום הזה, אותה בחירה משליכה על בחירות אחרות בחיים, אבל עדיין, זוהי בחירה שאותו אדם עשה.
זהו, שיש כאן מאוד תפיסה של שוקחופשי ובכלל עמדה כלכלית ופוליטית המכונה "נאו-ליברלית": כשאתה אומר שכל אחד "אדון לגורלו" (חוץ מהנכים, כמובן), המשמעות היא פשוטה – הוא עני כי הוא *בחר* להיות עני, ואני עשיר כי *בחרתי* להיות עשיר, ואלו החיים וזהו. התפיסה הזו מגיעה, בין היתר, מתוך התפיסה הפרוסטטנטית של פרה-דסטינציה (דמיין רפרנס למקס וובר) אבל בגרסתה המודרנית היא התנתקתה מהשורשים הדתיים שלה וסתם בנתה עולם המלא באנשים שתמיד חופשיים לבחור מה שהם רוצים, כי אין מבנים חברתיים מורכבים יותר. היא זו שגם מסבירה שהשומר בחברת האבטחה *בחר* לוותר על זכויות סוציאליות כשהוא חתם על חוזה העבודה שלו. כי הרי לא הכריחו אותו לחתום, נכון?
וככה אנחנו יכולים לדמיין ש-"כל אחד *בוחר* להזדהות עם חלק קטן מהספקטרום הזה" (הדגשה שלי) וללעוג למי שבחר ללכת על "הגשמה עצמית" ולהסביר שזה "תואר בלי ערך אמיתי בשוק העבודה".
ואני עוד לא מדבר על השאלה האם ראוי שבחברה המודרנית גם אנשים שבוחרים ללמוד תואר שני בספרות ולעסוק בבורדייה יוכלו להתפרנס (לדעתי כן). קרן הלכה עוד צעד אחורה וניסתה לשרטט חלק מהמבנה החברתי בו האלטרנטיבות האלה קיימות, וחלק מהמערך התרבותי בו הן מתנהלות. אי אפשר לפרק את הדברים המאוד מורכבים האלה לאוסף של פרטים שלא מקיימים אינטראקציות ביניהם אלא בכדי למקסם את הרווח האישי.
דבר ראשון – אין כאן שום לעג, בוא נוציא את זה מהדיון.
מאוד ראוי שאנשים שבוחרים לעסוק בבורדייה יוכלו להתפרנס מזה, השאלה היא כמה אנשים ראוי שיתפרנסו מזה, והאם רק בורדייה או מותר גם הוגים אחרים.התשובה לשאלה הזו נמצאת בספר התקציב של מדינת ישראל אשר קיבלה החלטה ש 100% מתוך לומדי התורה בגיל 20 יתפרנסו מלימודיהם ופחות אנשים שמתעמקים בבורדייה יוכלו להפוך את זה לפרנסה (כנראה חבר סגל אחד או שניים) . זוהי החלטה ערכית של מדינת ישראל כמדינת היהודים.
השומר בחברת האבטחה בחר במסלול הזה – הייתי שם – זה מסלול קוסם בגיל 22, אבל גרוע בשיקולי טווח ארוך (אגב, גם בחירה בהיי-טק היא לא כזאת מוצלחת לטווח הרחוק). האדם לא בחר להיות עני או עשיר, הוא קיבל החלטות נכונות או לא בחייו, ותפקיד החברה / מדינה הוא לעזור לאנשים לקבל החלטות יותר נכונות, יחד עם זאת אם אף אחד לא עוזר לך, זה לא מקטין מהאחראיות שלך על ההחלטות שלך.
יובל, אני חושבת שיואב באמת מדבר על בחירה ש*קיימת* בתחום הדיון שמציג הפוסט של קרן. כלומר, אני לא בטוחה שישנם בעולם "בורגני זמן" ו"בורגני כסף" כפי שתוארו כאן, אך בין כך ובין כך אנחנו מדברים על בעלי הפריבילגיה לבחור מה ללמוד ובמה לעבוד, ואפילו לבחור רע ולתקן. ברור שלא מדובר בתחום שמתקיים בתוך ואקום: כפי שנאמר כאן, בין בעלי הפריבילגיה ישנם צעירים שהוריהם אמידים ומכניסים להם באופן קבוע כסף לחשבון, וישנם גם צעירים שלהוריהם אמצעים צנועים יותר, ויקבלו עזרה אם יצטרכו אבל יעשו הכל כדי לא לבקש.
עדיין, נשאלת השאלה מהי הבחירה הנכונה? הרי לא כולנו יוצאי 8200, במחנה, גל"צ ושאר יחידות שמאפשרות לבוגריהן להחליק בקלות לתוך משרת פתיחה מבטיחה. האם הדבר ההגיוני היחיד שיכולה לעשות מישהי עם רקע הומניסטי, שנמצאת בשלהי שנות העשרים לחייה ומבינה שאין לה כסף להקים משפחה, הוא לחזור לאוניברסיטה וללמוד מדעי המחשב? (אתם רואים, גם כשיש אפשרות לבחור קשה לדעת מה האפשרויות כשאת פוגשת כל הימים רק אנשים כמותך).
דווקא הדבר האחרון שהייתי מציע לאדם עם רקע הומניסטי בשלהי שנות העשרים זה ללכת וללמוד מדעי המחשב. אם את רוצה ללמוד משהו פרקטי, למה לא ללמוד משהו שמערב הרבה ניתוח והבנת טקסטים כמו משפטים או ראיית חשבון, ששם לא רואים הרבה חשבון, אלא הרבה יותר עוסקים בהבנת חוקים מסובכים והתאמתם למצבים שונים.
אני מתנצל בפני aYa ויואב, אבל מסיבות כאלו ואחרות אני לא מתכוון להמשיך בדיון כאן לפחות בשבוע הקרוב. לצערי, אני מניח שאחר כך זה כבר לא יהיה רלבנטי.
