אז כך בנתה לי הספרות את הפרדיגמה הפסיכוטית המופלאה שהיתה לי פעם

ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את זה כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את זה אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על זה דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה  כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.

העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)

כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.

המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.

הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.

נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
 ולהלן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.

זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.

אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.

 
פורסם במקור כאן

חיי עם הספרות (או:תשובה חלקית)

"ונראה לי שזה בדיוק המקום המעניין יותר שהפרוייקט הזה יכול להגיע אליו אבל קצת מפחד (לפחות אני מפחדת) – לא רק לחלוק אנקדוטות נוסטלגיות כתובות יפה ומעוררות הזדהות על ספרים שהשפיעו עלינו (למרות שכיף לכתוב ולקרוא אותן), אלא לבדוק, אבל לבדוק באמת, איזה חלק מהחיים שלנו מתבצע בתוך הספרות ולמה אנחנו בוחרים לבצע אותו שם; למשל, בניסוח שלכם, למה לכל הרוחות אנחנו בוחרים להתעסק בספרות בהתחשב במה שיש לעולם להציע, ולמה לכל הרוחות אם אנחנו כל כך מוכשרים אנחנו לא משנים את העולם שלנו." (קרן שפי)

1. אפולוגטיקה

זה קורה לי תמיד. אני נזכר מיד אחרי שמשהו מסתיים שיש לי מה להגיד. ככה זה היה עם פרויקט מרחבים שהשאיר אותי עם יותר מדי מלל לא ממומש. וככה גם עכשיו: אחרי שהפרויקט הנוכחי כבר נגמר זה התחיל לגרד לי בבפנוכו. אולי זה היה הפוסט הנועל של קרן שפי. אבל אני חושב שיותר מזה, מה שטרד את המנוחה שלי הייתה אותה הערה שקרן כתבה כתגובה ל"ציפור מה את מזמרת (חלק שני)" ומצוטטת למעלה. כי מאז שההערה הזו נכתבה אני מסתובב איתה בבטן. ולא שיש לי תשובה מלאה לשאלה של קרן. אבל אני חושב שהיא מטרידה ומעוררת מחשבה יותר מדי מכדי שאניח לה. ויותר מזה, משהו בה זרק אותי למשהו אחר שהפריע לי לאורך כל הפרויקט. כי לא רציתי לכתוב באמת על איך הספרות הרסה את חיי. מפני שהיא לא הרסה אותם באמת. דיברו על זה קודם – לאורכו של כל הפרויקט – הרבה לפני, וגם הרבה יותר יפה ממני. אני גם לא יכול להגיד שהיא ממש הצילה אותם. כלומר אני יכול לעשות את זה, אבל זה יהיה שקר פיוטי מאוד גדול, שאני בוחר לצבוע בעזרתו את המציאות. אני יכול להגיד רק שהספרות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כל כך בלתי נפרד שאיני יודע להגיד היכן הספרות מסתיימת והיכן אני מתחיל. אם לעשות פרפראזה על משפט על קלריס ליספקטור – מקור ההסתבכות שלי הוא בכך שסיפור יחסי עם הספרות שזור מהמון חוטים, ולא את כולם אני יכול לספר – "מלה אחת אמיתית יותר עלולה לדרדר למעמקים, מהד להד, את הקרחונים הכי נישאים שלי"(קלריס ליספקטור, "תלאותיה של סופי"). אני חושב שזה מה שגרם לכל כך הרבה אנשים, ולי ביניהם, לכתוב את אותן אנקדוטות כתובות יפה על ספרים.

ואולי אסור לי להכליל יותר מידי. כי כמו שאמרה רחל, "רק על עצמי לדבר ידעתי".(רחל, מתוך הקובץ "נבו") לכן, מכאן ואילך, אדבר רק על עצמי.

2.

