א. היסטריית בטחון. אם חשבתם שקב"טים ישראלים הם עם לחוץ – ואני יכול לחשוב על קב"ט מסוים, שתלה את דגל ישראל מאחוריו, מוחזק על ידי סיכות, ושתלה לראווה את אוסף מקבצי האקדח שלו – ובכן, אי אפשר לומר שאתם טועים, אבל בארה"ב הכל יותר גדול, ובמקרה הזה יותר פסיכי.
מאבטחים ישראלים, בדרך כלל, אינם חמושים בגלוי. כלומר, כולם יודעים שהם חמושים, אבל כשאתה מתקרב למאבטח, גם בנתב"ג, הוא בדרך כלל לא משדר את הרושם שאם תעשה איזושהי טעות, אמא שלך תזהה אותך רק לפי רישומי שיניים.
הייתי בכנסת. אבטחה לחוצה, גם כשאתה נושא מכתב שמעיד שיש לך פגישה עם ח"כ. אבל האבטחה שם היא כלבלב – מין פודל צרפתי כזה, עם סוודר של מעצב אופנה; מסוג הדברים שמאיר שטרית קונה – לעומת הפרוצדורות של השגרירות האמריקנית.
הישראלי שאיתרע מזלו לבקש רשות לבקר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ייאלץ לעבור דרך שלושה חדרים שונים, שלעיני המקצועית-למחצה נראו כאילו היו מיועדים לעמוד בפיצוץ. גדול. כלומר, בהנחה שאחד מהאנשים בשלושת החדרים הגיע למקום עם חגורת נפץ, והצליח להסתיר אותה מהמאבטחים ומהמכשירים, הוא יהרוג רק את הנמצאים באחד מן החדרים. שזה, יש להודות, מקצועי – אבל גם מאד פרנואידי.
והאבטחה בשדות התעופה – אלוהים אדירים. שורה של בני אדם מסירים בצייתנות את הסוודר, את הנעליים, את החגורה, והולכים אל תוך מכונות השיקוף, כששני שומרים מודדים כל אחד מהם במבטו.
וכל כמה שניות, כל כמה שניות, הודעה מנסרת בחלל: "נוסע יקר! מסיבות בטחון, אסור לך להשאיר את מטענך לבדו! אנא שמור על המטען בכל עת! מטען שיושאר ללא השגחה יוחרם או יושמד! אל תקבל חבילות מאנשים אחרים!".
למה זה טוב? כן, כן, אני יודע. היה מפגר שניסה לפוצץ מטוס באמצעות נעל. ובדרך כלל אני מציית בחיוך. וזה עדיין תיאטרון אבסורד.
ב. שפה אחת? אל תהיו מגוחכים. אם השלטים קובעים את ההוויה, אם נוכחותם של הרוסים הוטבעה בישראל בזכות העובדה שבכל מקום יש שלטים ברוסית או תרגום לרוסית, הרי שמשהו דומה קורה לארצות הברית: כמעט בכל מקום, גם בצפון המערב, השלטים דוברים אנגלית וספרדית כאחד. העתיד יהיה מעניין.
ג. החזית לשחרור הפרגית: אנחנו יושבים בדיינר בפורט-טאונ (שאר השם הושמט מתוך שאיפה לצמצם את מספר הישראלים במקום) שבמדינת וושינגטון. ד. לא מרוצה מהביצים המוצעות; היא מקדימה ומבהירה שהיא איננה משתייכת ל-Chicken Liberation Front אבל למרות זאת היא רוצה ביצי free range, היינו ביצים שהוטלו על ידי תרנגולות שתנאי השבי שלהן נוחים יותר. המלצרית עונה שבדרך כלל הם מחזיקים כאלו, אבל הבוקר, אללי, אזלו. אני חושב על איך היה נראה דיאלוג כזה בישראל, ומצליח להחניק צחוק פרוע.
פורט-טאונ, מבט מן המזח
ד. תודה: בכניסה לפורט טאונ., מעל מוסך, מתנוסס שלט "Back in Business Because of you, thanks!". אני שואל את ד. לפשר הדבר.
מסתבר שהמוסך הוא בבעלות "אחד הבחורים האלה, כאלה שיודעים הכל על כלי רכב ואיך לגרום להם לעבוד, ושתמיד קוראים להם ג'ון או ג'ימי או טוני. טוני הנ"ל הוא בחור שתמיד עזר לאנשים – אם רצית רכב מסוים, הוא היה נותן לך עצות עליו, והיה ממליץ איפה לקנות אותו אם לא מכר אותו בעצמו. מאד פופולרי.
"ויום אחד נשרף המוסך שלו, והביטוח לא היה קרוב לכסות את הכל…"
"כמה היה חסר?"
"סכום גדול. 20,000 או משהו כזה. בכל מקרה, הלקוחות שלו התכנסו, עשו מגבית, ושילמו את החסר. עכשיו המוסך שוב פה, והוא שם את השלט".
ה. המם של סטיב: אחרי כמה ימים אני כבר לא יכול יותר, ואני שואל את ד. וד.' "איפה הסוד האפל"?
"איזה סוד אפל?"