סליחה.
>זו למעשה תגובה לאיה, רק שאני לא מצליחה לשרשר אליה ישירות<
דווקא בעניין בוגרי במחנה/גלצ (נדמה לי שב8200 הסיפור מעט שונה, אם כי אני לא יודעת) זו קצת נפילה למלכודת ששחר (?) התייחס אליה. את מסיימת את השירות הצבאי, פישרית בת 20 וקצת, ועוד לפני שעברת בבקו"ם כבר מחכה לך ראיון אצל העורך הראשי של עיתון כלשהו, שבמקרה גם עשה אצלך ביחידה כמה ימי מילואים בדיוק כשהצלחת להביא כותרת ראשית מוצלחת.
נו, מעולה. את בת עשרים ואחת, ועושה משכורת יפה (עם הילה!) בשעה שהחברות שלך ממלצרות את עצמן לדעת. ואז את בת 23, והחברות שלך עדיין ממלצרות את עצמן לדעת, אבל תוך כדי תואר ראשון ואת חושבת שאולי גם את צריכה. אבל בעצם, למה? את הרי מרוויחה יותר מהן, ואת גם נהנית, ויום אחד אולי תתקדמי ותהיי נחום ברנע. רק שמה שסביר יותר זה שבגיל 24 פתאום תשימי לב שאת מרוויחה נורא מעט בהתחשב בנסיון שלך, וכשאת רק מצייצת משהו על זה שאת רוצה העלאה, מזכירים לך שתכף משתחרר מחזור חדש מהבקו"ם. אלה שהסתכלו עלייך בהערצה כשבאת לדבר על התפקיד ביום המיונים הראשון. זה בסדר, את יכולה להתקדם ולהיות עורכת אם את רוצה. עורכת מרוויחה יותר מכתבת. שזה מגניב והכל, והנה את בגיל 25 עם עבודה של גדולים ומשכורת של גדולים. בעוד חמש שנים, במקרה הממש טוב, תביני שאין יותר לאן להתקדם, ושבגיל 30, אחרי עשר ומשהו שנות נסיון, את מרוויחה את השכר הממוצע במשק וכבר פגעת בתקרה. אולי לעבור לדוברות.
יואב סתם טכנית להערה שציינת בקשר לראיית חשבון, אני חושב שיש פה נקודה מעוניינת והיא הירידה לפרטים,
כדי להיות רואת חשבון בוקר גילמן כנראה יצטרך מסלול של 5 שנות לימודים, וזאת כדי להגיע למשכורת של 7 ברוטו, וכדי לשבת על טיוב נתונים באקסל כל היום אולי בתוך טווח של 10 שנים למשרה יותר טובה.
ולמה זה חשוב?
מעבר לנקודות המצוינות של אורי ב. לגבי חוסר הביטחון של כל מקצועות מעמד הביניים הישראליים, הרי שיש עוד נושא ספציפי- אין ממש ברירה, כלומר יש אבל האופציה לבחור מקצוע שהוא קצת ליד ויש בו אולי קצת יותר כוונון למה שאתה רוצה אבל הוא עדיין פרקטי, הוא קשה ובעיקר מקרי, אולי יהיה איש מדעי הרוח שיעבור הסבה לפיננסים (וכך יזכה להגיע למשכורת של 6-10) ואולי אפילו עם השנים יגיע למשכורת מכובדות יותר, (למרות שכאמור הוא באותה מידה יכול שלא).
אני מנסה לומר פה שאין ממש מסלול וודאי להסבה, בוודאי כזה שמתחשב בנטיות הטבעיות שלך. או אולי יותר ספציפית בהכרח יש הסבה כזאת אבל צריך לשקול מה בדיוק הפרטים שלה, מהי אותה מהות שגם תביא את הפרנסה המקצועית שגם תתאים לנטיות הלב.
באיחור, אבל אני בכל זאת אנסה:
aYa – אני חושב ש-"בורגני זמן" ו-"בורגני כסף" לא באמת קיימים בעולם כפי שכל הכללה סוציולוגית לא באמת קיימת בעולם, מטבעה כהכללה. באותו הקשר, אני בטח לא יודע להגיד מהי "הבחירה הנכונה" או אם בכלל יש כזו. כל אחד מביא לתוך כל בחירה מכלול שיקולים אישיים ומטרות אישיות (שכמובן מושפעות בין היתר מהמבנה החברתי) ואני לא חושב שנכון או אפשר לתת עצה כללית. הדיון מעניין אותי יותר ברמה הכללית ולא ברמת האנקדוטות האישיות.
אני חושב שיש תועלת ועניין בהכללה הרעיונית של "בורגני זמן" ו-"בורגני כסף" במובן שהיא מאפשרת לנו לסווג ולנתח אנשים שעושים את הבחירות האלה. ואני בהחלט מסכים שהן *בחירות* במובן הפשוט של בני אדם בעלי פריבילגיה (ומה לעשות – גם בני אדם בעלי פריבילגיה הם עדיין בני אדם ועדיין מעניין לדון בהם ולדבר עליהם) שלוקחים החלטות על חייהם. מה שהפריע לי בדברים של יואב לא היתה העובדה שהוא טען שהאנשים הללו בחרו במסלול כזה או אחר, כי כמובן שהם עשו בחירה מסוימת. מה שהפריע לי היתה ההנחה שמכיוון שהיתה בחירה כזו אז אין טעם לדון במבנה החברתי שצובע כל בחירה שלנו ומשפיע עליה, וההנחה שהבחירה הזו תמיד מתבצעת מתוך ידע והבנה מושלמים של הסיבות והתוצאות שלה. לדבר הזה קראתי הנחת השוקחופשי: התפיסה כאילו כל אדם הוא אי בפני עצמו שתמיד עושה איזה שקלול הגיוני להפליא ומחליט שהוא מעדיף ללמוד לימודי תרבות על פני להרוויח כסף בעריכת דין (או ראיית חשבון או כל דבר אחר שהוא לא "בלי ערך אמיתי בשוק העבודה") ולכן ההתפלגות של בחירות כאלו של אנשים משקפת לא יותר מאשר שיקולים אישיים כאלו בכל מקרה שהוא. בקיצור – את עיקור הקונטקסט החברתי מהבחירה הזו.
