.jpg)
ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את זה כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את זה אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על זה דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.
העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)
כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.
המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.
הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.
נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
ולהלן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.
זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.
אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.
זה קורה לי תמיד. אני נזכר מיד אחרי שמשהו מסתיים שיש לי מה להגיד. ככה זה היה עם פרויקט מרחבים שהשאיר אותי עם יותר מדי מלל לא ממומש. וככה גם עכשיו: אחרי שהפרויקט הנוכחי כבר נגמר זה התחיל לגרד לי בבפנוכו. אולי זה היה הפוסט הנועל של קרן שפי. אבל אני חושב שיותר מזה, מה שטרד את המנוחה שלי הייתה אותה הערה שקרן כתבה כתגובה ל"ציפור מה את מזמרת (חלק שני)" ומצוטטת למעלה. כי מאז שההערה הזו נכתבה אני מסתובב איתה בבטן. ולא שיש לי תשובה מלאה לשאלה של קרן. אבל אני חושב שהיא מטרידה ומעוררת מחשבה יותר מדי מכדי שאניח לה. ויותר מזה, משהו בה זרק אותי למשהו אחר שהפריע לי לאורך כל הפרויקט. כי לא רציתי לכתוב באמת על איך הספרות הרסה את חיי. מפני שהיא לא הרסה אותם באמת. דיברו על זה קודם – לאורכו של כל הפרויקט – הרבה לפני, וגם הרבה יותר יפה ממני. אני גם לא יכול להגיד שהיא ממש הצילה אותם. כלומר אני יכול לעשות את זה, אבל זה יהיה שקר פיוטי מאוד גדול, שאני בוחר לצבוע בעזרתו את המציאות. אני יכול להגיד רק שהספרות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כל כך בלתי נפרד שאיני יודע להגיד היכן הספרות מסתיימת והיכן אני מתחיל. אם לעשות פרפראזה על משפט על קלריס ליספקטור – מקור ההסתבכות שלי הוא בכך שסיפור יחסי עם הספרות שזור מהמון חוטים, ולא את כולם אני יכול לספר – "מלה אחת אמיתית יותר עלולה לדרדר למעמקים, מהד להד, את הקרחונים הכי נישאים שלי"(קלריס ליספקטור, "תלאותיה של סופי"). אני חושב שזה מה שגרם לכל כך הרבה אנשים, ולי ביניהם, לכתוב את אותן אנקדוטות כתובות יפה על ספרים.
