חודש: פברואר 2008

(מומלץ לא לקרוא אם לא ראיתם את "צומת מילר" ו"ארץ קשוחה")

בשבועות האחרונים יש דיבור בעיר על "ארץ קשוחה", החדש של האחים כהן, וכנראה בצדק. היצירה הניהיליסטית הקודרת הזאת, שזיכתה את האחים כהן באוסקר הראשון שלהם לסרט הטוב ביותר, תועה במרחבים המדבריים של דרום ארצות הברית כמו מערבון שהחליק על בננה: ממחזה מוסר קלאסי שמבטיח להפגיש לקרב איתנים את שליח השטן ונציגו של אלוהים, מתדרדר הנרטיב המשובש הזה במורד הכביש הפתלתל של צירופי המקרים, רק כדי להגיע לבסוף אל נקודת הקצה המובנת מאליה, זו שכולנו בדרך אליה. קל לראות מה מצאו הכהנים ברומן המבריק (בעיני, יותר מהסרט) "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי: כמו ג'ואל ואיתן, גם מקארתי הוא ציניקן די מריר שלא מאמין במשפט עליון וביד שמיימית מכוונת; כמו הכהנים, נראה שהוא מודע לכוחו של המדיום (הספרותי אצלו, הקולנועי אצלם) להציע אשליה של יד מכוונת, ולמעמד הכמו-אלוהי שהצופה/קורא מאציל על האיש שמספר לו סיפור. מה שהאחים כהן אספו מהספר של מקארתי הוא בעצם גם אחד מהמוטיבים החוזרים ברוב היצירות הגדולות שלהם – שבירה מדוקדקת ומחושבת היטב של עלילה ז'אנרית מסורתית כלשהי, שכופה על הצופה התפכחות מהאשליה המנחמת של סדר והגיון שמציעים הנרטיבים המקובלים. האחים כהן רוצים לגרום לך להרגיש נטוש כשהקרדיטים הסופיים רצים, או כמו שמיכאל הנקה אומר, "לאנוס את הצופה לעצמאות". זה עוצמתי, נוקב, עשוי לעילא. אבל פעם הם עשו את זה יותר טוב.

אולי מה שמטריד אותי בכל ההמולה סביב "ארץ קשוחה", חוץ מזה שקצת יותר אהבתי את הספר, הוא התחושה שלמרות כל הסופרלטיבים הראויים, האחים כהן זוכים פה לשעתם היפה על היצירה הלא נכונה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה – גם "פארגו", הסרט הכי מהולל שלהם עד "ארץ", היה גרסה יחסית ידידותית למשתמש של הסיפור הכהני. כמה ודאי יזדעקו בעקבות המשפט האחרון – "האם הוא רומז ש'ארץ קשוחה', הסרט החידתי הזה, הוא ידידותי למשתמש?" – ואכן, "ארץ" הוא לא סרט קל, שכן הוא טומן פח מטאפיזי לצופיו, ומפתיע אותם עם מערכה אחרונה שכולה סימני שאלה. אבל לטעמי, האחים כהן במיטבם כשהם שומרים את הקלפים קרוב יותר אל החזה. כשהם לא דופקים לך עם פטיש של חמש קילו על הראש את החידה. כשהם מספרים לך סיפור שלם, עגול, עשיר, כזה שמוציא אותך מסופק, לכאורה, מאולם הקולנוע (וגורם לכמה מבקרים לא מבריקים במיוחד לטעון שהסרטים שלהם הם צורה יפה וחלולה מתוכן). אבל בדרך חזרה הביתה, או אולי רק למחרת, אתה מבין שהם עבדו עליך. זה מה שקרה לי עם "צומת מילר".