לטעמי העובדה שיש אנשים שאפשר לסווג אותם – בהכללה הנדרשת – כ-"בורגני זמן" מאפשרת לנו כן להבין תופעות חברתיות מסוימות ולהכליל אותן. כמו לדוגמה טעמים אפנתיים, או העדפה לז'אנרים טלויזיוניים, או למוזיקה וכן הלאה. לא חייבים לקבל את ההכללה הזו, ולא חייבים לקבל את המסקנות שנגזרות ממנה, אבל אני חושב שצריך לקבל את הרעיון שהכללות כאלו נדרשות.
יואב – כפי שכתבתי ל-aYa, מטריד אותי הרידוד שאתה עושה להחלטות הללו. ברור שהשומר בחברת האבטחה "בחר" במסלול הזה במובן שהוא בחר לקום ולהגיש טופס בקשה לעבודה ובסוף "בחר" לחתום על החוזה למרות שהחוזה מפר חוקים סוציאליים ולמרות שהבהירו לו בעל פה שזכויותיו תפגענה אפילו מעבר למה שכתוב בחוזה. במובן מסוים גם הנשדד שאקדח מוחזק לרקתו "בוחר" לתת את הכסף לשודד. הוא הרי יכול להחליט אחרת – הוא פשוט צריך לשאת בתוצאות. גם בלי להגיע לדוגמאות קיצוניות כאלו אני חושב שהבעיתיות ברורה – טווח הבחירה של אנשים מוגבל מראש, והוא מוגבל עוד יותר כשהם מחוסרי כח (פוליטי, חברתי, כלכלי). העובדה שהשומר "בחר" לחתום על החוזה לא הופכת אותו להוגן או הגון. גם כשדנים באנשים בעלי פריבילגיות, ו-aYa ציינה – ובצדק – שהדיון הנוכחי עוסק בהם, הבחירה היא לעולם לא "חופשית" כי יש מבנה חברתי שלם שנלווה לכל החלטה שלנו. כבר כתבתי שאני לא חושב שהמטרה של הדיון כאן הוא לפטור אנשים מאחריות להחלטות שלהם ולבחירות שלהם. אני חושב שהמטרה היא להבין למה הבחירות הללו נעשות מלכתחילה ולאפשר לנו להבין אותן בקונטקסט חברתי.
והערה אחרונה: אני חשוב שיש המון דרכים בהן אפשר לוודא שאנשים שבחרו לעסוק בבורדייה יוכלו להתפרנס בכבוד, והן לא כוללות את המודל של תשלום מלגה לאברכים לומדי תורה, כפי שרמזת. נתחיל בזה שהמדינה תדאג לכך שיהיה חינוך זמין לכל ושירותי בריאות זמינים לכל (סתם בתור דוגמאות). ויש לי גם עוד רעיונות אחרים אבל זו כבר סטיה רצינית יותר מנושא הפוסט.
מרתק. בעיקר הדיון שהתפתח.
לאן נעלמה האופציה של עצמאות כלכלית? כלומר, לא לעבוד כשכיר או כפרילנסר תלוי?
לחרוצים במיוחד אני ממליצה על ספרו של אלן דה-בוטון, "סטטוס" (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006). בעיקר הפרק האחרון, העוסק בבוהמה.
זה באמת דיון ממש מעניין ואני בעיקר מקווה שההיי-טקיסטים לא יילכו. על 6,000 שקל בחודש והפוך קטן אני כבר יודעת.
אולי אנחנו פשוט צריכים לצאת מהתגובות ולהתחיל "פרויקט עבודה" חדש.
או פרוייקט "פמיניזם כלכלי"
אני בעד פרוייקט "פמיניזם ועבודה". מרגישה שזה מתחיל להיות מתבקש.
אם להוסיף את השנקל שלי לגבי הייטק – נראה לי, כמו שכתבתי למעלה, שמשהו מתפספס כשלוקחים אותו כמודל ארכיטיפי לבורגנות כסף, כי הוא אנומליה (אמנם עם מקום מרכזי בכלכלה ובחברה הישראלית) – תחום שבו גם שכיר פשוט יכול להרוויח מספיק כדי לחיות חיי עושר יחסי, לפחות בשנות העשרים שלו, אחר השקעה מעטה יחסית של שנות לימודים (עד בכלל לא, אם היית במקום הנכון בצבא). זה מאפשר גם לבורגני זמן, שהיו במקום הנכון בצבא, להתפרנס מהייטק במודל שתיאר שחר, בעודם מרגישים ונתפסים כלא לגמרי שייכים לחברת ההייטק, כן לגמרי שייכים לבוהמה או לאנשי השאנטי (כך, לפחות, אצל אנשים שאני מכירה שעשו את זה). לפיכך גם, כמו ששחר כתב יפה, שכירות הייטק נתפסת כ"צ'יט של המנגנון הקפיטליסטי" אף שבסופו של דבר אינה כזאת, כפי שהראה בעיקר גיל. (עלמה, לעיונך)
לעומת זאת, מחוץ להייטק בורגני כסף הם בדרך כלל בדרג ניהולי, או לא שכירים, וזה כבר עניין אחר למדי.
תודה שהזמנת אותי חזרה אל הדיון, אבל מאוד קשה לי כרגע לדבר בצורה נחרצת כמו שאר המגיבות כאן, בעיקר כי אני עדיין מתקשה לקבוע עמדה ברורה לגבי עולם העבודה המשתנה והקשר (שהוא לא תמיד כה ישיר) בין השכלה ובין קריירה.
נדמה לי שמיוחסת כאן חשיבות עצומה למה-למדת, אולי זו חשיבות מופרזת שקשורה לגיל המגיבות ולסמיכות שלו לאוניברסיטה.
שוחחתי בעקבות הפוסט הזה עם ד', חבר שלמד מדעי המוח באוני', ומדבר גם הוא על התחושה שאין שום דבר שאפשר לעבוד בו, רק בהוראה (שאין בה כסף) או באקדמיה (שבה לוקח יותר שנים להבין שאין כסף, ולכן רודפים ממלגה למלגה אחר המחקר הבא).
לפי מה שהוא אומר, גם אני וגם הוא נלקט עכשיו כמה שנים עבודות שונות בתנאי שכר מבאסים, נפלרטט עם הרעיון של לחזור לתוארשני/דוקטורט, ובסוף נעבוד, ובכן, במשהו. באופן עקרוני, זה יכול גם להיות אותו משהו.
הקביעה שללמוד ספרות זה לחצות כביש בעיניים עצומות היא די מרחיקת לכת ואני לא בטוחה שאפשר בכלל לעבוד איתה כחומר להמשך השיחה. בין היתר כי קשה לי להזדהות עם הקביעה שבחירת הפקולטה היא ה-כביש של החיים. אצל רוב בני ה30-40 שאני מכירה זה לא כך. וגם לא אצל ההורים שלי, אבל זה כבר אולי גם עניין של מערכת כלכלית שהייתה רלוונטית בדור הקודם.
(אגב, גם אני מאוד חיכיתי לתגובה של מיטל, גם כמיטל וגם כ"מיטל כמשל" שבאיזשהו אופן מערבבת את הקטגוריות (זה קרה פה כבר פעם בדיון מגדרי, וגם אז, כמו עכשיו, כבר לא הבנתי מה מתוך זה מיוחד מאוד למיטל ומה מתוך זה אני יכולה להכליל גם החוצה, נגיד על עצמי, נגיד על קרן)).
עלמה, זו תגובה קצת מלחיצה 🙂
זה לא בא ממקום מלחיץ. וזה גם לא ממש עלייך, אלא "את כמשל".
אבל האמת היא שבתור מנהלת האתר אני מניחה שאת יכולה לערוך את התגובות, אז את מוזמנת למחוק את החלק ההוא מהתגובה. לא התכוונתי לעשות שימוש מופרז בך כדי ליצר דמות מסויימת בדיון. אני משערת שזה יכול להיקרא כקצת אישי מידי ולא לעניין. אז סליחה.
עלמה, בתור מנהלת האתר אני לא מוזמנת למחוק תגובות. הכל בסדר.
מרהיב איך שהתייחסת באופן מרכזי לאספקט הכי פחות חשוב בטענה שלי. כל מה שאני אומר זה שאין רמייה, ולכל צעד משמעותי בחיים (כמו בחירה מה תהיה ההשכלה האקדמית שלי) צריכה להתלוות השאלה לאן זה לוקח אותי. ולו רק כי זה יקח אותי לאן שהוא, ובסופו של דבר כל אחד אחראי על החיים שלו (ולטעון רמייה זה רק דרך אולי לשכך את הכאב, אבל זה לא נכון ולא מוביל לשום מקום)
בחירה בתואר ראשון היא לא הכביש של החיים, אבל היא די בוחרת לך את השכונה שבה תגור. יותר מזה, השכלה אקדמית בספרות תתלווה בסופו של דבר בעבודה מכניסה, אבל צריך הרבה יותר מתואר ראשון, והרבה מאוד כשרון, לעומת השכלה הנדסית (לא מדעית – גם שם צריך תארים מתקדמים) ששם בדרך כלל מספיק תואר ראשון בשביל להשיג עבודה מכניסה.
אתם לא חושבים שזה מרתק העניין הזה של העבודה? ה 'עבודה'? איפה אבא – אבא בעבודה. אמא, תקחי אותי לעבודה שלך. במה אבא עובד? כשהבן שלי נשאל על זה פעם בגן, התשובה שלו היתה – אבא עובד בגינה… ועכשיו, כשאני "בין עבודות" כמאמר האמריקאים, אבל עובד המון על קידוד ופיתוח עסקי, המקום של ה 'עבודה' הוא סמל עוד יותר מבלבל.
הרי לא באמת נולדנו ל 'עבודה'. [פיסקה על ציידים מלקטים וגידול ילדים במסגרת המשפחה המורחבת] וזה מוליך למחשבה מעניינת בהקשר של הדיון פה – יכול להיות שהקצב של בורגני הזמן יותר טבעי?
וקרן, שכירות הייטק היא באמת כלכך לא צ'יט של המנגנון! מעבר לסיבות שתארתי למעלה, בגלל שסוג העבודה הזה הוא אורטוגונאלי למקצב הטבעי של הזמן, ולכן יוצר (או מושך) אנשים מנותקים מסביבתם ומעצמם, לפחות בגילאים הנמוכים יותר.
יש לי עכשיו רצון לכתוב פוסט שכותרתו "להדחיק את קסטרו" (אולי בעצם "להדחיק את איקאה") כי פתאום אני מרגיש שזה משהו מאוד מהותי שעומד במרכז כל הדיון כאן.
הבחירה לכאורה בין נעליים יד שנייה (או יותר טוב כאלה שמצאת בארון של סבתא) לבין בגדי מעצבים בקניון יוקרתי מפספסת את העובדה הכמעט טריוויאלית שרוב הבורגנים קונים את רוב הבגדים שלהם רוב הזמן בקסטרו (או בגולף אנד קו או בגאפ בטיול השנתי שלהם).