הספרות התחילה אצלי מאוחר באופן יחסי. לא גדלתי עם ספרים. הספרייה היחידה שהייתה בבית שלי הייתה ספריית ילדים לא נגישה שהסתכמה באנציקלופדיות ועוד שורה של ספרי ילדים. הבית שלי לא היה בית של אנשי ספר, אלא בית של אנשים קשי יום: של עיתון וטלביזיה ורדיו פתוח וסיר של אורז על השולחן בכל ערב. וקערת מים, ופינצטה בכדי שאבי יוכל לשלוף את הסיבים של העץ שנתקעו בידיו. ספרים נראו לי כמו משהו שחשתי אליו יראת כבוד. אבל זה בדיוק מה שהרחיק אותי מהם – הם היו הקדושה שבחול. ולכן, כמו בכל מערכת דתית – נשגבים ממני.

3.

רק בגיל 18 גיליתי את העולם הזה. וכמו אדם דתי שמוריד את הכיפה שעל ראשו בבליל רגשות של בושה, פחד וענישה עצמית בכדי לפגוש את היומיום החילוני ברגעיו הראשונים – גיליתי אט-אט את המילים שכתובות בהם. ולמדתי לחוש את היומיום שבקע מהם. הספר הראשון שלי היה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש יותר משתי דרכים ללכת בהן. שיש אינסוף שבילים מתפצלים בגן. ובפעם הראשונה בחיי לא רציתי להיות, להגיע, להיות מוצר מוגמר של דימויים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרסה בפני דרך שיכולתי לראות ולשמוע. וידעתי, בסופו של הספר השני שקראתי, שזאת היא הדרך שלי. ובדרך הזאת, שהיום אני יודע שיכול להיות שהיא לא תתגשם, אני עדיין הולך. או ככה לפחות אני זוכר ומספר לעצמי. וזה מה שחשוב.

אבל הייתה בי עדיין תחושה דתית. כי תמיד הייתי כזה. תמיד הייתי איש דתי בלי אלוהים. את האמונה הבסיסית באלוהים החליפה אצלי האמונה באנשים. וחיפשתי בהם, בכל דף ודף של הספרים האלה, פיסות קטנות של אנושיות. ומצאתי. ניסיתי ללמוד דרך הספרים להיות אדם יותר טוב. להכיר איך אנשים אחרים ממני חושבים, ומרגישים, מה מניע אותם, בניגוד אלי. ומצאתי. אפשר לומר שחיפשתי בספרים ובחלק ממחקר הספרות את תפילת שמונה עשרה הפרטית שלי; את האפשרות היומיומית לחדול לרגעים קצובים מהחיים בכדי לחשוב עליהם ועלי בתוך העולם. אם לתמצת חיפשתי בספרים את המסלול הבלתי ברור אל עבר המנטצ'יות. קראתי גם מסיבות אחרות: חוסר ביטחון, מערך דימויים חברתי, פחדים, והרצון של ידע מתוך רצון לכוח. אבל על אלה אני מתבייש יותר מדי לדבר. למרות שראוי לדבר גם עליהם. ואסור לשקר, כי גם אותם חיפשתי, ואני עדיין מחפש.

4.

"כולם הגעילו אותי. לא היה לי דם להגיד להם את זה ביום, כשעמדתי מולם פנים-אל-פנים, אבל במקום שעמדתי עכשיו לא הסתכנתי, וצרחתי להם: "הצילו! הצילו!" רק בשביל לראות אם זה עושה להם משהו. כלום, זה לא עשה להם כלום. הם דחפו לפניהם את החיים ואת הלילה ואת היום, האנשים. את הכל הם מסתירים להם החיים, לאנשים. ברעש שלהם עצמם הם לא שמעו כלום. זה לא אכפת להם. וכמה שהעיר יותר גדולה, וכמה שהיא יותר גבוהה, ככה פחות אכפת להם. תאמינו לי, ניסיתי. לא כדאי." (מסע אל קצה הלילה. לואי פרידננד סלין)

