מיטל שרון

מחשבה א'
"הסיפור האמיתי והמזעזע של" הוא אחד הבלוגים האהובים עליי בעולם כולו.
אני יכולה לכתוב בו הכל. לא תמיד זה היה כך. פעם הוא היה יותר נוקשה, אבל במשך השנים הוא התגמש באופן פלאי.
אני יכולה לקרוא בו על הכל. זה לא מפסיק להפתיע אותי עד כמה מגוונים הנושאים שאנשים כותבים עליהם.
תמיד יש פה אנשים אחרים. בחורה כותבת רעיון שהיה לה. אנשים אחרים מקשיבים לה. משיבים לה. מעלים רעיונות משלהם. שיחה. כמעט מציאותית.
רק מה? צריכים לכתוב את הפוסטים. ולא כולם אוהבים את זה. ולא סתם שלא כולם אוהבים את זה. דיבור/הקשבה הוא צורה לגמרי אחרת של צבירת אינפורמציה וצורה לגמרי אחרת לפעמים יוצרת דיבור/הקשבה לגמרי אחרים.

מחשבה ב'
TED, הארגון שמכנס מומחים לתחומי ה-Technology, Entertainment and Design, הוא אחד האתרים האהובים עליי בעולם כולו.
בכל פעם שאתה נכנס ל-TED, אתה יכול למצוא הרצאה מהוקצעת ומרתקת, שגורמת לך להגיד "וואלה!" על נושא שמעולם לא חשבת שאפילו תגיד לעברו "אה".

מחשבת סיכום
אז למה שלא נעשה הרצאות גם אנחנו? לא נעתיק מ-TED  וגם לא ניקח פורמט מוכר ואהוב כמו פצ'ה קוצ'ה. נעשה משהו שלנו, דומה אבל שונה, משהו שיהיה "הסיפור האמיתי והמזעזע בעל פה".
נזמין שישה דוברים מתחומים שונים בערב, ניתן לכל אחד מהם שתים עשרה דקות כדי לדבר על מה שבא להם. ממש כמו פוסט – טיעון, מחשבה, הפניית זרקור לדבר שהיה חשוך עד כה, קשר סמוי בין דברים – רק בעל פה. במלים אחרות, אנחנו נארגן מחדש את התשוקות של הדוברים לכדי קפסולות מדוייקות של זמן. זה יכול לפוצץ לנו ולכם את המוח.
בניגוד לבלוג, אנחנו נארגן את הדברים מראש. נבחר את הדוברים, נדע על מה הולכים לדבר, ונעשה עבודת עריכה, כדי שנוכל לדעת מראש שהולך להיות מעניין. חוץ מזה, נדאג למקום ולהגברה ולצילום.
אז נכון שתמיד רציתם לכתוב פוסט לסיפור האמיתי, אבל לא הצלחתם לארגן אותו כמו שצריך? זה הזמן שלכם! תשלחו לנו מייל ל-meitalsha בג'ימייל ותעזרו גם אתם לייצר את הקפסולות המדוייקות של רעיון בזמן.

השבוע חברת כנסת סופר מהממת אמרה את המלים הבאות: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". שזה באמת דבר שיכול לגרום לי להוציא עשן מהאזניים. אז חשבתי שיהיה נחמד למפות אותה קצת, לשים אותה בקונטקסט היסטורי, עם מאמר שקראתי לא מזמן ב-slate. המאמר נכתב ביוני השנה בארצות-הברית, ולכן הוא לא מעודכן ברמת חדשות, ומיועד לאנשים שמעורים בציבוריות האמריקאית, אז הוספתי לינקים לאתרים רלוונטיים, למתעניינים.
ובסוגריים אומר שאני לא מצליחה לגבש דיעה בנוגע לתרגום מאמרים מעניינים לסיפור האמיתי. אם מדובר בפוסט מבלוג פרטי, אני תמיד מבקשת רשות קודם, ובדרך כלל מקבלת. אבל כשמדובר במאמרים שהופיעו בעיתונים, המצב קשה יותר. מצד אחד זה לא חוקי ולא יפה לגנוב. מצד שני, אין לנו כסף לרכוש זכויות, אני חושבת שזה מועיל לדיון כשהמאמרים הם בעברית, ואני תמיד נותנת לינקים. כיוון שדעתי נעה ללא הרף בין ראוי ללא-ראוי תרגמתי את המאמר הזה ואשמח לתגובות בעניין. ועכשיו, רשות הדיבור לגברת אמנדה מרקוט.

פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות

שרה פיילין עוררה לא מעט מהומה לאחרונה בדבריה שכוונו אל הקבוצה המתנגדת להפלות Susan B. Anthony List בהם טענה כי נשים שמרניות תופסות בעלות מחודשת על הפמיניזם, וקבעה כי נשים שהן נגד זכות בחירה "מחזירות את תנועת הנשים לשורשים המקוריים שלה". אין שום סמכות מרכזית שמגבילה את השימוש במילה פמיניסטית, לכן הסיפוח שביצעה פיילין למונח פמיניסטית מעלה שאלות מטרידות: האם קיימת פמיניסטית שמרנית? האם את יכולה להיות פמיניסטית שמתנגדת לזכות האישה להפלה? האם המילה פמיניסטית אומרת משהו בכלל? האם העובדה שאת לובשת חליפת מנהלים ומשקפיים של נערה חכמה הופכת אותך מייד לפמיניסטית?
השימוש במילה פמיניסטית בכנס של נשים שמתנגדות להפלות יכול להיות מבלבל, אבל הוא לא אמור להיות כזה. אין כל סיבה אמיתית לחשוב ששרה פיילין היא פמיניסטית. היא רק ההתגלמות האחרונה בשורה ארוכה ואצילית של פמיניסטיות אנטי-פמיניטיות: נשים שמכנות את עצמן פמינסטיות אבל מתגדות לקיומה של תנועת הפמיניזם ומתארגנות בניגוד לה. פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות התפתחו בצללי הפמיניזם מאז הימים שבהם נשים רבות התעקשו נחרצות כי הן לא רוצות או זקוקות לזכות ההצבעה. וכפי שהפמיניזם השתנה במהירות מאז הימים הראשונים של הגל השני, כך גם האנטי-פמיניזם שינה את הטיעונים ואת האסטרטגיות שלו, ועבר שלושה שלבים מרכזיים.
השלב הראשון: אנטי-פמיניזם פשוט
הסמל המנהיגותי: פיליס שאפלי מפורום הנשר
דוגמאות נוספות: בוורלי להיה ו"נשים מודאגות למען אמריקה", קונאוט סי. מרשנר ו"קרן המורשת", ג'ודי בראון ו"הליגה למען החיים האמריקאיים", ג'ניס שואו קרוז.
טיעון בסיסי: אלוהים/הטבע יצר את הנשים והגברים שונים כדי שהם יוכלו למלא תפקידים שונים. הנשים צוידו במה שדרוש כדי להיות בבית, לציית לבעלים שלהן ולהקדיש את עצמן למלאכת התמיכה בגבר. כל דבר אחר הוא פגיעה במשפחה. אלו שרוצים לתת לנשים את הטוב ביותר עבורן צריכים לעודד נשים לאמץ את המתיקות ואת הכניעות כדי שיוכלו להשיג ביתר קלות  בעל אבירי.
ציטוט קלאסי: של פיליס שאפלי: "בריא מאד שנערה צעירה תירתע מהוללות בשל הפחד ממחלה כואבת וחסרת מרפא, או מסרטן צוואר הרחם, או מעקרות, או ממשהו שווה ערך כמו ללדת תינוק מת, עיוור או פגוע-מוחין (אפילו עשר שנים לאחר מכן, כשהיא כבר נשואה באושר)".
מוטיבציה: הן נבהלו מרצף הנצחונות הפמיניסטיים בשנות ה-60 וה-70 שהבטיחו את הזכות לשיוון בשכר, גישה לאמצעי מניעה ולהפלות, וגירושים ללא קלון, כמו גם ממנוסת הבהלה של הנשים אל שוק העבודה. פמיניסטיות צעירות, שאימצו מיניות שכללה תחתונים נושמים ושיער שלא נדרש זמן רב כדי לסרקו, היוו מטרה קלה למשטמה. אנטי-פמיניסטיות הצליחו לגייס תומכות בעזרת פנייה לנשים שחשו שנזנחו מחוץ למהפכה הפמיניסטית ובכך שרמזו להן כי ככל שיש יותר נשים במקום העבודה, כך לבעל שלהן יש יותר סיכוי לבגוד.
נצחונות מרכזיים: הפיכת התיקון לשוויון זכויות, יצירת התנועה המתנגדת להפלות, עצירת הסובסידיות הפדרליות לטיפול בילדים, עיכוב פעילות נוספת בנוגע לשכר שווה, הוצאת התנועה הפמיניסטית להפוגה.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: צורך כלכלי הניע יותר ויותר נשים לעבודה, ואפילו נשים שהיו עשויות לתמוך בטיעונים של האנטי-פמיניסטיות מצאו עצמן מנצלות את ההתקדמות שיצרה התנועה הפמיניסטית. סוזן פלולדי פגעה בתנועה האנטי-פמיניסטית בספרה Backlash, בו הדגימה כי רבות ממנהיגות התנועה נהנו מקריירה מקצועית ומבעל שחלק איתן את מטלות הבית, בת בעת שאותן נשים דיברו נגד הענקת הטבות דומות לנשים אחרות.