וזה לא רק בגלל שרובם לא מתעניינים באופנה ולא מגדירים את עצמם דרכה.
זה נכון גם לגבי מכשירי חשמל נניח והניגוד המובלע בין טלוויזיה 52 אינץ'בטכנולוגיה חדשה שהומצאה אתמול לבין לוותר על טלוויזיה בכלל שמתעלם מזה שרוב הבורגנים קונים טלוויזיה 32 אינץ' במבצע, שלוש או ארבע שנים אחרי שזה היה משהו מיוחד.
ולמה זה חשוב לי להגיד כזה דבר? לא בשביל לטעון שאין שחור ולבן, אלא כי אני שוב מתחזק בתחושה שיש כאן חזרה, מרתקת, אולי סוף סוף נגיעה אמיתית, לנקודה שעמדה בבסיס כל מהומת הסחים לא כל כך מזמן. יש כאן הזדמנות להבין, אולי, את הציר המרכזי שעליו נבנה המתח ההוא.
תכתוב אותו!
שחר, נראה לי שאתה קצת פסימי מדי בעניין הדור הבא.
זה לא עניין רק של גמישות תעסוקתית. וגם לא רק של ניהול חשבון טוויטר. אלא של שינוי באופן החשיבה של הארגון על הפרטים בתוכו. נכון, אין לי ספק שבמקרה הצורך כולם יפוטרו, על אייפודיהם, טוויטריהם והגן הבוטני יו.אס.בי שלהם. אבל כל עוד הם שם, עושים בשבילם מאמצים מבחינת יחסים עם הבוס, הכשרה לעבודה, פידבקים וככה. או לפחות כך מספרים העיתונים. אני באמת לא יודעת להגיד מה קורה בתכ'לס. אני כן יודעת שהם, ולא אנחנו ולא הורינו או אחינו הגדולים, יודעים מגיל 6 על יכולת ההתמקחות שלהם.
עזבו אתכם מוויכוחים על עבודה ופמיניזם, בואו נחזור למה שבאמת מעניין את המעמד הבינוני.
יש לי איזו הערה לגבי אחד הקווים המרכזיים שהתפתחו כאן בדיון. ההנחה הזו שמי שהלך לגילמן גזר על עצמו משכורת של 6000 ש"ח גג לשארית חייו.
קראתי חלקים מהתזה של קרן (מזל טוב!) ואני משוכנע שקרן יכולה ללכת עכשיו עם התזה הזו ולהציע את שרותיה להרבה מאוד חברות עם הרבה מאוד כסף שמתפרנסות מניתוח של טקסטים באינטרנט בשביל לזהות\לקבוע טרנדים או סתם בשביל פרסום ממוקד.
אבל מה, במצב הזה קרן בטח תרגיש שהיא בגדה בעצמה. כולנו נרגיש קצת שקרן בגדה בעצמה ובנו.
זה מוזר, כי נרגיש ככה הרבה פחות כשנשמע על מתמטיקאי שקיבל עבודה באופטימיזציה של אלגוריתם התאמת הפרסומות של גוגל, ולא נרגיש ככה בכלל כשנשמע על מתכנת או מהנדס תעשייה ונהול שקיבל עבודה דומה.
והיא תגיע לראיון?
חלק מהעניין לדעתי הוא מחצית החיים להגעה למשכורת סבירה,
אמרתי קודם בדיון שמשכורת לבדה לא מספיקה, והתכוונתי שגם בחיים האישיים שלי אני מנסה לראות איך אני מוציא עוד מהמשכורת הבינונית למדי, אם באמצעות חיסכון, או אם באמצעות ניסיונות להרוויח מדברים אחרים.
אבל אי אפשר להתעלם מזמן מחצית החיים הנדרש, כדי לממש דבר כזה- צריך לעבור מסננת של פקידות, צריך בכלל שיהיה תקן או רעיון של תקן, למשרה כמו שציינת. בהחלט יכול להיות שזה יצליח בסופו של דבר, אבל זה בסך הכל על מסלול היה לי תואר בספרות ופתחתי משרד פרסום. כלומר לא שדבר זה לא יכול להתרחש או לא מתרחש והרבה אבל הוא הרבה פחות מיידי ממישהו שכן מצליח למצוא עבודה שמפרנסת אותו יחסית די מהר, כמו הייטקיסט שלא נפל למלכודות שצוינו.
בתור מנתחת טרנדים באינטרנט בשביל פרסום ממוקד, קרן תרוויח… כמה?
שחר, כמה חברות אתה מכיר בישראל שעוסקות בשיווק ממוקד ויעניין אותן שקרן ממש ממש ממש טובה בניתוח טקסטים?
לא התייחסתי לניתוח טקסטים סתם, אלא לניתוחים סטטיסטיים של טקסטים שיש אצל קרן. ויש הרבה חברות שמאוד מתעניינות בדברים כאלה (בארץ אני מכיר אחת, אבל זה שאני מכיר אחת זה ככל הנראה אומר שיש הרבה יותר), שיש בהן אנשי תוכנה\אלגוריתמים וסטטיסטיקאים וגם אנשי רוח.
ובאותו הקשר: כמה חברות יש בישראל שמעניין אותן שאני ממש ממש טוב (נניח) בתכונות אלקטרוניות של קווזי-גבישים? (רמז: הרבה פחות חברות משמעניין אותן שקרן ממש ממש טובה בניתוח טקסטים).