אח"כ באה האוניברסיטה, והתיאוריה, והאנשים האחרים שקוראים ספרים, וירושלים ושברון הלב. כי למדתי מבוא לנצרות רק כדי לגלות שרוב האנשים לא רוצים לחפש בעצמם, ולימדו אותי לוותר על חלום הנאורות, וראיתי אנשים שקוראים ספרים, והם לא בהכרח היו אנשים טובים יותר. וישבתי בשנה האחרונה באוניברסיטה עם המרצה האהובה עלי. הינו מדברים על האקדמיה. הייתי מספר לה על האכזבה הגדולה שלי מכך שלא פגשתי כמעט מנטצ'ים בכל האקדמיה, חוץ משתי נשים. והיא צעקה עלי שאין לי מה לחפש, כי אין כמעט מנטצ'ים באוניברסיטאות, זאת טבעה של המערכת. ושאם בטעות פוגשים אחד זה פשוט מקרה. והרבה יותר מדי פעמים הרגשתי כאילו הגעתי למקום שבו הכול היה אמור להיות הרבה יותר טוב, ואנשים היו אמורים להיות הרבה יותר טובים, כי הם לומדים במדעי הרוח, ובמקום זה הם ממירים את השפה שהם רכשו לכוח חדש, ומכאיבים עכשיו למי שהכאיב להם בתור ילדים. והרגשתי כמו בתוך תיאוריה יונגיאנית – כאילו אני לא יכול לברוח לשום מקום מתוך האנושיות הבינונית של כולם ושלי. וראיתי את עצמי, וזה לא היה טוב יותר.

באותה שנה קראתי את "מסע אל קצה הלילה" של סלין ארבע פעמים. הוא היה ההתפכחות הכואבת שלי מכל מה שאותו חייתי בספרות. הוא היה ספר הכפירה שלי בעצמי ובכל מה שהאמנתי. צריך להבין משהו לגבי הספר הזה: הגיבור של סלין – פרדיננד בארדמי, הוא בחור שעומד ומתבונן על כל העולם המערבי כפי שהוא נגלה אליו באירופה, בקולוניות ובארה"ב החל ממלחמת העולם הראשונה ועד סוף שנות העשרים של המאה הקודמת. והמבט שלו- מבט של מי שהתפקח מהאמונה הגדולה ביותר של להיות אדם אבל עדין שבוי בחלקו בסתירה הגדולה בין הרעיונות למציאות של העולם המערבי- משתק אותו מלעשות משהו בעולם. בארדאמי הוא מי שעומד על כל שטיח אמונה, דימוי, רעיון ואנושיות מערבית ומושך אותו מתחת לרגליו תוך כדי נפילה אינסופית. למעשה בארדאמי הוא אדם שנמצא במצב של הכרה דיוניסית, כמו שניטשה הגדיר אותה ב"הולדתה של הטרגדיה":

"יש דמיון בין האדם הדיוניסי לבין המלט: זה וזה הציצו פעם הצצת-אמת לתוך מהותם האמיתית של הדברים, וֵיֵדָעוּ, מעתה בוחלים הם בכל עשייה; כי אין בעשותם כדי לשנות שמץ-דבר במהותם הנצחית של הדברים, והם רואים זאת כחוכא ואטלולא, כשמייחסים להם רצון לתקן את העולם ש"חרג מעל כנו". ההכרה היא סם-המוות לעשייה… ההכרה האמיתית, הבטה לתהום האימים של האמת, היא המכריעה כל טעם הדוחף לעשייה… הקיום עצמו, כולל בבואתנו המנצנצת בדמויות האלים או בעולם-הבא של האלמוות, נשלל מכל וכל. כשהוא מודע אמת זו אשר נתגלתה לעיניו עד תום, האדם רואה עוד בכל מקום רק את המזווע או את האבסורדי שבהווייה"

אז כפרתי בכל מה שהאמנתי. והחלפתי את כל החלומות על ספרות ואקדמיה וכתיבה בכלום. כלום שהוא חיים של אחרים. בלי שום רפלקסיה, בלי שום יכולת לחשוב. שנתיים של תנועת העולם לתוכי ופעולותיי כלפיו. בלי חוכמות גדולות. כמעט בלי ספרים גדולים. ספרים כן. אבל לאו דווקא איכות. יותר כמות. קפיטליזם, אתם יודעים… .