שלב שני: אנטי-פמיניזם עצמאי
סמל מנהיגותי: קמיל פגליה.
דוגמאות אחרות: כריסטינה הוף-סאמרס, וונדי מקאלרוי, קת'לין פרקר, הת'ר מקדונלד.
טיעון בסיסי: העבודה החשובה של הפמיניזם כבר נעשתה, ומה שנותר מהתנועה קיים רק לכדי לעשות דמוניזציה לגברים ולרוח המינית מעוררת יראת-הכבוד שלהם.
ציטוט קלאסי: של קמיל פגליה: "אנחנו חייבות לקבל את העובדה כי חלק מההתרגשות במין נובעת מהסכנה במין. אפשר לגבור עלינו".
מוטיבציה: בשנות ה-80 וה-90 העלתה התנועה הפמיניסטית הילוך והחלה להילחם באלימות מינית ובאלימות בתוך המשפחה. פמיניסטיות עצמאיות ראו במקרי מבחן כמו מצעדים להשבת השליטה בלילה, המקרה של קלרנס תומס, פריחת המדיניות נגד הטרדה מינית והופעת הביטוי "date rape", כלא יותר מהדגמה לכך שהפמיניסטיות מאותתות לנשים שהן אמורות להיות פרחים מוגנים, כאלו שלא מסוגלות להתמודד עם וולגריות מאיימת ורמזים מרגשים לאלימות שמבטאים את הרוח הגברית האמיתית.
נצחונות מרכזיים: יצירת מסגרת תרבותית וחוקית שהקשתה על הגשת תביעות נגד אונס, שכנוע הציבור כי רוב מקרי האונס שבוצעו בידי מכרים היו לא יותר מאשר סקס גרוע שעליו התחרטו הנשים מאוחר יותר, הפיכת השם אנדריאה דבורקין לפאנצ'ליין.
מדוע הן נעלמו בסופו של דבר: הופעת הגל השלישי של הפמיניזם, פמיניזם בעד מין, בחורות ששרות במצעדים "אני אוהבת להזדיין", ובסופו של דבר בלוגריות פמיניסטית צעירות ומעודכנות, הקשו על הפמיניסטיות 'העצמאיות' להמשיך ולטעון כי פמיניזם הוא ממותה שעירה ושונאת סקס שמשתמשת בתקיפה מינית ובהטרדה ככר ניגוח בגברים. תנועת הלהט"בים, שהייתה לחלוטין בעד סקס, התאימה יותר לפמיניזם המיינסטרימי. המכתבים הרשמיים של קמיל פגליה, שהפכו יותר ויותר לא קוהרנטיים, נהיו מביכים.