וואו, אני שואבת הנאה פרוורטית ניכרת מכך שהפוסט הזה – שכמובן אחד המניעים לכתיבתו היה חרדה אישית לגמרי של 'מה לעזאזל אני אעשה עכשיו שסיימתי תואר שני במדעי הרוח', שניסיתי להדחיק/לדחוק לשוליים בזמן הכתיבה – הוליד דיון שערטל והעמיד במרכזו את הגירסה הכלל-דורית של החרדה הזאת, ושמתכנס עכשיו אל השאלה הספציפית של מה לעזאזל קרן תעשה עכשיו שהיא סיימה תואר שני במדעי הרוח.
האם אפשר לשים לינק לתזה שנמצאת במרכז הדיון?
כן אבל הכישורים שלך שחר בכל זאת נופלים תחת הרושם מעורפל של "כישורים ברי המרה".
ברור שיש פה עניין של תפיסת מעסיק, והמעסיק תופס את בוגר הפיזיקה/ מדעי המחשב כבעל מספיק רקע כדי ללמוד את עבודת ההנדסה /פיתוח שהוא מוכן לשלם עבורה. יתרה מזאת יש לו מוצר שאכן דורש עובדת שיפור או פיתוח עם הכישורים האלו, וההצלחה בפיתוח המוצר היא בעלת פרמטרים כמותיים ברורים, שדורשת עבודת רציפה ברורה.
בכלל לא ברור שאותה חברת חברת ניתוח תתעניין ספציפית בניתוחים הסטטיסטיים הנ"ל. בכלל לא ברור שגם אם יתעניינו הם ירצו בעובדת מעבר לניתוח הספציפי שהיא פיתחה, יש להם משרה למתכנת או לאיש אלגוריתמים אין להם משרה למישהי / מישהו שאולי יתאים ואולי לא יתאים לנושא הבא שהם ירצו לעבוד עליו.
האמת: לא יודע, אבל אני בטוח שזה משמעותית יותר מהמשכורות שכל הזמן מוזכרות פה מצד אחד, ולא הרבה פחות (אם בכלל) ממה שמרוויח היום מהנדס מתחיל.
וזו, כמובן, היתה רק דוגמה אחת. הגיב כאן מתישהו בהתחלה אחד אורי ב. שלמד Semiotics and Narrative Theory (בגילמן!) לפי חשבון הפייסבוק שלו, ויצא משם לכיוון אחר לגמרי. יש משרות לבלשנים בהרבה מאוד חברות היי-טק, יש משרות לסוציולוגים ואנתרופולוגים (הפניתי פעם למאמר די מדהים בני"ט על אנתרופולוגים שנשלחים לכל מיני מדינות עולם שלישי כדי להתאים מוצרים מערביים לשיווק שם).
עכשיו זה לא שאני חושב שיש מספיק משרות כאלה בשביל לקלוט את כל בוגרי גילמן (מצד שני גם במשפטים המצב לא משהו וגם בהיי-טק זה כבר לא מה שהיה פעם), אבל זה לא צריך להכתיב לנו התעלמות מהעובדה שדווקא יש מה לעשות עם תארים כאלה.
מצד שני, אני קוראת על הרעיון האופטימי שקרן תתפרנס מניתוח סטטיסטי של טקסטים באינטרנט לצורכי סיקור ממוקד, ונאלצת להודות ששחר צודק. כי מה שעולה בדעתי הוא הפעמים הרבות שבהן אמרו לי בחוג המשפחה ואפילו בעבודה, למקרא כותרות שנונות יותר או פחות שהצלחתי מדי פעם להכניס לעיתון/אתר החדשות שבו עבדתי בתקופה הנתונה: "למה שלא תלכי לעבוד בפרסום?". יכול להיות שמזה באמת אפשר, בסופו של דבר, לחיות טוב יותר, אבל התגובה המיידית שלי היא שאני לא רוצה לעבוד בשירות השטן.
(…)
כבר מזמן אני טוען שהדילמות המוסריות שעומדות בפני אנשי רוח\חברה בבואם להתפרנס הן הרבה יותר קשות מאלה שעומדות בפני אנשי המדעים המדוייקים.
נכון שהקצוות הקיצוניים הם קיצוניים יותר, אבל לבוגר הנדסה\מדעים מדוייקים קל מאוד (יחסית) להחליט שהוא מגביל את עצמו לבחירות מוסריות יחסית (כן, ברור לי שגם מי שמייצר ציוד רפואי שמציל חיים נמצא במקום בעייתי מוסרית מהרבה סיבות, ועדיין) אבל לבוגרי רוח\חברה יש מרחב מוגבל בהרבה שבו כמעט כל דרך להגיע להכנסה גבוהה יותר הוא עבודה בשירות של איזשהו זטן.
כן, זה ממש ממש פשוט – אני עובד בשביל השטן, אבל מי שכותב בעיתון לא עובד בשביל השטן. יאללה, יאללה.
(-:
יש המון דברים מעניינים שעלו כאן, אבל הדיון הזה כל כך לא סאונד מהיסודות שלו, שאני ממש לא יודע לאן להמשיך ולכן שותק.
מה שכן – היכולת להתעלם מהפגמים הבסיסיים בשביל להמשיך להגיד דברים מעניינים היא ללא ספק גילמן של ימינו פאר-אקסלנס ובוהמיינית מאוד.
קצת מדאיג אותי כאן שאנשים עושים דיון על העשר-אלף שמפרידים בממוצע בין הג'ובים של שני הצדדים כאילו הם משנים משהו ומסמנים גם פער תרבותי (אם ממש לעשות רדוקציה לנרטיבים שלנו: אני וחברים היינו בניו-מדיה עם משכורת שאז היו קרובות להי-טק אבל מהות די בוהמיינית, ואחרי זה המשכנו למשכורות של לכאורה בורגנות כסף – הי-טק, רפואה (דוגמא רעה עם השכר של קופת חולים), ייעוץ אסטרטגי. מצד שני המשכנו להקים פרויקטים תרבותיים ברשת ולהעמיד פנים שיש לנו זמן בשבילם (אני עדיין), וגם אף אחד מאיתנו לא "מסודר" באמת. עם או בלי משכנתא, היציבות הכלכלית של כל שכיר היא כעלה נידף – אבל הדוגמאות האנקדוטליות הן רק אחת מבעיות הדיון כאן ואני לא רוצה להוסיף שמן למדורה).
