את סרטו הקודם של מודיסון, "חור בלבי", ראיתי בפסטיבל ירושלים לגמרי במקרה, הוא לא יצא לי מהראש במשך חודשים. חצי אולם התרוקן במהלך ההקרנה והחצי השני ישב בלסת שמוטה ועיניים קרועות. השילוב בין עירום גרפי ותוכן רגשי דחוס ואינטנסיבי דורשים מידה מסוימת של הסתגלות. גם הסגנון הקולנועי היה בוטה ובלתי מתפשר: פרצי מוסיקה שמתחילים באמצע סצינה ומסתיימים במפתיע, שינויי אווירה קיצוניים, עריכה לא לינארית, צילום כמו-חובבני ואולטרא-אינטימי. העלילה היא בערך משהו כזה: שני גברים ואישה מתכנסים בדירתו של אחד הגברים כדי לצלם סרט פורנו, בנוסף ישנו גם בנו של אחד הגברים, נער ביישן שחושש לצאת מחדרו. הסרט דל תקציב, דל בלוקיישנים ויש בו שלושה וחצי שחקנים ובכל זאת הוא מכיל עולם ומלואו. איך הוא עושה את זה? מודיסון באומץ לב נדיר נכנס לקרביים של השחקנים וכופה עליהם את הסיטואציות עד לדרגה שלעיתים עלולה להבהיל את הצופה. הוא חי את הסרט בלי גבולות. באחת הסצינות שני הגברים, תוך כדי משחק משעשע, משנים לפתע את אופיים, כופים את עצמם על האישה ומנסים לאנוס אותה באלימות, היא צורחת ומתנגדת ורק כאשר היא מתחילה לבכות הם יורדים מעליה ואומרים שהם רק התלוצצו. הסצינה נראית מאולתרת לחלוטין ומחרידה.
ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים כי מהות הקשר בין הדמויות היא האינטימיות המשפחתית שנוצרה ביניהם, עולם החוץ נראה להם זר ומנוכר, הם מפחדים לעזוב את הדירה שהיא בעצם אי של אנושיות בתוך ים של אנשים חסרי פנים. אגב, בסצינת החוץ היחידה בסרט כל האנשים ברחוב מקבלים טשטוש-כמו-בחדשות על פניהם. אין להם בשביל מה לעזוב, בתוך הדירה הם בני אדם חופשיים אך בחוץ הם חלאות חסרות מקום.
כמובן שהסרט לא מתאים לכל הנפשות הרגישות, אנשי הפוליטיקלי קורקט או סתם אנשים שלא פתוחים לאוונגרד. הפתיחות האדירה של מודיסון דורשת לא פחות מהצופה. תהיתי מה יהיה הצעד הבא של מודיסון, האם זו הייתה יציאה חד פעמית שלאחריה הוא יחזור לעשות סרטים "נורמליים", או שיש כאן התחלה של משהו חדש? התשובה לשאלה הזאת היא קונטיינר.
ההנגדה הבולטת בין מה שרואים למה ששומעים מאלצת את הצופה להפסיק לחפש את ההקשר ופשוט לטבוע לתוך זרם התודעה הסכיזופרני שמציע לנו מודיסון. הבחורה היפנית, הגבר השמן, העריכה השבורה, הצילום המגורען והקול הסקסי של הקריינית אינם מתלכדים לכדי נרטיב, אלא פועלים כל הזמן כנגד יצירתו של נרטיב. אין טעם לעקוב אחרי התרחשויות, כי אין ולא יהיו כאלה, ישנם רק שלל דימויים שחוברים יחד כדי לייצר תודעה חסרת-מין של יצור אנושי שסוע ושטוף מוח על-ידי תקשורת המונים ואידיאלים בלתי נגישים. מעבר לעיסוק הברור מאליו בזהות וחוסר היכולת להגדירה הסרט מדבר בעיקר על בדידותו של האינדיבידואל. אם ב"חור בלבי" הם היו מין קומונה של אנשים שנהנים יחד מחסד נדיר של קרבה, הרי שכל הנפשות הפועלות בקונטיינר הן פרודות בתוך הוויה אחת, הן אינן מצליחות לתקשר זו עם זו, וההוויה הכללית (זו שמכילה אותן כמו קונטיינר) אינה מתקשרת עם העולם החיצון. זוהי בדידות קיצונית שכל מה שהיא יכולה לעשות זה להכיל את עצמה, אין כאן שום תקווה לתרופה מהעולם החיצון. הוא אפילו לא קיים.
אם זה נשמע מדכא אז זה מפני שזה קצת מדכא, אבל לא יוצאים מהסרט הזה שבורים, חווית הצפייה כל-כך אינטימית ושואבת שבסופה אתה פשוט ממשיך להרהר. אז אם מעניין אתכם עוד משהו חוץ מגיבורי קומיקס תנסו את הסרטים האלו, הם הרבה יותר קצרים מספיידרמן.