שלב שלישי: פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות משתפות פעולה
סמל מנהיגותי: שרה פיילין.
דוגמאות אחרות: פמיניסטיות למען החיים, פטרישיה היטון, קייטלין פלנגן, רשימת סוזן בי. אנת'וני, לאורה סטפ.
טיעון בסיסי: פמיניסטיות מהמאה ה-19 שלחמו למען זכות ההצבעה וחינוך הולם עשו עבודה מופלאה, אבל פמיניסטיות מודרניות קיימות רק כדי להכשיל נשים ולגרום להן לחשוב שהן רוצות הפלות, מיסים גבוהים יותר, מכוניות חשמליות וגישה בלתי מוגבלת לחוויות אורגזמיות.
ציטוט קלאסי: של קייטלין פלנגן: "כוחות הפמיניזם עבדו ללא הרף כדי לשחוק את הפטריארכיה, שלמרות הרשע המסתתר בה, החזיקה בדעה כי מתן ביטחון מיני לנערות צעירות הוא אחד מהסיבות המרכזיות לקיומה".
מוטיבציה: חוץ מקייטלין פלנגן, רוב הנשים האלו השכילו לקבל את העובדה כי זו צביעות להתנגד לזכות של נשים לפתח קריירה מקצועית, בעודן מחזיקות בקריירות מקצועיות. הן אוהבות את הנצחונות הפמיניסטיים שמאפשרים להן להתקבל ברצינות בעבודה שלהן, אבל מתנגדות לחידושים הפמיניסטיים שמאפשרים לכל הנשים לדחות את הנישואים ואת הולדת הילדים, או אפילו להימנע מהם לחלוטין. נדמה כי הפופולאריות של "סקס והעיר הגדולה" – סדרה שלא נכתבה או אפילו אומצה בידי שום פמיניסטית מרכזית – היא זו שהניעה אותן לפעול.
נצחונות מרכזיים: הכנסת חינוך להתנזרות לבתי הספר. יצירת סדרה חדשה שלמה של הגבלות על הפלות, שמבוססת על הנחת היסוד השגויה שנשים שעוברות הפלות לא יודעות מה הן עושות. יצירת המונח ""hook-up culture ושכנוע הציבור בכך שנשים צעירות חוות סוג מחדש ומסוכן של סקס. הפגנת בלבול בנוגע לעמדת הסופרג'יסטיות בכל הקשור לתכנון המשפחה.
מדוע הן עדיין מתחזקות: אמריקאים מעטים מסוגלים לזכור איך נראו הימים שבהם הפלות היו בלתי חוקיות ונישואים תחת איומי רובה היוו את הנורמה המקובלת. קל לאנטי-פמיניסטיות לנצל זאת כדי ליצור תמונה ורודה של כמה החיים טובים יותר אז, וקשה הרבה יותר לפמיניסטיות לשכנע את הציבור בנחיצותם של הזכויות המיניות האלו, שהושגו במאבקים קשים.
האם פמיניסטיות אמורות לחגוג את העובדה ששרה פיילין הכריזה על עצמה כפמיניסטית? במובן מסויים, כן. כל דור של אנטי-פמיניסטיות מותיר מקום נוסף לפמיניסטיות, ולפעמים פמיניסטיות אנטי-פמיניסטית מחליפות מחנה ותומכות בדברים כמו חוק לשיוויון זכויות בחינוך ותקנת לילי לדבטר. אבל כאשר נשים כמו פיילין טוענות כי הן הפמיניסטיות האמיתיות, הציבור עלול לחשוב על פמיניזם כתנועה שתומכת בנשים רק כאשר הן בנות מזל מספיק כדי להיות אימהות עצמאיות, עשירות ונשואות.