במבט ראשון, "צומת מילר" מ-1990 הוא הומאז' מובהק לז'אנר קולנועי אמריקאי קלאסי, שכן זהו סרט פשע בכל רמ"ח אבריו. טום ריגן, הגיבור של הסרט הזה, הוא סוג של גניבה מודעת משני רומנים של דשייל האמט, הסופר שכתב גם את "הנץ ממלטה", וההתנהלות שלו על המסך מזכירה מאוד את הדמויות המיתולוגיות של המפרי בוגארט. אבל הרומנים של האמט והסרטים של בוגי שייכים לתת-סוגה מאוד מסוימת בז'אנר הפשע, הפילם נואר, והפילם נואר מציב במרכזו עלילה בלשית. ל"צומת מילר" אין עלילה בלשית. זה סרט גנגסטרים.

קל לפספס את המש-אפ הז'אנרי שמתרחש ב"צומת מילר", שכן פילם נוארים וסרטי גנגסטרים חופפים מאוד ברוחם בהרבה נקודות מפתח. ובכל זאת, אפשר למצוא שוני מובהק באתוסים שהם נושאים עימם: הפילם נואר מספר, דרך כלל, את סיפורו של בלש כלשהו שהוא בחור חריף, אכבר גבר ושולט מאוד בעניינים, ואת האופן שבו אישה כלשהי, הפאם-פאטאל, מערערת את הכל-יכולות שלו במהלך חקירה בכך שהיא חושפת את הצד האנושי והפגיע בו. סרטי הגנגסטרים – אמנם ז'אנר פחות מובהק, וכזה שהנרטיב המקובל שלו התקבע בתודעה הקולקטיבית מאוחר בהרבה, עם "הסנדק" מ-72' – מתארים למעשה מסלול הפוך בדיוק. הגיבור שלהם הוא בדרך כלל ניו-קאמר בעולם הפשע, והמפלה שלו תהיה אובדן צלם אנוש, הגילוי העצמי של הצד האפל, של הרוע השוכן בתוכו. שני הנרטיבים, של הנואר ושל סרט הגנגסטרים, טומנים בחובם מוסר השכל – זה על חולשתו של האדם בפני כמיהתו לאהבה וחמלה, וזה על התשוקה המסוכנת שאינה יודעת שובע לעוצמה. עכשיו השאלה היא רק איך שני הסיפורים האלה הולכים ביחד.

ב"צומת מילר" יש לנו גיבור שעורך לכאורה מסע אחד, אבל המסע הזה הוא בעצם שני מסלולים מתנגשים במקביל: מצד אחד, הבלש האפל שמזהה מראש את כל הזוויות ומקדים את כולם בצעד נופל שדוד תחת רגשי הנאמנות שלו לבוס שלו, ליאו, והאהבה לפאם-פאטאל הערמומית שלו, ורנה; מצד שני, זהו הילד נקי הכפיים של מאבק הכנופיות האמריקאי בתקופת היובש, היועץ המרוחק שמשחק את המשחק הפוליטי אבל חושב שהוא שומר על טוהר המידות שלו, ולבסוף מאבד צלם אנוש. אז למה הוא עשה את כל מה שעשה? מתוך תשוקה לכוח? מתוך חולשה אנושית? ומהו בעצם מוסר ההשכל של הסיפור הכאילו-גנרי הזה?

בסוף "צומת מילר" יש שתי סצינות שעוזרות אולי לפענח מה מצאו הכהנים בהדבקה הזאת של שתי עלילות מתנגשות האחת ברעותה. בסצינה האחרונה בסרט, אחרי שריגן השלים את המהלך המשוחק היטב שלו ויצא כשידו על העליונה, הוא מדבר עם הבוס הישן שלו, ליאו, שמשבח אותו על כל הצעדים החכמים שנקט. זה נשמע ככה –

Leo
It was a smart play, all around. I guess you know I'm grateful.

Tom
No need.

Leo is grinning again.

Leo
I guess you picked that fight with me just to tuck yourself in with Caspar.

Tom
I dunno. Do you always know why you do things, Leo?