זה ממית: אבדן אמונה, אבדן חלומות. איך אמר סנשו: "מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה בלי שאיש אחר יהרוג אותו ובלי שידיים אחרות ימיתו אותו, אלא העצבות".

5.

"מה פתאום, דנלה, כמו שקרה? בחיים שום דבר אינו לפי הסדר, הכל מעורב, מבולבל, תמיד. ואל תגיד לי שזו פילוסופיה בגרוש. זו בכלל איננה פילוסופיה, זה פשוט כך. כל מה שתנסה לשמוע לפי הסדר, להרגיש לפי הסדר, הוא זיוף. ואתה הרי רצית את האמת – אם כי אינני מבין לשם מה." (אבא [הילד שלך באמת], דן פגיס)

לחזור. לחזור וללמוד לחלום. לחלום אחרי שהלכת נגד כיוון הזיפים שלך. לקרוא. לכתוב. לכתוב ולקרוא אחרי ששכחת. אחרי שרצית לשכוח. ללמוד שוב להיות אדם. ללמוד שבעצם לא הפסקת לרצות להיות אדם. אדם שאף פעם לא שתהיה אבל תמיד תרצה להיות הוא. ואתה קורא. חוזר לקרוא שוב. כי גילית שאתה מאמין בכוח של הספרות עליך. לא. אתה כבר מספיק מבוגר כדי להבין שהיא לא הופכת אנשים לטובים יותר. יותר מזה היא עושה לרוב את מה שאתה מפחד ממנו. את מה שהיא עושה גם לך. אתה פותח שוב במה שקראת לפני שבוע:

"סרטים…זה הדבר היחיד שעניין אתכם, נכון? זלזלתם במי שלא מכיר אותם, דיברתם עליהם ועל הספרים שלכם ועל השירים שלכם אבל אני ידעתי שאתם מדברים על עצמכם, לא היה אכפת לכם מאף אחד ומשום דבר, המציאות היתה עלובה מדי בשבילכם, נכון…" (החורף בליסבון, אנטוניו מוניוס מולינה)

אבל אתה מבוגר יותר עכשיו. מפוכח יותר. אתה מנסה כל הזמן לזכור את זה. את איך אתה עושה את זה. לברוח מזה. לנטרל את זה. אתה לומד מחדש את הספרות ככלי. אתה לומד מחדש לפקפק בספרות ככלי, אבל עמוק עמוק אתה יודע שאתה צריך אותו. שהוא חלק ממך. אתה כבר לא שואל למה. אין כל טעם בשאלה הזאת. הוא אתה, הוא נרקם בך כאותו שטיח שאותו אתה לא יכול לפרום ולעקוב אחר כל אחד מחוטיו. הוא מה שאתה.

הדרך הזאת, שאיש לא הולך בה

[זהירות: מלא פתוס ופלגיאטים]

כי אני כותבת. אז אני יודעת איך זה להיות אלוהים: הכי בחוץ והכי בפנים: בלב כל אחד מגלגלי השיניים הזעירים הלא-נראים שמחברים סיבה לתוצאה, בתוך גרגרי אבק רוקדים בשמש ושדות קרב רובצים בחושך, בתוך המחשבות של אנשים הרבה שכל אחד מהם כלוא בתוך מחשבותיו שלו, בתוך התוהו הסמיך שמאחורי המחשבות שלהם, בכל הזמנים ובכל המקומות; ובה-בעת מחוץ לכל זה, מלמעלה, מאחורה, בסבך החוטים הצבעוני שמלמעלה, שמאחורה. איך זה להיות חופשית לגמרי וכבולה לגמרי, כי אני העולם והעולם זה אני, רק זה, ואני בכל מקום ובשומקום.

אני יודעת איך זה להיות נוכחת בַּכֹּל מבלי להיראות לעולם; להיות קרובה אל אנשים יותר משהם קרובים אצל עצמם אבל לבד לגמרי וחופשית לגמרי; לאהוב ולהבין בשלמות מבלי להצטרך להאהב ולהיות מובנת; להיות אכפתית לכל ואדישה לכל, בלי רגש ובלי רוע; אני יודעת איך זה לשלוט שלטון מוחלט, לברוא ולהמית, לקרב ולהרחיק, להתיר ולאסור, להאהיב ולהשניא, להעיר מלחמה ולהשכין שלום.