פייסבוק
זיידי סמית כתבה לפני איזה חודש כתבה מעולה שבה היא משווה בין מארק צוקרברג  האיש, כפי שהוא עולה מפרופילים שעשו עליו בעיתונות, מארק צוקרברג שמוצג בסרט "הרשת החברתית" שעשו על פייסבוק, ומפייסבוק עצמה. היא כתבה את זה יפה מאד בעצמה, אז אצטט:

"אתה רוצה להיות אופטימי בנוגע לדור שלך. אתה רוצה להמשיך להיות מעודכן ולא לפחד ממה שאתה לא מבין. במלים אחרות, אם אתה חש חוסר נוחות בעולם שהדור שלך מייצר, אתה רוצה שתהיה לכך סיבה טובה. תוכניתן העל וחלוץ המציאות המדומה ג'יירון לניר (נולד ב-1960) הוא לא מהדור שלי, אבל הוא מכיר ומבין אותנו היטב, וכתב ספר קצר ומפחיד – You Are Not a Gadget – שעולה בקנה אחד עם חוסר הנוחות שלי, אבל מגיע מעמדה של ידע אמיתי ותובנות שהן פרקטיות ופילוסופיות כאחד. לניר מתעניין באופנים שבהם אנשים "מצמצמים את עצמם" כדי להפוך את התיאור שלהם בידי המחשב למדויק יותר. 'מערכות מידע', הוא כותב, 'זקוקות למידע כדי לפעול, אבל המידע לא מייצג כראוי את המציאות'. לדעתו של לניר, אין אנלוגיה ממוחשבת מושלמת למה שאנחנו מכנים 'אדם'. בחיים, אנחנו כולנו מצהירים כי אנחנו יודעים זאת, אבל כאשר אנחנו מגיעים לרשת, קל לשכוח זאת…
לניר מבקש מאיתנו לחשוב, למשל, על הקובץ הבודד, או במקום זאת, לחשוב על עולם ללא 'קבצים' (המהדורה הראשונה של מקינטוש, שמעולם לא שווקה, הייתה חסרת קבצים). אני מודה כי ניסוי החשיבה הזה הביך אותי בערך באותה מידה שהייתי מובכת לו מישהו היה מבקש ממני לחשוב על עולם ללא 'זמן'. ואז לחשוב על העיצובים האלו, שעליהם מחליטים לעתים כל כך קרובות ברגע האחרון, הופכים ל"מקובעים", ומשום שמדובר בתוכנה שבה משתמשים מיליונים, לעתים קרובות מדי הניסיון להתאים אותה, או לשנות אותה, הופך בלתי אפשרי. MIDI, פרוטוקול מוזיקה לא גמיש מראשית שנות ה-80, שנועד לחבר בין רכיבים מוזיקליים שונים, כמו מקלדת ומחשב, לא לוקח בחשבון את הקו הגמיש של סופרן קולורטורה, ועדיין הוא מהווה את הבסיס לרוב המוזיקה המתכתית שאנחנו שומעים מדי יום – בטלפונים שלנו, במצעדי הפזמונים, במעליות – פשוט משום שהפך, במונחי תוכנה, לגדול מדי מכדי להיכשל, לגדול מדי מכדי להשתנות. לניר רוצה שנשים לב לתוכנה שבתוכה אנחנו 'מקובעים'. האם היא באמת ממלאת את הצרכים שלנו? או האם אנחנו מצמצמים את הצרכים שלנו כדי לשכנע את עצמנו שהתכונה אינה מוגבלת?…
בפייסבוק נדמה שצוקרברג מנסה ליצור משהו כמו נואוספירה, רשת עם מוח אחד, סביבה אחידה שבה זה באמת לא משנה מי אתה, כל עוד אתה 'בוחר' (מה שאומר, בסופו של דבר, שאתה צורך). אם המטרה היא שכמה שיותר אנשים יאהבו אותך, כל מה שיוצא דופן בך מושטח. אומה אחת תחת פורמט אחד. עבור עצמנו, אנחנו אנשים מיוחדים, מתועדים בתמונות נהדרות, ולפעמים אנחנו גם קונים דברים. העובדה הזו היא מקרית עבורנו. עם זאת, הכסף מפרסום שיזרום על ראשה של פייסבוק – אם וכאשר צוקרברג יצליח לשכנע את 500 מיליון האנשים לקחת את זהות הפייסבוק שלהם איתם לכל אינטרנט – הכסף הזה חושב עלינו הפוך. עבור המפרסמים, אנחנו היכולת שלנו לקנות, שאליה מחוברות כמה תמונות אישיות ולא רלוונטיות…
תוכנה עלולה לרדד בני אדם, אבל יש לכך רמות. גם הבידיון מרדד בני אדם, אבל בידיון עשוי רע עושה זאת בצורה חמורה יותר מבידיון שעשוי טוב, ובידינו הבחירה לקרוא בידיון עשוי טוב. הרעיון של ג'יירון לניר הוא שה'קיבעון' של ווב 2.0 יתרחש בקרוב; מתרחש; ובמידה מסויימת כבר התרחש. ומה בדיוק 'התקבע'? נדמה שחשוב להזכיר לעצמנו, בנקודה זו, כי פייסבוק, הממשק החדש והאהוב שלנו עם המציאות, תוכנן בידי סטודנט בשנה השנייה בהרווארד שהתעניין במה שמתעננינים סטודנטים בשנה שנייה בהרווארד. מהו הסטטוס של מערכת היחסים שלך? (תבחר סטטוס אחד. יכולה להיות רק תשובה אחת. אנשים צריכים לדעת). האם יש 'חיים'? (תוכיח זאת. תפרסם תמונות). האם אתה אוהב את הדברים הנכונים? (תעשה רשימה. דברים שאוהבים יכולים לכלול: סרטים, מוזיקה, ספרים וטלוויזיה, אבל לא ארכיטקטורה, רעיונות או צמחים)…
אם אנחנו לא צריכים להתמרד נגד פייסבוק? הכל בה מרודד לגודל המייסד שלה. הממשק כחול, כי מסתבר שצוקרבג עיוור לצבעים אדום-ירוק. 'כחול הוא הצבע העשיר ביותר עבורי – אני יכול לראות את כל גוני הכחול'. Poking, משום שזה מה שנערים ביישנים עושים לנערות שאיתן הם מפחדים לדבר. פרטי טריוויה אישיים, משום שמארק צוקרברג חושב שהחלפת פרטים טריוויאלים כאלו היא 'חברות'. אכן מוצר של מארק צוקרברג! התכוונו לחיות ברשת. זה היה אמור להיות יוצא דופן. ועדיין, איזה מין חיים אלו? קחו צעד לאחור מהקיר שלכם בפייסבוק: האם זה לא נראה, לפתע, מעט מגוחך? החיים שלכם בפורמט הזה?"