כך, האיש הכי חכם, המוח הגדול, זה שרואה את כל הזוויות, חותם בסופו של דבר את הסרט בהכרזה התמוהה שהוא לא יודע למה הוא עצמו עשה את מה שעשה. בראי הסצינה הזאת נראית גם ההכרזה שלו מוקדם יותר בסרט, "Nobody knows anybody. Not that well.", כמו טענה קצת לא אופיינית למי שמתיימר להיות האיש הכי חכם בשטח. כן, טום ריגן רואה את כל הזוויות; כן, הוא משחק נכון; כן, הוא חוזה הרבה מהמעשים של הסובבים אותו מראש. אבל סיפור החניכה שלו לוקח אותו אל מעמקי המרחבים הנפשיים שלו עצמו, ומלמד אותו שאת המכניקה של הנפש קשה אולי לדחוס לתוך תבניות מקובלות.

כמה סצינות קודם, טום ניצב מול היריב הכי נכלולי שלו, ברני ברנבאום. הוא אוחז באקדח, וכדי להסדיר סופית את הבלאגן שאליו נגרר עליו לחסל את ברני, אבל הסצינה מבוימת בחוכמה כך שזה עדיין לא לגמרי ברור. זו לא הפעם הראשונה בה טום נדרש לחסל את ברני – בפעם הקודמת ברני התחנן אליו במילים "Look in your heart!", וטום נכנע לחולשתו האנושית ונתן לברני ללכת. גם הפעם ברני חוזר בפניו על אותו משפט מיתולוגי (ומצוטט עד אימה), אך הפעם טום מקשיח מבט ויורה. לפני שהוא יורה, הוא עונה לברני: "What heart.".

הפעם נראה שהמשפט הזה שייך באופן עקרוני לנרטיב של סרט הגנגסטרים. האיש איבד את ליבו. אבל כשמצליבים אותו עם הסצינה של טום וליאו, עולה ההשערה שמא המשפט הובן שלא כהלכה. אולי טום לא מתכוון "איזה לב" במובן "אין לי לב". אולי הוא מתכוון לומר שיש לו כל כך הרבה לבבות שהוא לא יודע על איזה מהם להסתכל. אולי החיכוך בין החולשות האנושיות שלו והתשוקה שלו לכוח ברא סיטואציה נפשית חדשה, לא מקובלת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, מורכבת ואנושית בהרבה – סיטואציה שבה הרצונות השונים מבטלים זה את זה, והפעולה שנולדת מתוך הרצונות האלה נותרת כמו שהיא, בלתי מפוענחת, תלויה באוויר, נטולת מוסר השכל.

מצד שני, אולי טום באמת עשה הכל בשביל הבחורה. והיי, אולי הוא באמת רק השתכר מהכוח ואיבד את ליבו. שני הנרטיבים הקלאסיים מקבלים חיזוק מספיק משמעותי לאורך הסרט, הם נמצאים שם; אבל זה הרי גם לב העניין: ההתנגשות החזיתית בין שני מיתוסים מודרניים, שכל אחד מהם כבר קנה לו אחיזה בתת-מודע הקולקטיבי של צופי קולנוע, בצירוף קו עלילתי כתוב לתפארת שמצליח לרקוד על שתי החתונות לכל האורך, מותירים את הצופה, לא פחות מאשר הגיבור, באותה עמדה של סימן שאלה, בתחושה שאף אחד לא באמת מכיר אף אחד אחר, בספק רב לגבי המניעים האותנטיים של מנגנון הפעולה האנושי. וההכרה הזאת, שהאחים מיטיבים לברוא מתוך המשחק הצורני הז'אנריסטי שלהם, היא החוויה המטלטלת ב"צומת מילר"

