גבולות

בצהריים, אחרי העבודה ולפני שלקחתי את לב מהגן, הלכתי לפלאפל גבאי לאכול צהריים ולהמשיך לקרוא את הסיפור "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאג'ט, שאותו אני קוראת במסגרת סדנת הקריאה המעולה של מוטי פוגל.

***

התחלתי לקרוא את הסיפור כמה ימים קודם, והיו שם מכונות זמן ודברים שמגיעים פתאום לעבר או לעתיד וממציא משוגע שכן או לא הצליח לשלוח את הדברים שהוא רוצה לשלוח לעבר או לעתיד. לא היה לי כח לזה. אף פעם אין לי כח לזה.

***

פלאפל גבאי הוא פלאפליה די גדולה עם נגיד עשרה שולחנות, שבה אפשר לאכול גם מרקים טעימים נורא שעושים צרבת איומה וגם אוכל מבושל שמעולם לא ניסיתי. בעודי מחכה למרק חרירה שלי קרה מה שקורה שם לפעמים: אחד הגברברים שבדלפק אמר תודה שקניתם גבאי, וכל יתר הגברברים שמגישים אוכל זמררו לעומתו בקולות ברורים ונאים שמזכירים שירת טירונים בסרטים אמריקאיים: תודה שקניתם גבאי. פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק.

תמיד אני צוחקת בקול כשאני שומעת את זה. גם כי החזק הופך את זה לבדיחה על סיסמאות שיווק. אבל גם כי אני מייד מדמיינת כדור פלאפל שמתיישב לי על הצוואר, ויש לו ידיים קטנטנות, בגודל של ידיים של כדור פלאפל, והוא מנסה להקיף לי את הצוואר כדי לחבק אותי אבל גם מנסה לחנוק אותי. חזק, אחרי הכל. ובראש שלי יש לו פרצוף של הבן שלי כשהוא מנסה לנקוש באצבע צרדה. הוא לא מצליח כלל, אבל הוא מבסוט על עצמו אש. ואיכשהו הכדור פלאפל הרצחני הזה מזכיר לי את רוג'ר ראביט ואת השאלה האם דמויות מצויירות בכלל יכולות להרוג דמויות בשר ודם, ויוצא שאני צוחקת ומזמררת לעצמי בתגובה: shave and a haircut… two bits. בעולם האמיתי עברו שתי שניות.

***

התיישבתי לקרוא את הסיפור ופתאום כל הדיבור על מכונות זמן נדחק הצידה. והיו שם אימא ואבא בורגנים חביבים, ושני ילדים טובים. הילדים התקדמו באופן ברור לקראת אסון וההורים התבוננו בהתקדמות ולא ממש ידעו מה לעשות איתה. הם עשו מה שמבוגרים עושים: הם מזגו אחד לשנייה כוסות משקה והתייעצו עם מומחים איך להיפטר מהדבר הזה שהולך ומשתלט על הילדים שלהם.

***

שעת צהריים בפלאפל גבאי היא שעה עמוסה מאד. תור ארוך בדלפק ואנשים נכנסים ואוכלים ויוצאים. לא אמורים לשבת שם לקרוא סיפור. אבל אני באמצע המתח, ויש לי רק עוד 15 עמודים, ואני חייבת לדעת אם הילדים יצליחו או שההורים יוכלו למנוע את הטרגדיה, וכוסות המשקה מהסיפור משרות עליי אווירה ביתית (גם אצלנו פותרים בעיות עם ג'ין טוניק), אז אני ממשיכה לקרוא ותוך כדי מכרסמת מהלחם האחיד בטחינה, כדי שייחשב שאני עדיין אוכלת.

***

–ספויילר. כאילו. אבל זה שם מהתחלה. ולא רלוונטי בכלל להנאה מהסיפור.–
סקוט, הבן הבכור, ואמה, הבת הקטנה, נחושים בדעתם. הם יצליחו לפתור את התעלומה שעומדת בינם לבין התהום.
הם מצליחים.
טרגדיה.

***

אני יושבת בפלאפל גבאי וליבי שבור. אני עצובה על ההורים. אני עצובה על סקוט ואמה. אני עצובה על חוסר האונים. ופתאום חמישה גברברים מזמררים: פלאפל גבאי מחבק אותך. חזק. וזה ברור שהם מזמררים את זה דווקא עכשיו כי הסיפור שלח אותם לחזק אותי, כדי שאני אוכל להקים את עצמי ולהמשיך בשגרת המטלות של החיים. וזה ברור לי שסיפורים הם באמת לא נגמרים, והגבולות בין הבדיון לבין המציאות תמיד גמישים ונזילים מאד. ואני מסתכלת מסביב ופתאום קולטת: לא כולם ככה. לא כולם חושבים שחפצים יכולים לדבר. לא כולם יודעים ש-judge doom באמת קיים. לא כולם ערים לעובדה שאנשים תמיד מנהלים בראש שלהם דיאלוג שלא תמיד מקביל לדיאלוג שהם מנהלים עם סביבתם. ולכן, אנשים שכן חושבים ככה גומרים כמו שולי קדברא.