הבעיה הרצינית שכמעט כולנו מתמודדים איתה זה שעם עשר-אלף ועשרים-אלף אתה גומר עם אותה אין פנסיה. זה נשמע מוזר מתמטית בשנות העשרים שלך, אבל אמיתי לגמרי בשנות השלושים. אחרי כמה פעמים שעברת את המחזוריות של – בום/באסט בשוק והתמודדת עם צמצומים ופיטורים אתה מבין שכולנו נופלים באותה גומחה אקולוגית באמצע, זה רק ביומיום שיש איזשהו ציפוי דק שמפריד בינינו, אבל המשמעות שלו זניחה כשמסתכלים קדימה – אל חיים ארוכים ומלאי השפלות.
טוב, זה באמת יצא לא טוב.
אני לט חושב שאתה עובד בשרות השטן. אני גם לא חושב שבחירה אפשרית של קרן לממש את כישוריה בשרות חברת פרסום שמנתחת טקסטים תהפוך אותה לעובדת בשרות השטן.
אני כן חושב שיש לכולנו תפישה רומנטית של אנשי רוח ושבתפישה הזו עצם המעבר לקריירה כזו נראה לנו כמו סוג של בגידה.
אנחנו הרבה יותר סלחניים כלפי מעברים דומים של אנשים טכנולוגיים (שלא לדבר על משפטנים) כי בתפישה הרומנטית הזו הם כבר ויתרו על היומרה המוסרית בבחירה המקורית שלהם.
לגבי כל השאר: צודק.
שחר (מה יהיה עם השרשורים האלה?), הבעיה של משפטנים (וליתר דיוק – עו"ד) היא שגם כשאנחנו מגיעים עם יומרה מוסרית (ומנסים להפוך אותה מיומרה למעשים) אנחנו זוכים להערות עוקצניות ומרושעות ומטילות ספק. למעשה הדרך היחידה להיות עו"ד שלא מואשם בשירות השטן, היא לעבוד בעמותה כזו או אחרת. ומה לעשות, אלו מביננו שרוצות להתפרנס לא יכולות להרשות לעצמן לעבוד עבור נגה, בצלם, או האגודה לשמירה על המלפפון.
אז זו הבחירה. אני לא אעבוד כניראה בתעשיות הביטחון למיניהן,אני מקווה.
ועוד לעניין הבחירה: במאמר שמתואר כאן –
http://arstechnica.com/science/news/2010/12/my-free-will-is-your-destiny.ars?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=rss
– מוצאים החוקרים שאנחנו מאמינים שלנו יש הרבה יותר חופש בחירה מאשר לעמיתינו, ושההחלטות שלנו מושפעות מחשיבה עצמית בעוד שההחלטות של כל האחרים הן תוצאה של תנאים סביבתיים… ההסבר שהחוקרים נותנים הוא שאנחנו מודעים לתהליכי המחשבה שלנו בעוד שהאחרים נראים כמונעים ע"י כוחות חיצוניים.
Take that גילמנאים שמסתכלים על הייטקיסטים ולהפך…
ועוד לעניין הבחירה: במאמר שמתואר כאן –
http://arstechnica.com/science/news/2010/12/my-free-will-is-your-destiny.ars?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=rss
– מוצאים החוקרים שאנחנו מאמינים שלנו יש הרבה יותר חופש בחירה מאשר לעמיתינו, ושההחלטות שלנו מושפעות מחשיבה עצמית בעוד שההחלטות של כל האחרים הן תוצאה של תנאים סביבתיים… ההסבר שהחוקרים נותנים הוא שאנחנו מודעים לתהליכי המחשבה שלנו בעוד שהאחרים נראים כמונעים ע"י כוחות חיצוניים.
Take that גילמנאים שמסתכלים על הייטקיסטים ולהפך…
אני מציצה לפוסט שלך ב3:56 בלילה!
אחרי שעות מול המחשב בנסיון לעשות את שעורי ההסטוריה שאני אמורה להעביר ( עוד מספר שעות בתיכון) יותר מענינים.
אני כבר מספר שעות מחפשת סרטונים שיקרבו מעט את החומר המופשט והמרוחק כל כך מהם,
ללא הגזמה, אני משעה 10 בליה עסוקה בכהכנת השעורים של מחר,
ולא אני לא מורה חדשה!
יש מאחורי 9 שנות וותק.
המשכורת שאקבל היא בסביבות ה3000 ש"ח!!!!!!!!!!!!
והזמן שאני מקדישה להכנת שיעורים, בדיקת בחנים ומבחנים לא מותיר לי אפילו את האפשרות להיות מבורגני הזמן…
ם Submit on יום רביעי 22 דצמבר 2010 08:57:25:
באמת מרתק לקרוא את הדיון שהתפתח פה, ובתור מי שנמצאת לפני ההחלטה – שבמובן מסוים מקבלת בדיון הזה את רוב המשקל – איזה תואר לעשות.