"צומת מילר" הוא הומאז' מלא אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, אבל גם יריקה עסיסית בפרצוף שלו. בדרכו המעודנת והערמומית הוא מערער את היסודות הערכיים שהקונוונציות ההוליוודיות מושתתות עליהם, והכל בעזרת כלים מאותו ארגז ששימש את ג'ון יוסטון וקופולה בשעתם. הוא לוקח שני נרטיבים הוליוודים מסורתיים בנפרד שחותרים האחד תחת השני, מחכך אותם בעוצמה זה בזה, ואז נותן לצליל החיכוך להדהד ביער, לעמוד באוויר, בלי תשובות ובלי לקח. המבקרים שראו בו צורה יפה וחלולה מתוכן לא הבינו שזה בדיוק העניין – לרוקן את הצורה היפה של הקולנוע האמריקאי מהתוכן המוסרני שלו, מהקתרזיס בשקל הוצידוקים הפיסכולוגיים הקלושים, ולתת לה להתחיל ולהיגמר כמו החיים האמיתיים, בסימן שאלה. רבים מהרעיונות האלה ממשיכים עם האחים כהן עד היום, עד "ארץ קשוחה", אבל דווקא עכשיו חשוב לי לדרוש מחדש את כבודו של "צומת", המורכב, העשיר והאנושי יותר. או אולי אני סתם תופס טרמפ על טרמפ על ההייפ. גם יכול להיות. מי יודע.

1. כתיבה דעתנית

מזה זמן מה שאני כותב את מדור השבוע במדע בערוץ החדשות של אתר נענע. המדור, מאז יצר אותו איתמר, עבר שינויים רבים, הן סגנוניים והן תוכניים. אחד השינויים העיקריים נגע למידת האובייקטיביות של הטקסט, או אולי מוטב לקרוא לכך מידת ההימנעות של הכותב מלומר את דעתו על מה שהוא כותב, בעת שהוא כותב. זו פעולה אקטיבית, ההימנעות הזו. כי אין מדובר על "היצמדות לעובדות", אלא על היצמדות לאותן העובדות שכותבי המחקר סבורים כי הן העיקריות בסיפור. ומה אם יש ביניכם חילוקי דעות? למשל, מה אם כותבי המחקר סבורים כי במחקר שעסק בטיגון של כלבים, העובדה המרכזית והחשובה ביותר היא התשובה שהתקבלה לשאלה כמה זמן בממוצע ארך הטיגון עד רגע המוות? זו דוגמה קיצונית, אני משתמש בה כי הקיצוניות מאפשרת לי להדגים בקלות. אך מחקרים דומים אכן נעשו במציאות. לא פעם ולא פעמיים.

החוקרים הם המומחים בתחומם. אם אינני מבין לפחות קצת בתחום, אני משתדל שלא להביע את דעתי על ענייני המחקר עצמו אלא במקרים, ויש כאלה, שברור שישנה פשלה מתודית בנאלית ביותר (כמו למשל הימנעות מלהגדיר בבירור מהו נושא המחקר). אם, למשל, הם חוקרים כמה זמן לוקח לטגן כלב למוות, לא אנסה לומר דברים כמו "לא, זה לא טיגון", או "אם השמן פחות חם מ-190 מעלות, זה לא באמת נחשב", אני סומך על המדענים שהם באמת חקרו את התחום שלהם ומבינים באמת באמת בטיגון כלבים. אבל אף מידה של מומחיות באף תחום איננה מסוגלת להעמיד את המומחה בו כסמכות מעל הציבור בשאלות הנוגעות לצלם אנוש, למוסר, למאבקו בן אלפי השנים של הגזע האנושי להגיע לנאורות אמיתית. כזו שאיננה קשורה לשאלה במה אתה מאמין (אלוהים, פיות תפוחי אדמה או המפץ הגדול), כמה מתקדם תנור המיקרוגל שיש לך בבית, או מה תוחלת החיים שלך, אלא קשורה למידה שבה בני האדם גורמים סבל וגועל נפש לעצמם, זה לזה, ולסביבתם. אף מידה של מומחיות בעובדות הטכניות הקשורות בטיגון כלבים איננה מסוגלת להוציא אותי ממעמד של שותף שווה זכויות בדיון האם טיגון כלבים היא פעולה שפויה ורצויה או לא.

אבל העורך שלי מסוגל לכך. ועוד איך.