זה פוסט על גבולות, ועל המחיקה שלהם, וגם על גבולות שלא נמחקים.

כואב לי

בכיתה ח' שיחקנו הרבה משחקי תפקידים, בכיתה ח' עברתי את כל השנה בלי להיות חולה אפילו ליום אחד. כשניסינו ליצור דפי דמות לעצמנו האמיתיים, כולם הסכימו שיש לי constitution 18, אחרי הכל אני לא חולה אף פעם. מאז אני חי בצל המיתוס הזה, מדמיין את עצמי כבריא תמידית. אבל לא על זה רציתי לכתוב עכשיו, לא ממש.

כשאתם צעירים ובריאים נוצרת אצלכם בראש מפה מדומיינת ומעוותת של הגוף שלכם. אם כואב לכם הראש זה בגלל שלא שתיתם מספיק, אולי כי אימצתם את העיניים. כאב בטן הוא תוצאה של אכילה מופרזת, או אולי של משהו מקולקל. כאב גב הוא בגלל שסחבתם משהו כבד, לא התכופפתם נכון. כל כאב יש לו סיבה ברורה, כל כאב מנותק בבירור מהאחרים. והקווים הברורים האלה מטעים אתכם. אתם לומדים לחשוב על הגב ועל הגרון ועל החזה ועל הבטן כעל ארצות נפרדות, כמעט עולמות נפרדים, בתוך המרחב של הגוף שלכם. מתוך התפיסה הזו נוצרת גם תחושה שהגוף שלכם גדול בהרבה ממה שהוא באמת.

התפיסה הזו היא מה שמאפשר לכם לקחת את השאיפה הראשונה מהסיגריה הראשונה, או לשתות את כוס הארק השלישית לאותו ערב, או סתם להזניח את עצמכם. אתם מתרפקים על הבריאות הנערית שלכם, לא יכולים עדיין להבין כמה מהר, כמה בקלות, נפרצים כל הגבולות הפנימיים האלה שבגוף. כמה מהר יכולה כל המערכת הזו להשתבש.

אבל בחודשים האחרונים כואב לי. כואב לי בלסתות, וכואב לי בגב. וכואב לי בעוד כל מיני מקומות. עוד אין דיאגנוזה, אבל פתאום כל הגבולות האלה שדמיינתי בגוף נמחקים במחי הפניה לבדיקה. פתאום אני שם לב שהמרחק מהבטן לגב הוא לא יותר מכמה סנטימטרים, שמערכת העיכול מתחילה בפה ועוברת דרך החזה. אני כבר לא יכול לדמיין את הבטן כאיזו ארץ רחוקה ומנותקת. תאכל לא טוב, מקסימום תכאב קצת הבטן. עכשיו הכל כואב, ביחד.

 

 

הגוגל טוק שבין העולמות

ביער שבין העולמות משמשות טבעות קסם צהובות וירוקות את דיגורי ואת פולי כדי לצאת ולבוא בין עולמות שונים. עיגולים קטנים, ירוקים וצהובים (ואדומים ואפורים) משמשים אותי בגוגל טוק כדי לקרוע חלונות בין עולמות שונים, בין מישורי קיום שונים שלי. זה מפחיד אותי.

כולנו יודעים שאימייל זה לא באמת אינטרנט, אפילו לא אימייל מבוסס רשת, בעיקר לא אימייל מבוסס רשת. כן, יש איזה אתר שצריך להיכנס אליו, הפרוטוקולים שמתחת הם אותם פרוטוקולים, שרתים מדברים אחד עם השני. אבל אימייל הוא מקום נייטרלי. גם למי שחי באינטרנט האימייל הוא שטח סטרילי שכזה. מצד אחד הכל מתערבב בו, מצד שני, הכל מופרד.

זו לצד זו שוכנות הודעה על תגובה חדשה בדיון, רשימת סמינרים לשבוע הקרוב, ובקשה לאסוף כסף למסיבת הסיום של הגן. וזה בסדר. הן לא נוגעות אחת בשנייה, הן שם כי זה הכי נוח, אפשר לאסוף שברים מכל מישורי הקיום למקום אחד, פונקציונלי ונוח. סטרילי, כבר אמרתי.