ובהקשר הזה, העובדה שברוב החלקים בדיון הזה התואר מוגדר בתור המקום שבו מתחילה ההתפצלות של שתי הקבוצות היא קריטית היא בדיוק הנקודה, הדיון כולו עוסק באנשים שמגיעים ממעד סוציו אקונומי שמאפשר להם : א. השכלה מספיק גבהוהה כדי (להתקבל ל 8200 ואז..) לעבוד בהייטק, ב. תמיכה כלכלית שמאפשרת לבחור מה ללמוד בואניברסיטה לחלוטין לפי מה שמענייין וכאן מתחיל עניין הסטאטוס – כי שתי הקבוצות, בנוקדת הפתיחה שלהן עדיין חיות ברווחה כלכלית שמגיעה מההורים והבחירה נובעת מהאידאל- לצורך העניין, האם יותר חשוב לקרוא את מלחמה ושלום או לקנות אייפון או לחלופין לנסווע לסיני לעומת לנסוע לניו יורק, לאכול פול לעומת ארוחה במסעדת גורמה . זאת אומרת, השוני הוא במותרות – בדברים שגורמים עונג, ולא באמת במעמד (שתי הקבוצות מתוארות כבורגנות, לכאן או לכאן).
ואז מגיע השלב שבו ההחלטה מקבלת השלכות כלכליות – וזה נראה שלב אחד אחרי המקום שקרן מתארת בפוסט. במובן הזה, כמו שכתבו כבר פחות או יותר לפני, נראה לי שאנחנו סוג של דור ניסוי – מצד אחד מלכתחילה הצורך ל"הגשמה עצמית" יותר נוכח בבחירות שלנו (מבין חברותי הרמת-שרוניות שהלכו ללמוד שיווק ומנהל עסקים, ויש לא מעט כאלה, אף אחת לא תגיד שהיא עשתה את זה בגלל שהיא דואגת לאיך היא תפרנס את הילדים), ומצד שני פער המשכורות בין המקצועת ההומנים לריאלים גדל.
ודבר אחרון, עלתה כאן הטענה שגיל הוא גורם מכריע במעבר בין שתי הבורגנויות, כשבעצם (לראייתי) הטענה האמיתית ושעלתה שוב ושוב בצורה מובלעת בתגובות, היא שההבדל נעוץ בילדים. הרבה כתבו על ילדים כאילו הבאתם זו בחירה מובנת מאליה, שמגיעה עם גיל מסוים, אבל זו בחירה (בדיוק כמו בחירה איזה תואר לעשות לצורך העניין) וזו נקודה שמפרידה בין חיים שמאפשרים פריוולגיות – בין אם של זמן ובין אם של כסף, לבין תקופה שבה שני המשאבים האלה מצטמצמים באופן מאוד משמעותי.
מודעת לעובדה שיש שיחשבו את כל מה שנכתב בתגובה הזו למובן מאליו, זה מה שיצא..
נראה לי שאמרת שלושה דברים לא מובנים מאליהם בכלל, שאני מסכימה עם שלושתם. אחד זה הנקודה האחרונה לגבי הילדים, ושני האחרים, שאני קצת שולפת בשינוי נוסח, זה לגבי איך חלק מהבלגן/בלבול הדורי נובע מהנסיון 'להגשים את עצמך' בלי לספק לעצמך קודם את הבסיס הכלכלי, ה'חדר משלך', שגם איילת דיברה עליו בפוסט שלה – ולגבי איך הפער המשונה הזה מתקיים בזכות היותנו "דור ניסוי", שהוריו יושבים בטח בבורגנות בעוד מקומו לא בטוח כלל (לא רק בבורגנות הזמן, כי כמו שאמרו מגיבים לפני, גם מצבם של שכירי ההייטק לא בטוח), אבל הוא מתחיל את חייו כאילו שכן.
וכאן הייתי רוצה להוסיף לדיון משתנה מרכזי אחד, שלא עלה עד עכשיו כמעט בכלל, נדמה לי, פשוט בגלל הסלקציה המוקדמת של קוראי הבלוג הזה: ריאליים או הומניים, כולם אקדמאים. ולכן זה נראה כאילו הבחירה המשמעותית היא 'מה ללמוד', כמו שכתבת. אבל הייתי מנחשת שאחד הדברים שהכי השתנו בין הדור של ההורים שלנו לדור שלנו, היא שהשכלה אקדמית היום היא הרבה פחות אפקטיבית כלכלית, הרבה פחות הבטחה למשכורת סבירה מאשר פעם. אם היית ב8200 תרוויחי משכורות מעולות בהייטק גם בלי ללמוד מדעי המחשב, אם היית בגל"צ סלולה דרכך לתקשורת for all that's worth, אם להורים שלך יש חברה או משרד עורכי דין או חברים שיש להם חברה אז בכלל זכית. הפריווילגיות הבורגניות עובדות יותר טוב במסלול ישיר, ספציפי, ואילו המסלול הכללי של שיעתוק הון תרבותי –
להיות אקדמאי ולדאוג שגם הילדים שלך יהיו אקדמאים בהנחה שאז רמת השכר שלהם תהיה דומה – כבר לא. בדור של ההורים שלנו תואר ראשון היה שווה לא מעט, בדור שלנו לא, אבל ההורים שלנו עדיין חינכו אותנו כאילו שכן (כאילו שלהשקיע בלימודים זה מפתח להצלחה) ואנחנו חיים במידה רבה כאילו שכן.
באמת פוסט חזק, במיוחד לבורגני זמן שכמוני.
רק נקודה אחת:
ומה עם אברכים וחרדים, איך הם משתלבים במודל שלך?
נראה לי שאברכים הם דוגמא מובהקת לבורגני זמן, מה שמראה עד כמה המסמנים התרבותיים שהוזכרו בפוסט הם החלק השרירותי על פני ההבחנה הבסיסית. באיזורים מסוימים יש גם בוגרי ישיבות שעוברים למדעי הרוח, ממירים את המלגות לדתיים במלגות לדוקטורנטים, ובעזרתן ממשיכים עוד כמה שנים לעשות אותם דברים ולחיות בצורה דומה. הבעיה שלהם היא שבדרך כלל המשפחה והילדים מגיעים מוקדם יותר.