השבוע, קיבלתי טוקבקר שכתב שנמאס לו מהדעתנות שלי. מתעניין במדע, היה השם שהוא קרא לעצמו. הוא תבע שאוסיף קישורים לכתבות המקוריות (דבר שאני בהחלט מתכוון להתחיל לעשות), ותבע להפסיק את הבעות הדעה שלי בגוף הכתבה. הוא רצה דיווח אובייקטיבי. כלומר, דיווח שמעדיף את אותן העובדות שהחוקרים היו סבורים כי הן העיקריות. זה עיצבן אותי משום מה. לא יודע למה. מכאן הגיעה ההתלהמות הנוכחית.

הטוקבקר הזה איננו באמת מתעניין במדע, הוא מתעניין רק בגילויים של המדע, רק בנתונים שמתקבלים בשורה התחתונה. אבל מחקר מדעי הוא אירוע הרבה יותר גדול משאלות המחקר והתשובות עליהן. מחקר מדעי הוא, לפני הכול, יחידת התנהגות אנושית. הוא אינטראקציה מסוימת בין אדם ועולם. הוא איננו מנותק מהחברה שבה הוא מתנהל. הוא תוצר של התרבות הזו, תוצר של היצור הזה שנקרא אדם. הוא קודם כל תופעה אנושית, רק אחר כך מכשיר לצבירת ידע, מופלא ככל שיהיה, והוא אכן מופלא. וכתופעה אנושית, מחקר מדעי חשוף לכל הבאגים הרגילים של המין שלנו: דוגמאטיות, הערצה עיוורת, הפיכה לאובייקט פולחני, שימוש בו בכדי להשיג כוח, שימוש בו בשירות הפחד, הכאב והגאווה שלנו.

הצורה שבה חברה צוברת ידע על העולם היא קריטית בדיוק כמו הידע הנצבר עצמו. השימוש שהחברה עושה בידע הנצבר הוא דבר שהקהילה המדעית חייבת לקחת בחשבון. וזה נעשה יותר ויותר קריטי ככל שהמומחיות המדעית שלנו הולכת וגדלה. ככל שהחוקרים מגיעים לדרגות אומנות גבוהות יותר, כך עולה כוחו של המדע, לטוב או לרע. ככל שכוחו של המדע עולה, כך אנחנו חייבים לוודא שזה לטוב. ואני סבור שבמובן זה, ההכשרה של המדענים בחברתנו לקויה באופן בלתי נסבל. מעולם לא היה לנו כל כך הרבה כוח השמדה בידיים. אנחנו נמצאים כיום, הודות לחיבור בין מדע, פזיזות, אידיאולוגיה ופוליטיקה, מרחק יריקה מהשמדה עצמית. זה לא היה אפשרי לנו בשום עידן אחר, עם אף כלי אחר. מעולם לא היה לנו ביד כלי כל כך עוצמתי, בלתי יציב ומסוכן כמו המדע. בלתי יציב ומסוכן לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מי שאנחנו עדיין לא מצליחים להיות. יצורים שלווים, שקטים, אמיצים. אנשי שלום.

לאור כל זאת, אני מאמין שאין שום סיבה שתהיה פיסת כתיבה אחת אודות המדע שתהיה נטולת דיון מוסרי. כשאני מסתכל על האייטמים שאני כותב עליהם, אני לא מחפש דברים עוקצניים לומר. הדברים עולים מעצמם. אם צבא ארה"ב משתמש במדע כדי להפוך דולפינים וכלבי ים לבהמות מלחמה, בעיני זה דורש הערה. אם אדם שממציא מכשיר שמסוגל לדחות בני נוער, גאוני ככל שיהיה, מקבל פרס לשלום, אז אני רואה זאת כדבר חשוב לציין שנעשה כאן שימוש בהגדרה נפוצה מאוד למילה "שלום" לפיה מדובר על מצב שבו הצלחת לסלק מסביבתך גורמים שאינם נעימים לך. ואם בהבעות הדעה שלי אני טועה, או מפריז, יהי כן.

