רגע עם בובי

אז ככה, האוטוביורגרפיה של בוב דילן (כרוניקות: חלק 1) יצאה לאור בעברית, ובאופן מקרי עד מאוד הזדמן לי לקרוא אותה. מלכתחילה מדובר בעונג די נדיר במקומותינו, שכן כמעט ולא יוצא לי לקרוא שום פרוזה שנכתבה בתקופת חיי. הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על הספר זה שהוא זורם בטירוף. מכל בחינה אחרת הוא די מאכזב. אולי מאכזב זה לא מדויק, הוא משאיר במוח טעם של עוד. אבל זה בטח גם קשור לספרות שקראתי לפני כן והספרים שעוד נותרו לי על המדף ועל הרצפה שאין לי שום חשק לקרוא עכשיו. האמת שהספר נשמע לי כמו בלוג אחד ארוך – הלכתי עם זה וזה, והיה ככה וככה – בלי שום ערך "היסטורי" או רכילותי . דילן מספר על חברים שלו, על הספרים שהוא קרא, תקליטים שהיה נוהג לשמוע, לפעמים באופן די טרחני שמדגדג לקורא לדלג לקטע הבא. בין השורות מתגלה האהבה הגדולה שלו לאמריקה, הוא פשוט מאוהב בה ובכל המיתוסים שלה: מלחמת האזרחים, לינקולן, חירות, קאובויים. הוא מתאר כיצד היה הולך לספריה הציבורית וקורא עיתונים ישנים במיקרופילם ונובר בביוגרפיות של גנרלים ומדינאים. דילן אינו בור, וגם לא פרא אציל ,כפי שלעיתים נהנה להציג את עצמו. הוא מוכשר, ובר-מזל מספיק כדי להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אבל הוא גם הקפיד להכין את עצמו היטב, לשקוד כמו ילד טוב כל ערב על שעורי הבית,  כדי שיוכל למלא את התפקיד.

הספר מזגזג בין כמה תקופות, אבל בעיקר אפשר לחלק אותו לשני נושאים עיקריים. החלק הראשון הוא דילן הצעיר, רוצה לבלוע את העולם, ללמוד לנגן, עדיין מלא יראת כבוד לקודמיו ועצם הרעיון של לכתוב שירים נראה לו גדול עליו. החלק השני הוא דילן במשבר יצירה, הוא מרגיש שהוא מיצה את עצמו, איבד את הקהל, אין לו מוטיבציה לכתוב וזה לא מעניין אותו. כמובן שגם בתקופות הכי רעות יש לו שני אלבומים בטופ טן של המצעד. מה שנראה כמו לעג לרש לאנשים שבאמת חווים משבר יצירתי. אפילו ברגעים הכי עגומים שלו נראה שדילן לא מאבד את הסקרנות, הוא כל הזמן חיפש איזו דרך חדשה להביע, התעניין מאוד במוסיקה סביבו, ונחמד לשמוע שהוא לא סנוב ויודע להעריך מוסיקה טובה באשר היא. אבל כמובן שעבורו אין כמו פולק, קולה האמיתי של אמריקה הוא קאובוי צרוד רכוב על סוס. מעניין מה הצליל השורשי של ישראל? בטח לא שירי הצבא הרוסי של הגבעטרון. דילן מרחיב על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפיכתו לאייקון של דור ההיפים, על כך שהוא מעולם לא רצה להנהיג אף אחד וכל מה שחשוב לו זה לגדל את המשפחה שלו בשקט. לא שאני חלילה לא מאמין לו, אבל אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר. מצד שני שמתי לב שלאנשים מצליחים, שעובדים כל חייהם על מיצוי עצמי, יש איזו פיקציה בקשר לחיי משפחה. הרי גם דילן, כמו איש העסקים הממוצע, בילה את רוב חייו בחו"ל ועדיין החזיק במין תחושה שהוא כביכול איש משפחה. הם תמיד היו שם כשהוא חזר אליהם, מעניין אם גם הם הרגישו שהוא רק איש משפחה רגיל? הוא בכל אופן לא מרחיב על זה.

ועכשיו לסיום, עושים דילן גם בארץ. לי זה משום מה הזכיר קצת את נושאי המגבעת. אני יודע שמדובר פה בסוג של חילול קודש כפול, אבל ניחא.

 

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג אתה לוחש אפוף עשן)

נשברתי, או רחמיי על נרי לבנה

זהו, נשברתי.
גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.
כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.
השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.
רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."
"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.
בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.
נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-
יודח בני ציפר לאלתר.
 
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.

מנשרים מארה"ב

א. היסטריית בטחון. אם חשבתם שקב"טים ישראלים הם עם לחוץ – ואני יכול לחשוב על קב"ט מסוים, שתלה את דגל ישראל מאחוריו, מוחזק על ידי סיכות, ושתלה לראווה את אוסף מקבצי האקדח שלו – ובכן, אי אפשר לומר שאתם טועים, אבל בארה"ב הכל יותר גדול, ובמקרה הזה יותר פסיכי.