טמבלר
זה רעיון מגניב מאד, לחשוב על האופן שבו התוכנה בה אנחנו משתמשים מסדרת את העולם שלנו. במדעי חווית המשתמש, למשל, מסתכלים על האופן שבו יש לייצר את התוכנה כך שתאפשר לנו למצוא בקלות את הדברים אותם אנחנו מחפשים ולבצע את המשימות שהביאו אותנו לפתוח את התוכנה הזו מלכתחילה (למשל, לשים כפתור 'העלה קבצים' גדול בתוכנה שנועדה לשמור קבצים ברשת). אבל מדובר כאן על משהו אחר לגמרי: על האופן שבו תת-המודע של התוכנה ומייצריה מכוון את תפיסת העולם שלנו ולא רק את האופן שבו אנחנו משתמשים בתוכנה עצמה.
ואני מייד חושבת על טמבלר, כי זו תוכנה שאני ממש אוהבת. הדבר הראשון שרואים כשפותחים אותה, זו השורה הזו, שבה מוזמנים כל המשתמשים לקשר לדברים אחרים:

 

מיהו האיש שאותו מייצרת השורה הזאת? כתב על זה יפה טל מסינג (שאם אתם עדיין לא קוראים את הטמבלר שלו, אז אתם הכי 2009): "זוכרים את לייב-ג’ורנל? ישראבלוג? בלוגר? בכל גלגול של האגו האינטרנטי נדרש חומר סיכה חברתי אחר כדי להתמודד עם השתיקה המביכה. אלכוהול, קוראים לזה בחיים האמיתיים. ככל שהרשת מתברגנת, ככל שהניכור והחרדה מהאחר מעמיקים וממציאים את עצמם מחדש, כך נדרשת יצירתיות כדי לקרב אותנו חזרה. מהו הדרינק של טמבלר? מהו ה”תירוץ”? המדיה. הסרטונים, התמונות, הציטוטים, הקישורים, ווטאבר. לפי טמבלר, האגו הווירטואלי הוא הקוּרייטוֹר החדש. כולנו אוצרים דיגיטליים. כולנו אמני אסתטיקה, פרפורמרים שיוצרים אמירה אישית מתוך השפע האינסופי (הפרטה אובססיבית של מושג הטעם".
והאוצרוּת הזאת מעוּדדת לא רק בידי השורה החשובה בדף של טמבלר אלא גם למשל באמצעות Tumblr Tuesday, שבו מוזמנים מדי שבוע כל משתמשי טמבלר להמליץ על בלוגי טמבלר שהם אוהבים. ובידי האופן שבו מעודדת התוכנה את משתמשיה לסייר בקטגוריות נושאיות, שמציגות בראש ובראשונה את בלוגי הטמבלר שהומלצו בידי אנשים אחרים. ובידי המינימליזם של דף כתיבת פוסט חדש, שכאילו אומר "אל תדבר הרבה. פשוט תראה מה שיש לך להראות". 

ראו למשל, את רמת המסובכות של עמוד כתיבת פוסט חדש בטמבלר ובוורדפרס. (הקליקו להגדלה)

אבל זה לא רק זה. אם אתה אוצר, אז מה שחשוב זה לא מי החברים שלך, או כמה חברים יש לך, כמו בפייסבוק, אלא הדברים שאליהם אתה מפנה. ולכן, בטמבלר לא תראו רשימת אגו כזו של "1,300 עוקבים" כמו בטוויטר או בפייסבוק. ולכן, העיצוב הרווח של בלוגי טמבלר (לא כולם, כמובן לא כולם) הוא נקי ופשוט ושם במרכזו את המדיה אליה מצביע הבלוגר. ומגניב מכל: בטמבלר אין סטטיסטיקה של צפיות, כמו בעמודים של פייסבוק. אנשים יכולים לאהוב פוסט שלך, כלומר יצירה ספציפית במוזיאון הממשיך להיווצר שלך, אבל אתה לא יכול לדעת כמה אנשים צפו בו, פשוט משום שאוצר טוב נמדד ברמת העניין שהוא מייצר ולא ברמת האנשים שעברו בדף שלו.

האינטרנט
כשקראתי את האופן שבו זיידי סמית מנתחת את הפייסבוק, ודרכו את האינטרנט של שנת 2010, התרעמתי למרות שהיא באמת כתבה יפה. בהתחלה חשבתי כי אני מתרעמת כי אני אוהבת את האינטרנט ולא אוהבת שמנבאים לו שחורות. ואז הבנתי שזה משהו אחר: 500 מיליון אנשים מחוברים לפייסבוק, אבל רבים מהם מחוברים גם לתוכנות או לאתרים אחרים. ואותם תוכנות או אתרים אחרים תורמים את חלקם לעיצוב תפיסת העולם של המשתמשים שלהם. חלקם פחות היום ויותר מחר, וחלקם ההיפך. פייסבוק היא אמנם המיינסטרים כרגע, אבל היא לא חזות הכל בהווה, ואין לדעת מה יהיה כוחה בעתיד. ועל כן, אין עולם אחד תחת פורמט אחד. להגיד את זה, זה בערך כמו לנתח את מהדורת החדשות של ערוץ 2 ולהסיק מכך כי כל צופי הטלוויזיה, כלומר כל העולם, לא יכולים להתעמק באייטמים שנמשכים למעלה מ-3 דקות. זה אולי מפתה מאד לחשוב ככה ונכון במידה מסויימת, אבל לא נכון מספיק.