2. ידע תפעולי, ידע מוחלט

קוף חמוד (stock.xchg)

 אתה מרים אבן מהרצפה ומיד אתה מקבל עליה שברירי מידע. לא הרבה כל כך, אבל מקבל. אתה יודע מה המשקל שלה, את מרגיש את המרקם שלה, אתה רואה את הצבע שלה. אם היית רוצה לזרוק אותה ולפגוע במשהו, היה לך הידע התפעולי הדרוש לכך (אם כי לא בהכרח המיומנות הדרושה). אבל יש הרבה מאוד מידע על האבן הזו שאתה לא מקבל. אתה לא יודע מה ההרכב הכימי המדויק שלה, אתה לא יודע לומר כמה אטומים יש בה, אין לך מושג איפה היא הייתה בעבר, איפה היא תהיה בעתיד. השריטה הקטנה הזו שיש לה באחד הצדדים, איך היא נגרמה? מתי נוצרה האבן? האם היא הייתה פעם חלק מאבן גדולה יותר? הנקודה הקטנטנה הכתומה הזו שיש עליה. מה זה? איפה הסתובבו האטומים שלה לפני 3 מיליארד שנה? איך אתה מודד את החלל העצום והאינסופי שיש בתוכה? על פי איזה קנה מידה?

האם זה חשוב? האם זה רלוונטי? תלוי מה אתה רוצה לעשות עם האבן הזו. אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה לפגוע איתה במשהו, אתה לא צריך כל כך הרבה ידע. מספיק שאתה מרגיש את המשקל. אבל אם אתה רוצה באמת להבין אותה ואת מקומה בעולם, אז אתה זקוק לאינסוף מידע אודותיה. משום שבמקרה כזה, אין דבר כזה משהו לגבי האבן הזו שאיננו רלוונטי. הגדרת המחקר שלך הכתיבה זאת. ומכיוון שבין כל שתי נקודות שתסמן על האבן יש אינסוף נקודות אחרות, שכולן רלוונטיות, ובכן- בזאת סיימנו.

המדע הוא דרך נהדרת לאסוף ידע תפעולי ברמה גבוהה אודות דברים אבל כמובן שהוא איננו מסוגל למפות בשלמות אפילו אבן קטנה שמרימים מהרצפה, שלא לדבר על מערכת היחסים שהיא מקיימת עם סביבתה. הוא, לכן, איננו מסוגל באמת ובתמים להבין את מקומה או תפקידה במציאות. זה יותר מידי סבוך. המתודה המדעית כן מסוגלת ליצר ידע תפעולי מעולה. ידע תפעולי שמסוגל לשגר חללית, מסוגל ליצור צוללות, מסוגל ליצור תרופה. הבעיה היא שלעתים ידע תפעולי מעולה מעורר בנו הרגשה של ידע מוחלט. אפילו כאשר למדנו כחלק מהכשרתנו המדעית שאין כזה דבר. אנחנו יודעים את זה בראש, אבל במקום אחר באותו ראש, אנחנו מתמלאים בגאווה ושימחה על האלגנטיות הכמו-מושלמת של הידע התפעולי שצברנו, ונדמה לנו פתאום שאנחנו מבינים את העולם. כי זה מפתה לחשוב כך. אני מבין, חושב לעצמו הראש הנחמד שלנו, המבקש לשווא פירורי וודאות, תגיות ומטאפורות להיאחז בהם, אני יודע.

אגב, הידע התפעולי הזה הוא ידע ממשי, אמיתי בהחלט. אבל הוא מייצג פס כל כך מזערי של הקיום, שלמעשה ההבדל בין הידע של ההדיוט המוחלט לבין זה של המדען אודות היקום, הוא מגוחך כשמעמתים אותו עם ההבדל בין חוסר הידע של שניהם. שניהם כל כך רחוקים מידיעת היקום שההבדל ביניהם הוא זניח. הוא מתמצה בעיקר בזה שהמדען אמור להבין את העובדה הזו טוב יותר מההדיוט.

הרבה רעות חולות נגרמות מהאשליה הזו. אדם ממציא מכונה שמשתמשת בפחם ופולטת עשן שחור סמיך אל השמיים. נדמה לו שהוא מבין, כי הוא צבר ידע תפעולי מספק בכדי לבנות ולהניע מכונה מסובכת. אבל הוא לא מבין; עובדה: הוא פוגע כרגע במערכת האקולוגית המקיימת אותו. וזה לא יהיה מפתיע כלל אם מחר יסתבר שהצורה שבה אנו מבינים את המערכת האקולוגית הזו כרגע, היא מוטעית מאוד. אז נאמר לי בכל מיני הזדמנויות שמדען אמיתי יודע את כל זה. אולי. אבל ההזדרזות הכפייתית של התרבות שלנו לקחת כל פירור ידע חדש ולשנות עימו את הסביבה מוכיחה בעיני שאין לנו, כולל המדענים שבינינו, כל כבוד אל חוסר ההבנה הזה, שהינו העובדה המדעית הראשונה במעלה. הם אומרים כן, כן, נכון, וממהרים לטאטא זאת מתחת לשטיח. זה נכון, אבל בלתי רלוונטי למחקר. יותר מעניין כקוריוז פילוסופי לשעות הפנאי.

זו צורה חמורה של אי לקיחת אחריות על חוסר ההבנה של ההשפעה שיש לך על המציאות של כולם. המדען ממציא משהו בעזרת הידע התפעולי המעולה שלו. הוא מוכר זאת לתעשיין שלוקח את המשהו לפס הייצור כי אפשר לעשות עם זה כסף. העשן שעולה מפס הייצור מרעיל את האוויר, המשהו מכיל חומר רעיל שמרעיל את הידיים שאוחזות בו, משתמשות בו ולבסוף זורקות אותו לזבל. מהזבל הוא מגיע אל האוקיינוס השקט, להצטרף למרק המשהואים בגודל אמריקה הצפונית שצף שם מעדנות. וזאת עוד דוגמה של השפעה שאנחנו יכולים לעקוב אחריה. מי יודע מה אנחנו מפספסים? אם משק כנפיו של פרפר יכול לגרום סופת הוריקן בצד השני של העולם, מהי ההשפעה שלנו? עלינו להיות זהירים יותר, שקטים יותר, לא להזדרז כל כך להגיע אל פס הייצור. לא להזדרז כל כך להכריז "אאוריקה".

אנחנו לא קיימים כאן בזכות עצמנו. אנחנו קיימים כאן בחסדיה של מערכת אדירה ששיכלנו איננו מסוגל לתפוס. החיים שלנו כאן בתוך הגופים הללו, עם ההכרה המשונה הזו, הם תופעה בלתי מובנת הקשורה לרשת אינסופית של תופעות בלתי מובנות אחרות. זה מדהים ונפלא ויפה. זו זכות גדולה להיות כאן, להריח, לאכול, לחוש, לראות, לחשוב, להזדיין, לאהוב. זה דורש כבוד וזהירות אם אנו רוצים שהסצנה המגניבה הזו תמשך.

וזו הסיבה השנייה שאני מרשה לעצמי לכתוב בחופשיות את דעתי.

3. המדע וביקורת ההדיוט

אני שמח לחיות בעידן המדעי הזה שלנו. לא הייתי רוצה לחיות בעידן אחר. אני אוהב את המכשירים שלנו, אני אוהב את חופש המחשבה, אני אוהב את הדמוקרטיה שלנו, אני אוהב את התיאוריות הפיסיקליות שאני לא מבין, את המתמטיקה שאני לא מבין, את המחקר המעניין שנעשה במיליון תחומים. זה מגניב, זה צבעוני, זה סוג נהדר של קסם מעשי. כזה שעובד באמת. אני מקווה שאחיה לראות אותנו טסים לכוכב אחר, אני מקווה שאחיה זמן מספיק כדי לנהל שיחה פילוסופית עם רובוט, אני מקווה לחיות לפחות פי שמונה מתוחלת החיים הצפויה לי, ברמת חיים מעולה. אני מקווה שהידע האקולוגי שלנו יצליח לרסן את ההרס שאנחנו זורעים כאן. אני מקווה שנשתמש בידע שלנו כהלכה.