מאבטחים ישראלים, בדרך כלל, אינם חמושים בגלוי. כלומר, כולם יודעים שהם חמושים, אבל כשאתה מתקרב למאבטח, גם בנתב"ג, הוא בדרך כלל לא משדר את הרושם שאם תעשה איזושהי טעות, אמא שלך תזהה אותך רק לפי רישומי שיניים.

הייתי בכנסת. אבטחה לחוצה, גם כשאתה נושא מכתב שמעיד שיש לך פגישה עם ח"כ. אבל האבטחה שם היא כלבלב – מין פודל צרפתי כזה, עם סוודר של מעצב אופנה; מסוג הדברים שמאיר שטרית קונה – לעומת הפרוצדורות של השגרירות האמריקנית.

הישראלי שאיתרע מזלו לבקש רשות לבקר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ייאלץ לעבור דרך שלושה חדרים שונים, שלעיני המקצועית-למחצה נראו כאילו היו מיועדים לעמוד בפיצוץ. גדול. כלומר, בהנחה שאחד מהאנשים בשלושת החדרים הגיע למקום עם חגורת נפץ, והצליח להסתיר אותה מהמאבטחים ומהמכשירים, הוא יהרוג רק את הנמצאים באחד מן החדרים. שזה, יש להודות, מקצועי – אבל גם מאד פרנואידי.

והאבטחה בשדות התעופה – אלוהים אדירים. שורה של בני אדם מסירים בצייתנות את הסוודר, את הנעליים, את החגורה, והולכים אל תוך מכונות השיקוף, כששני שומרים מודדים כל אחד מהם במבטו.

וכל כמה שניות, כל כמה שניות, הודעה מנסרת בחלל: "נוסע יקר! מסיבות בטחון, אסור לך להשאיר את מטענך לבדו! אנא שמור על המטען בכל עת! מטען שיושאר ללא השגחה יוחרם או יושמד! אל תקבל חבילות מאנשים אחרים!".

למה זה טוב? כן, כן, אני יודע. היה מפגר שניסה לפוצץ מטוס באמצעות נעל. ובדרך כלל אני מציית בחיוך. וזה עדיין תיאטרון אבסורד.

ב. שפה אחת? אל תהיו מגוחכים. אם השלטים קובעים את ההוויה, אם נוכחותם של הרוסים הוטבעה בישראל בזכות העובדה שבכל מקום יש שלטים ברוסית או תרגום לרוסית, הרי שמשהו דומה קורה לארצות הברית: כמעט בכל מקום, גם בצפון המערב, השלטים דוברים אנגלית וספרדית כאחד. העתיד יהיה מעניין.

ג. החזית לשחרור הפרגית: אנחנו יושבים בדיינר בפורט-טאונ (שאר השם הושמט מתוך שאיפה לצמצם את מספר הישראלים במקום) שבמדינת וושינגטון. ד. לא מרוצה מהביצים המוצעות; היא מקדימה ומבהירה שהיא איננה משתייכת ל-Chicken Liberation Front אבל למרות זאת היא רוצה ביצי free range, היינו ביצים שהוטלו על ידי תרנגולות שתנאי השבי שלהן נוחים יותר. המלצרית עונה שבדרך כלל הם מחזיקים כאלו, אבל הבוקר, אללי, אזלו. אני חושב על איך היה נראה דיאלוג כזה בישראל, ומצליח להחניק צחוק פרוע.

פורט-טאונ, מבט מן המזח

ד. תודה: בכניסה לפורט טאונ., מעל מוסך, מתנוסס שלט "Back in Business Because of you, thanks!". אני שואל את ד. לפשר הדבר.

מסתבר שהמוסך הוא בבעלות "אחד הבחורים האלה, כאלה שיודעים הכל על כלי רכב ואיך לגרום להם לעבוד, ושתמיד קוראים להם ג'ון או ג'ימי או טוני. טוני הנ"ל הוא בחור שתמיד עזר לאנשים – אם רצית רכב מסוים, הוא היה נותן לך עצות עליו, והיה ממליץ איפה לקנות אותו אם לא מכר אותו בעצמו. מאד פופולרי.

"ויום אחד נשרף המוסך שלו, והביטוח לא היה קרוב לכסות את הכל…"

"כמה היה חסר?"

"סכום גדול. 20,000 או משהו כזה. בכל מקרה, הלקוחות שלו התכנסו, עשו מגבית, ושילמו את החסר. עכשיו המוסך שוב פה, והוא שם את השלט".

ה. המם של סטיב: אחרי כמה ימים אני כבר לא יכול יותר, ואני שואל את ד. וד.' "איפה הסוד האפל"?

"איזה סוד אפל?"

