מציאות

"פרקליט אנונימי", מאת ג'רמי בלקמן, בהוצאת כתר (מהספרייה של ההם, עכשיו זמינה, רוצו, רוצו, רוצו!) עוסק, על פני השטח, בקפיטליזם דורסני. אתם מכירים את הז'אנר. עורך דין או רואה חשבון או הייטקיסט או כל אחד שיכול להרוויח גזיליון דולר לשעה, שנהיה מטורף קצת מרוב כסף ושררה, שמח כי המשרד שלו גדול בחצי מטר מרובע מזה של יריבו למשרת השותפות, ואיבד כל קשר עם הילדים שלו, עם אשתו, או עם כל דבר אנושי שיש לו צרכים שאי אפשר לחייב את הלקוחות עליהם.
לא היה צריך את ג'רמי בלקמן כדי להביא את העדות הזאת. ברט איסטון אליס עשה את זה בפסיכופת אמריקאי בצורה הרבה יותר קיצונית, ולכולם כבר ברור שהקפיטליזם יכול להרוג. סטפן קינג כבר הבהיר כמה עורכי דין הם חארות. חיי המשרד, ומירוץ העכברים המשוגע שמוביל את האדם לבלות 99 אחוז מהזמן שלו בקיוביקל, כבר נשחטו בדילברט ובהמשרד.
אבל זהו רק צד אחד של הסיפור. בצד השני של הסיפור יושבת האינטרנט. כי פרקליט אנונימי הוא גם שם הבלוג שכתב ג'רמי בלקמן האמיתי, כשעוד היה סטודנט למשפטים בייל. הוא כנראה רצה לברוח קצת מהמירוץ, אז הוא המציא דמות של עורך דין שמגייס את הסטאז'רים בחברת עורכי דין אימתנית. הדמות שלו הייתה קיצונית כמו דמות מדומיינת ומושכת כמו כל דמות קיצונית אמינה. כמו שקורה באינטרנט, אנשים הגיעו לבלוג, והאמינו לו. כמו שקורה בבלוג, אנשים התחילו לכתוב לג'רמי בלקמן כאילו הוא באמת הפרקליט האנונימי. יחד עם האנשים הגיע הפרסום, ויחד עם הפרסום הגיעו ההצעות מסוכנים ספרותיים. וכך הפך הבלוג לספר. ואחריו הגיע גם הבלוג של ג'רמי בלקמן המחבר.
אדם אחר יכול היה לזנוח את האינטרנט ולכתוב פשוט ספר מאת פרקליט אנונימי. אבל בלקמן החליט החלטה נבונה מאד והשאיר את האינטרנט בתוך הספר.  בניגוד לנסיונות מלאכותיים לכתוב "על האינטרנט", הניסיון בחיים האמיתיים של בלקמן, והעובדה שהוא באמת כתב בלוג, ולא ניסה לנחש איך מרגישים אנשים שכותבים בלוג,  גרם לכך שהאינטרנט, כמו שהיה ב-2004, עובר בצורה חלקה לגמרי לספר.
פרקליט אנונימי הוא דמות בדויה, כמו זו שהבטיחו לנו בראשית האינטרנט, כזו שיכולה להפוך רווק שמן ודוחה מטקסס לנערה נחשקת מלוס אנג'לס. פרקליט אנונימי מפחד מכך שיזהו אותו. פרקליט אנונימי נעזר בדמות מ"החיים האמיתיים", שיודעת את זהותו. גם הקשר איתה נעשה באמצעות המייל. פרקליט אנונימי מפחד שיחשפו אותו. פרקליט אנונימי נחשף על ידי אחד מהמשרד לכאורה. פרקליט אנונימי מזייף קצת את המציאות, מעגל פינות, כי הוא יודע שהוא דמות בדויה. קמצוץ מזה, מהחשאיות, מהדמות הבדיונית, מהפחד מחשיפה, מעיגול הפינות, מכיר כל מי שכתב אי פעם בלוג בעילום שם, אני מניחה.
והמעבר הזה מהאינטרנט לספרות הוא משמח, כי הוא יכול לסמן שהגיע הרגע שבו אפשר לכתוב על האינטרנט מבלי שהיא תהיה חלק מסוגת המדע הבדיוני, ומבלי שהיא תתפוס מקום משל עצמה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרים שמתארים טכנולוגיה חדשה.
והוא משמח מעוד סיבה. בתיאוריות ספרותיות אהבים לדבר על שלושה צירים מרכזיים: המחבר, המספר והדמות המרכזית. המחבר הוא בעולם האמיתי. יש לו אישה אמיתית וילדים אמיתיים והוא מתראיין בעיתון. המספר הוא הטכניקה שמתווכת בין המחבר למתרחש בעולם הבדיוני. קצה אחד שלה נמצא בידי המחבר, ולכן בעולם האמיתי, וקצה אחד שלה נמצא בעולם המדומיין, ולכן, אהם, מדומיין. הדמויות שייכות כבר לגמרי לעולם שהמחבר המציא. העובדה שפרקליט אנונימי הוא בלוג מדומיין, שממשיך להתקיים גם לאחר שהספר יצא לאור, לצד הבלוג האמיתי של המחבר האמיתי, מכניסה לתיאוריה הספרותית ציר נוסף, שמשאיר את העולם המדומיין פעיל. לא עוד הפילי אבר אפטר, לא עוד סוף פתוח או סוף סגור, אלא עולם מדומיין אמיתי, שבו הדמות המדומיינת יכולה להתראיין בעולם האמיתי, והמחבר האמיתי יכול לכתוב פוסט בעולם המדומיין.
זה עושה סלט שלם מהתיאוריה שנוסדה לפני האינטרנט, ולפני שהמעבר בין חיים אמיתיים למדומיינים לוירטואליים ובחזרה לאמיתיים היה כל כך קל ונינוח. כי באמת, ב-2010 עוד מעט, כמה מאיתנו כבר חיים חיים אמיתיים, מבלי לעצב, ולו במקצת, את הנרטיב שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו?