הרבה לפני שמדעי הרוח השתלטו על משנתו של בודריאר, התמקד ההיפריאליזם בעיקר בסוגיות של צרכנות (או נגיד: כלכלה). תהה סבר פלוצקר, לפני יומיים ב"ממון" (ואני מרשה לעצמי לחזור על דבריו באי-דיוקים כאלה ואחרים): האם מישהו מכם ראה פעם אגרת חוב? מניה? נקודה במדד ת"א? מישהו החזיק בידיו את הנאסד"ק או שומו שמיים, הדולר?
פלוצקר השווה את התופעה הזו לחיים במטריקס. בודריאר, הרבה לפניו, קרא לה סימולקרה. ואפשט: אנחנו משלמים בנייר (כן, פיסות של עץ מעובד) שמייצג מטבע עלום, שמייצג מטילי זהב ששוכבים או לא שוכבים אי שם בבנק העולמי בארה"ב (אם להאמין ל"מת לחיות III") תמורת סחורות אמיתיות לגמרי.
במצב כזה, באמת אין אף אחד שמונע מממשלת ארה"ב להדפיס עוד ועוד דולרים על מנת להציל את הכלכלה המתפוררת שלה. מישהו מכם ראה פעם את הדולר? לא. אז לאף אחד לא באמת יפריע אם נשכפל אותו עוד ועוד ועוד ונציף את שוקי העולם בדולרים.
המסומן והסימן שהוא מצביע עליו הם כבר – מזמן! – שני דברים נפרדים לגמרי. אחד פירושו (נגיד), 2 לימונים = X מטבעות נחושת = X שקלים חדשים = X דולרים והשני פירושו, פשוט: הדולר.
כלכלה כזו, מה הפלא שאיננה יכולה להחזיק מעמד? אנחנו, הרי, חדלנו מזמן לשלם בשווי-הערך של לימונים עבור לימונים. מבחינה ריאלית (בתרגום של עלות ייצור + שעות עבודה של כל המעורבים בדבר + ייבוא/יצוא) אנחנו משלמים תמורת 2 הלימונים העלובים שקנינו בסופר את שווה הערך של: 3 לימונים + 5 גמלים + 2 עגבניות + בתך הבכורה. זאת לא כלכלה שיכולה להחזיק לאורך זמן, אלא אם כן היא מתנהלת על גבם של עבדים. ולעבדים האלה נמאס לשלם משכנתא.
אז הם הפסיקו.
המצב הזה (כפי שמדעי הרוח הבינו, כאמור, די מזמן), קיים לא רק בכלכלה. הוא קיים גם בספרות. אם המסומן לא שווה לסימן – אם כשאני אומרת X, יורם במילא שומע XY, כי הסימן שלו מורכב משכבה של רפרנטים שמתווספים על הX ומוסיפים לו עומק ומשמעות – למה לעזאזל להתעסק בXים?
שנינו במילא דוברים את אותה שפה. שנינו במילא חיים בתרבות שמייתרת, לאט לאט, את הצורך במקור האותנטי. שנינו בלאו-הכי נדרשים להתמקצע בניב הגלובאלי התובע שנכיר לא רק את הסימנים והמסומנים של העולם החדש והשטוח הזה, אלא גם את הרפרנטים שלו, הסימנים החדשים שלו.
זו שפת הסימולקרה. או שפת הXY, או איך שלא תרצו לקרוא לה. היא חופרת באיטיות מתחת למה שאנחנו חושבים על תרבות, ומתקנת – תרצו או לא – את מקומם של המסומנים והרפרנטים בחיינו. והיא עובדת בשילוב ידיים עם התרסקות הקפיטליזם, שגונב את הלימונים מתחת אפו של הפרדסן.
למה אני אומרת את זה?
כי תרבות מקומה בין הילידים. אמנות שייכת למי שרוצים ליצור אותה, לא לאקדמיה, שרוצה להתווכח בינה לבין עצמה האם צלמים הנעזרים בפוטושופ ראויים או לא ראויים להכרה כאמנים. ספרים מקומם על המדף ובין האצבעות והישר מולנו, על מסך המחשב הביתי- באימיול, בביטורנט, בכל מקום שמישהו רוצה וליבו משתוקק לקרוא בהם.
זה המקום שבו היצירה שייכת ליוצר;ליוצרים; ליצירה (ליצר), ולא לשיקול הפינאנסי הקר.
פאנפיקשן הוא קוד פתוח. של תרבות. של ספרות. של קולנוע וטלוויזיה. הוא לימון בעד לימון. ומקורו בתרבות שהרגילה אותנו לחשוב שלימון שווה עץ הדרים, גמל ותרנגולת.