אני יודעת איך זה כששום דבר בעולם אינו זר לי. אני יודעת איך זה לדעת את כל האמת, את כל האחדויות, את כל הרזולוציות, את כל הסיבות, את התואם הבסיסי העמוק שבין האנשים לבין עצמם ובין האנשים לבין הדברים, שהם עצמם עיוורים לו. אני יודעת איך זה כשלדעת ולעשות הם אחד, איך זה כשלהיות ולעשות הם אחד.

אני יודעת איך זה לעשות את העולם בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

כי אני קוראת. אז אני יודעת איך זה להיוותר אדם ובכל זאת לדעת שיש אלוהים ושהוא נוטה לך חסד: איך זה כשאלוהים מדבר אלי, מראה לי קלפים, מראה לי את האמת, את האמת שאולי אינה סופית אבל היא מוחלטת ואפשר להיאחז בה ולטפס ממנה הלאה – את האחדויות והרזולוציות והסיבות,שדות קרב וגרגרי אבק, את מחשבותיהם של אנשים ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותיהם. אני יודעת איך זה להיות אדם ובכל זאת להיות בכמה מקומות בבת-אחת, בכמה זמנים בבת-אחת, בכמה תודעות זרות בבת-אחת.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי לגמרי בחוץ; איך להשיל מעלי את עצמי, את כל החבילה, הסטוריה וטבע וגוף, ולהישאר רק עיניים ורוח, רואה ולא נראית, הווה ולא עושה; איך לחוש עניין בלי אינטרס, הזדהות בלי אמפתיה; אני יודעת איך להיות במקום שאני לא נמצאת בו, ולשמוע עץ שנופל ביער שומם לגמרי.

אני יודעת איך זה להגיע למקום שמעולם לא הייתי בו, לעמוד נוכח ריבוי התופעות של עולם שהוא באמת ובתמים חיצוני ואחר וזר לי – ובכל-זאת להבין לגמרי מה הולך; לדעת שאני יודעת את כל מה שרלוונטי ושכל מה שאני יודעת רלוונטי; לדעת ולחוש, אם לא לראות, שיש תואם הבסיסי עמוק בין האנשים לאנשים ובין האנשים לדברים שהם עצמם עיוורים לו, ושהעולם הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות.

אני יודעת גם איך זה להציץ מעבר לכתפו של אלוהים, לראות את התחתיות המזוייפות של הצילינדר שלו ואת הקלפים שנשמטים מדי פעם משרווליו, לשמוע את הצרימות שבקולו הממתיק-סוד, מבלי לחדול להיות אדם.

כי אני דמות. או על כל פנים, אני יודעת איך זה להיות דמות. אז אני יודעת איך זה להיות במוקד תשומת הלב של אלוהים: איך זה כשתמיד יש שם מישהו לא-נראה שרואה אותי, כשתמיד יש שם מישהו לא-נודע לי שיודע עלי, לא רק יותר ממה שאני יודעת על עצמי, אלא את האמת – את מחשבותי ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותי, את העבר ואת העתיד, את הסיבות בכל הרזולוציות, ואת התואם הבסיסי העמוק ביני לבין האחרים וביני לבין הדברים שאני עצמי עיוורת לו. והוא גם מוכן עקרונית לספר אותה.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי בפנים: איך לחיות בעולם שבו יש לדברים משמעות שאינה תלויה בי, עולם שבו לכל מה שישנו ולכל מה שקורה יש משמעות; אני יודעת איך זה לבטא את מי שאני בכל דבר שאני עושה; אני יודעת איך זה כשיש לי גורל, איך זה להגשים את גורלי, אפילו איך זה לדעת שאני מגשימה את גורלי. אני יודעת, קצת, איך זה לאהוב לנצח, איך זה לחיות באושר עד עצם היום הזה, איך זה לשוטט בלי מטרה בהרים למשך חודש. אני יודעת איך זה לחיות בהרבה מקומות, בהרבה זמנים, בהרבה אירועים ונסיבות וגופים שמעולם לא הייתי בהם.

אני יודעת איך זה להיות באמת ובתמים מרכז העולם. איך זה כשכל שאר האנשים ושאר הדברים בעולם קיימים אך ורק במידה שהם קשורים אלי.

ואז לכי לך אל החיים האמיתיים, אל הלכלוך הזה, המקום הזה שבו אין סיבות ואין אמת ואין ידיעה ואין תואם, וחיים רק פעם אחת, וכל עניין מסריח מאינטרס, וכל פעם שאת מתעוררת כל ההסטוריה והאופי שלך נופלים עלייך מחדש לאין-מנוס ומרתקים אותך למקומך הישן, והגוף הזה נסחב לכל מקום עם חינו ותשוקותיו ומגושמויותיו ומוגבלותיו והכאבים שלו (בעיקר הכאבים שלו), ואת לא מכירה באמת גם את האנשים שאת הכי אוהבת, ואת לא מרכז העולם גם עבור האנשים שהכי אוהבים אותך, ואף אחד לא באמת רואה כלום אף פעם, וצריך להאבק על כוח וגם אז הוא תמיד חלקי עד גיחוך, הכל תמיד חלקי עד גיחוך, והעולם הוא מכלול הדברים ולא מכלול העובדות ואין ספירת מלאי אף פעם, ואין נצח, ואין מסומנים, ואת רואה דברים רק דרך עצמך, ואת לא רואה את עצמך, ואין להיות לגמרי בפנים ואין להיות לגמרי בחוץ, ורבותי, לפני שאתם מאסתטים את כל זה בחוטים צבעוניים לכדי קתרזיס תעצרו רגע, ותיזכרו במשהו עכור מחייכם שלכם, במשהו עכור באמת, לא אכפת לי במה, ברגעים המביכים של ארוחת הערב-חג, ותגידו לי, באמת, מה זה החרא הזה?

ואז מה שיוצא זה שאני נדה כל הזמן בין העמדות, מנסה לתמרן: פועלת כאילו מישהו מסתכל, מסתכלת כאילו לא יכולים לראות אותי, מספרת לעצמי סיפורים על עצמי, ממירה דברים לעובדות וערכי שימוש לערכי חליפין, נמנעת בתיעוב ובפחד מכל נסיון להשיג כוח כי אף כוח ממשי לא ראוי שאני אנסה להשיג אותו, מקסימה או מבהילה זרים בכך שאני נראית כאילו אני מצפה מהם בכל ליבי למשהו שאיננו, בעצם, אלא זה שיהיו כמו שצריך קוראים או מחברים או גיבורים, רודפת כל הזמן אחרי האמת ונאחזת בה ופוערת בתזזית את פיה ורואה את השיניים המזוייפות ושומטת אותה בבוז ועוברת הלאה. מה שאני רוצה עבור עצמי יותר מכל הוא לא להיות מאושרת, אלא להיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני מאושרת ושזו תהיה האמת. ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום.

זו אני ואלו החיים שלי. אף פעם לא היו לי אחרים. כך שאני לא יכולה לומר שהספרות הרסה את חיי, כי לא היו לי חיים שקדמו לספרות; ואני לא יכולה לדעת כמה מתוך חיי הוא הספרות במובנה הצר וכמה הספרות במובנה הרחב וכמה האנושיות באופן כללי. אבל בכל זאת נדמה לי שבזמנים אחרים, במקומות אחרים, יש בני אנוש שהחיים שלהם הם, נאמר, פחות כאלה. שאילו הייתי, נניח, איכר רוסי זקן, החיים שלי היו פחות כאלה.

מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת איך זה להיות האיכר הרוסי הזקן הזה. אבל אני לעולם לא אדע. אף אחד לא יכול לספר לי.

איכר רוסי זקן