אבל הגוגל טוק הארור הזה בא והרס לי הכל. זעזע את תמונת העולם שלי מהיסוד. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה. מישהו כתב בבלוג שלו טעות קצת טיפשית, ורציתי להעיר. אבל בלוגלי נפל, ובכל מקרה לא רציתי לכתוב משהו קנטרני בתגובות. אז חיפשתי את האימייל שלו ושלחתי תיקון. אחר כך הוא צץ ברשימת החברים שלי. זה היה מרתיע, אבל סביל. הרי היו שם גם סטודנטים ששאלו אותי אם אפשר להגיש באחור, ואנשים אחרים שפעם גילו שאני מנסה למכור איזה ספר יד שנייה, אז עכשיו היה שם גם מישהו שאני קורא את הבלוג שלו, שהוא קורא את שלי.

אבל ערב אחד, יום או יומיים אחר כך הוא פתאום קפץ מולי, פתח חלון קטן כזה עם "היי" והכל קרס סביבי. לקח לי כמה דקות להחליט לענות, לקח לי עוד כמה דקות להעז. משהו בסיסי בהפרדה שבין מישורי הקיום שלי נשבר.

היום כבר יכול להיות לי חלון שיחה אחד פתוח עם חבר ילדות, וחלון אחר עם מישהו שאני מכיר רק כ-URL, ואני מקבל את זה. קצת בקושי, קצת בחשש, אבל בהבנה, אני מקבל את זה.

 

 

רציתי לכתוב, רצו שאדבר

תמיד רציתי לכתוב. בכל פעם שסופר מתראיין ומספר איך תמיד ידע שהוא רוצה לכתוב זה נשמע טוב. כמו סרט כזה שבסופו הילד הדחוי והחנון מצליח להביא את הגביע לבית הספר שלו. אבל זה שקר. הנה,גם אני תמיד רציתי לכתוב, ומה יצא לי מזה? יוזרניים בארבעה בלוגים פעילים? יופי.

פעם בראשית ימי הטוקבקים מצאתי את עצמי מגיב לאיזה טור דיעה של צ'יקי בווינט. יומיים אחר כך נחת אצלי אימייל עם פרטים ראשוניים על יוזמה חדשה לאתר תוכן עברי, "אהבנו את התגובה שלך" היה כתוב שם, אתה מוזמן להצטרף. שבועיים אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי הופיעה בו תגובה קצרה שמבקשת שאצור קשר עם מי שערך אז מדור באיזה עיתון. דיברנו כמה פעמים, הוא נוסף לרשימת העיגולים הצבעוניים בגוגל טוק שלי. פעמיים קבענו להיפגש, להעלות רעיונות. בסוף זה לא יצא לפועל. ואז מישהו אחר, אחד שאני מכיר מהחיים האמיתיים החליף אותו. כתבתי לו אימייל ארוך ומפותל. קבענו להיפגש, נפגשנו, דיברנו, לא ממש סיכמנו שום דבר. אחר כך ההם הזמינו אותי לדבר על אינטרנט ועל השמדה, וכבר היה לי רעיון גולמי מוכן. ברגע האחרון צץ משהו, באמת, אבל גם אם לא היה צץ סביר להניח שהייתי נפקד. But then a strange fear gripped me כבר אמרו חכמים, and I just couldn't ask.

כי בסופו של דבר נשארו קווים ברורים בתוך רשימת הגוגל טוק שלי, יש מי שאני מכיר ומשלים איתו שם שברי שיחות ויש מי שאני מכיר רק כישות אינטרנטית (שתיים או שלוש חריגות יש מהקו הזה, שוליות ומקריות לחלוטין, אנשים שפגשתי פעם לפני שנים, ורק אחר כך נפלתי פתאום על הבלוג שלהם). בכל פעם שאני יוצא לרחוב הברזל לארוחת צהריים, ועובר ליד הבניין של כלכליסט תוקפת אותי חרדה, מה יקרה אם אפגוש פתאום מישהו מהאנשים האלה ששם, כאלה שראו את התמונה שלי בגוגל טוק, כאלה שאני ראיתי את שלהם. מה יישאר מהקווים האלה הברורים כל כך שממשיכים ללות אותי. בכל פעם שאיזו תגובה מאיימת, גם אם בחיוך וקריצה, לטשטש את הגבולות האלה עובר בי דחף למחוק את האני האינטרנטי שלי.

 

 

עוד הערה קצרה על גבולות בגוגל טוק

ממש עכשיו, במרחק של שורה אחת זה מזה אצלי עומדים שניים, אחד שעיגול ירוק לצידו, ואחד שעיגול צהוב. שניהם התכתשו לא מזמן בקול גדול, עוררו קצת גלים בביצת התוכן שלנו. מוזר לי לראות אותם ככה, צמודים אחד לשני על המסך שלי, לדעת שהגבול שביניהם ידע חילופי אש קשים לפני פחות משבוע.

* אתם יודעים, זה על Relationship George ו-Independent George