אני מתקשה להסביר. פורט טאונ. היא עיירה קטנה שהוקמה במאה ה-19: חלק גדול מהמבנים, בעיקר הבתים, הם שרידים לתקופה ההיא. יש לה נמל ומספר רציפים ומאות סירות וספינות ודייגים; חיית המחמד של המחוז היא דג סלמון העונה לשם Fin.
האנשים נחמדים ומאירי פנים. בישראל, אם תאמר לזר ברחוב "בוקר טוב", הוא לא ישיב לך במאור פנים, אלא ינעץ בך מבט חשדני, תוהה מה אתה זומם, האם אתה כייס או מאנשי הצוות של יצפאן. בפורט טאונ., האנשים מקדימים לברך אותך לשלום; ילדים החולפים על אופניים נדים בראשם; נהגים פותחים את החלון ואומרים "יום טוב". המקום רוחש פעילויות חברתיות: כמעט כל מי שפגשתי חבר במקבילה של שתיים או שלוש עמותות.
הנוף מדהים. ים, וים כמו שהוא צריך להיות, כמעט בכל מקום. יערות מסביב. לעשן מקטרת, מול מפרץ בעת שקיעה, צווחות שחפים ברקע, סירת מפרש נכנסת למעגן….
בקיצור, בדיוק המקום שבו סטיבן קינג היה בוחר למקם את אחת מעיירות הזוועה שלו (כן, אני יודע, הוא מתעסק בעיקר עם מיין. בכל זאת.) למעשה, חלק מהצילומים של בסדרה האיקונית "טווין פיקס" נערכו בקרבת מקום.
זה לא שהעיירה נטולת צרות: גרים בה שני עברייני מין מועדים – ומוכרים לציבור; זה צריך להיות כיף, במקום כזה – ולפני כחודש בוצע בבנק המקומי שוד שלומיאלי למדי, שתפס את הכותרות הראשיות של השבועון המקומי, The Leader, שבימים כתיקונם מקדיש מקום נרחב לאבל על מותם של פעילים למען זכויות הדייג הקטן.
ופורט טאונ. איננה עיירה קטנה טיפוסית. היא הצביעה נגד בוש ב-2000 וב-2004, דבר המוסבר באמצעות המספר הגבוה של היפים-לשעבר ופנסיונרים מקליפורניה המתגוררים במקום.
ובכל זאת: עיירה שלווה, נוף אידילי, אנשים נחמדים – ומיד אתה חושב על אימה מעולמות אחרים, רצח פולחני ושאר אביזרים מילקוטו של קינג. בחמישים השנים האחרונות הפכה העיירה האמריקנית, זו השואפת ל"שנות החמישים, מושדרגות", לסמל של טירוף המסתתר מאחורי נורמליות. המם המושלם: הוא מופיע מעצמו.
קינג לא יצר את התפיסה הזו – הוא ממשיך את מסורתו של הווארד פיליפס לאבקראפט (Howard Philips Lovecraft), אחד מסופרי האימה המשפיעים ביותר, והגרועים ביותר, במאה ה-20.
לאבקראפט מגיע מכיוון מעניין יותר – על פי המיתוס שפיתח, התבונה האנושית היא נסיון להמלט מן האימה הקוסמית, להכחיש את קיומה; העיר היא הפניית גב מכוונת, מודעת, לכפר (וכפרי, אחרי הכל, הוא paganus), מנוסה נואשת מן האמת המצמיתה אל הזיוף המרגיע.
קינג, מבחינה זו, הוא ממשיך של קו כתיבה "עירוני" בתרבות האמריקנית, שמנסה להתמודד עם תביעתה של העיירה האמריקנית לאותנטיות (ועד כמה חזקה התביעה הזו, יעיד הביטוי my home town), באמצעות לגלוג והשחרה. רוצחים סדרתיים הם תופעה עירונית במובהק; הם זקוקים להמונים ולאנונימיות של הנרצחים. אבל, סטריאוטיפית, הרוצח הסדרתי פועל כמעט תמיד בעיירה או בכפר.
העיר האמריקנית משליכה על העיירה את פחדיה שלה. ובאמצעות סטיבן קינג ודומיו, היא מצליחה לייצר מם מרתק מאד, כלי מנצח במלחמת התרבויות.
(לפני כמאה שנים, אגב, נעלם ראש העיר של פורט טאונ. ולא נראה עוד. על מה חשבתם עכשיו(?
ו. עשן מעל סיאטל: ערב הטיסה חזרה, אני עומד בחזית החדר שלי ומעשן מקטרת. חזית החדר, המשקיפה על החצר, היא המקום היחיד בו מותר לעשן.
מישהי מבקשת אש. מפתחם של חדרים רבים עולה הבהוב אש זעיר. סיאטל – עיר נמל ענקית – פרוסה מתחתנו, וכ-20 בני אדם נאבקים ברוח הבאה מן המפרץ כדי להינות מן העשב האסור, הנאה שבמרחק 30 סנטימטרים וחלון אחד היא בלתי חוקית.
וארה"ב, רצוי לזכור, היא אחת מיצרניות הטבק הגדולות בעולם.