אני מתקשה להסביר. פורט טאונ. היא עיירה קטנה שהוקמה במאה ה-19: חלק גדול מהמבנים, בעיקר הבתים, הם שרידים לתקופה ההיא. יש לה נמל ומספר רציפים ומאות סירות וספינות ודייגים; חיית המחמד של המחוז היא דג סלמון העונה לשם Fin.

האנשים נחמדים ומאירי פנים. בישראל, אם תאמר לזר ברחוב "בוקר טוב", הוא לא ישיב לך במאור פנים, אלא ינעץ בך מבט חשדני, תוהה מה אתה זומם, האם אתה כייס או מאנשי הצוות של יצפאן. בפורט טאונ., האנשים מקדימים לברך אותך לשלום; ילדים החולפים על אופניים נדים בראשם; נהגים פותחים את החלון ואומרים "יום טוב". המקום רוחש פעילויות חברתיות: כמעט כל מי שפגשתי חבר במקבילה של שתיים או שלוש עמותות.

הנוף מדהים. ים, וים כמו שהוא צריך להיות, כמעט בכל מקום. יערות מסביב. לעשן מקטרת, מול מפרץ בעת שקיעה, צווחות שחפים ברקע, סירת מפרש נכנסת למעגן….

בקיצור, בדיוק המקום שבו סטיבן קינג היה בוחר למקם את אחת מעיירות הזוועה שלו (כן, אני יודע, הוא מתעסק בעיקר עם מיין. בכל זאת.) למעשה, חלק מהצילומים של בסדרה האיקונית "טווין פיקס" נערכו בקרבת מקום.

זה לא שהעיירה נטולת צרות: גרים בה שני עברייני מין מועדים – ומוכרים לציבור; זה צריך להיות כיף, במקום כזה – ולפני כחודש בוצע בבנק המקומי שוד שלומיאלי למדי, שתפס את הכותרות הראשיות של השבועון המקומי, The Leader, שבימים כתיקונם מקדיש מקום נרחב לאבל על מותם של פעילים למען זכויות הדייג הקטן.

ופורט טאונ. איננה עיירה קטנה טיפוסית. היא הצביעה נגד בוש ב-2000 וב-2004, דבר המוסבר באמצעות המספר הגבוה של היפים-לשעבר ופנסיונרים מקליפורניה המתגוררים במקום.

ובכל זאת: עיירה שלווה, נוף אידילי, אנשים נחמדים – ומיד אתה חושב על אימה מעולמות אחרים, רצח פולחני ושאר אביזרים מילקוטו של קינג. בחמישים השנים האחרונות הפכה העיירה האמריקנית, זו השואפת ל"שנות החמישים, מושדרגות", לסמל של טירוף המסתתר מאחורי נורמליות. המם המושלם: הוא מופיע מעצמו.

קינג לא יצר את התפיסה הזו – הוא ממשיך את מסורתו של הווארד פיליפס לאבקראפט (Howard Philips Lovecraft), אחד מסופרי האימה המשפיעים ביותר, והגרועים ביותר, במאה ה-20.

לאבקראפט מגיע מכיוון מעניין יותר – על פי המיתוס שפיתח, התבונה האנושית היא נסיון להמלט מן האימה הקוסמית, להכחיש את קיומה; העיר היא הפניית גב מכוונת, מודעת, לכפר (וכפרי, אחרי הכל, הוא paganus), מנוסה נואשת מן האמת המצמיתה אל הזיוף המרגיע.

קינג, מבחינה זו, הוא ממשיך של קו כתיבה "עירוני" בתרבות האמריקנית, שמנסה להתמודד עם תביעתה של העיירה האמריקנית לאותנטיות (ועד כמה חזקה התביעה הזו, יעיד הביטוי my home town), באמצעות לגלוג והשחרה. רוצחים סדרתיים הם תופעה עירונית במובהק; הם זקוקים להמונים ולאנונימיות של הנרצחים. אבל, סטריאוטיפית, הרוצח הסדרתי פועל כמעט תמיד בעיירה או בכפר.

העיר האמריקנית משליכה על העיירה את פחדיה שלה. ובאמצעות סטיבן קינג ודומיו, היא מצליחה לייצר מם מרתק מאד, כלי מנצח במלחמת התרבויות.

(לפני כמאה שנים, אגב, נעלם ראש העיר של פורט טאונ. ולא נראה עוד. על מה חשבתם עכשיו(?

ו. עשן מעל סיאטל: ערב הטיסה חזרה, אני עומד בחזית החדר שלי ומעשן מקטרת. חזית החדר, המשקיפה על החצר, היא המקום היחיד בו מותר לעשן.

מישהי מבקשת אש. מפתחם של חדרים רבים עולה הבהוב אש זעיר. סיאטל – עיר נמל ענקית – פרוסה מתחתנו, וכ-20 בני אדם נאבקים ברוח הבאה מן המפרץ כדי להינות מן העשב האסור, הנאה שבמרחק 30 סנטימטרים וחלון אחד היא בלתי חוקית.

וארה"ב, רצוי לזכור, היא אחת מיצרניות הטבק הגדולות בעולם.