אני חושב שהמחשבה המדעית היא אסטרטגיה חשובה – לא יחידה, אבל חשובה – במסעה של הנפש האנושית אל עבר התבונה והחופש. אני חושב, למרות הפולחן שהתפתח סביבה, שהמרכז הרעיוני שלה הוא חזק, יציב. היא קצת נוקשה מדי לטעמי, מעט צרה, אבל בהחלט מלאה בשכל ישר.

ואני גם חושב שביקורת יכולה לעשות לה רק טוב. המדע מושתת על מחשבה ביקורתית. הוא איננו יכול להרשות לעצמו להתייחס אל הביקורת המופנית כלפיו בביטול. הוא איננו יכול להכתיב גם את הנושאים העומדים לדיון, גם את כללי הדיון וגם את השפה שבה יתנהל הדיון. הוא איננו יכול לומר לי שדבר כזה או אחר איננו רלוונטי. אני כאן, זה גם העולם שלי, וזו הדעה שלי. קיבלתי במה לכתוב על מדע, ואני אשתדל לכתוב על מה שנראה לי העניין העיקרי בו. אינני מומחה בתחום של אף מדען שעליו אני כותב, אני הדיוט והמדור שלי הוא מדור להדיוטות. אבל יש לי עיניים, יש לי שכל ויש לי לב. ואני מתכוון להשתמש בשלושתם.

כל עוד העורך שלי ירשה לי, כמובן.

 

 

 

 

5. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שאלתי איפה מקבלים את התואר. אמרו לי קודם צריך ללמוד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו נלמד בשביל התואר. ישר שאלתי איפה לומדים. אמרו לי הנה יש פה הרבה כיתות תיכנס אל תוכן ותלמד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו ניכנס לכיתות בשביל התואר. ישר נכנסתי לכיתה שהיתה בסביבה וחיכיתי בקוצר רוח שכבר יתחילו הלימודים, כדי שכבר יוכלו להגמר, כדי שכבר יהיה אפשר לקבל את התואר. והנה, נכנס אדם לכיתה, עמד לו ליד הקיר של הלוח, והתחיל לדבר. לא עברו שעתיים והוא גמר ויצא מהכיתה. המשכתי לשבת. נכנס עוד אדם ושוב חזר אותו סיפור. אחרי שעתיים שוב. ושוב. שאלתי מה זה, מתי כבר נתחיל ללמוד. אמרו לי, לא שמת לב, אבל התחלנו, תבוא מחר אולי תבין מחר. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נבוא גם מחר בשביל התואר. באתי למחרת ועוד פעם אותו דבר. הפעם גם ניסיתי להקשיב ולהבין איפה בדיוק לומדים אבל לא ממש הלך. אמרו לי לבוא גם מחר. באתי, לא מצאתי את הלימודים. כך עברו להם שלושה חודשים, אמרו לי עכשיו יש מבחנים. שאלתי מה פירוש, אמרו לי זה כדי לבדוק אם למדת משהו. אמרתי אני יודע שלא למדתי כלום, אמרו לי שתוק אדיוט תבוא למבחנים ותכתוב כאילו שלמדת. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נכתוב גם מבחנים בשביל התואר. באתי כתבתי הצלחתי ושוב התחיל סמסטר ושוב אותו הסרט. מדי פעם עוד הייתי מנסה לחפש איפה ומה לומדים, אבל לרוב כבר לא. סתם ישבתי יפה ונתתי לזמן לעשות את שלו. והוא עשה ועברו להן שלוש שנים אפרוריות ובסופן שאלתי אם עכשיו מקבלים התואר. אמרו לי כן כבר קיבלת. שאלתי איפה הוא. אמרו לי יש לך אותו. אמרתי אני מרגיש אותו דבר. אמרו לי לא יכול להיות הרי אתה זקן בשלוש שנים. אמרתי אה.