איתמר שאלתיאל

"תסמונת המתחזה" הוא מונח שנטבע על ידי הפסיכולוגיות פולין קלנס וסוזאן אימס ב-1978. אני נתקלתי בו לראשונה בשנות האלפיים המוקדמות כשדבר שאומרים לפרחי אקדמיה צעירים ולחוצים שבדיוק אמורים להציג את המחקר הצעיר והלחוץ שלהם. ובכלל, אני לא בטוח אם מעולם נתקלתי במונח – א. מחוץ להקשר אקדמי, ב. ההקשר המסוים הזה.

אני לא בטוח למה זה כך. כלומר, אני לא בטוח אם זה בכלל כך ויכול להיות שנתקלתי במונח לא מעט, בהקשרים אחרים, אבל לא שמתי לב או ששכנעתי את עצמי במהלך הכתיבה או שמי יודע. מה אני יודע. ובחיי שלא תכננתי להיתקל בתסמונת הזו כאן, בפוסט, שאמור היה להיות משהו קצר ולא מחייב אחרי כמה שבועות יבשים, אבל זין בעין ואלה החיים.

זין בעין, ספציפית, כי פחות עניין אותי לכתוב על תסמונת המתחזה, שבה באמת אני מבין כלום ושום דבר, אלא על תסמונת אחרת, שלהערכתי הצנועה טרם נחקרה כראוי, ושהשם היחיד שהולם אותה הוא, וול, תסמונת המתחזה.

כי הדוקטורנטים הצעירים שמגמגמים על המחקר שלהם מרגישים אולי את האמת: הם קצת מתחזים. הם יודעים שהתחום באמת רחב, שהוא נוגע בתחומים אחרים, רחבים לא פחות, שהמחקר שלהם מתחיל לגרד פני שטח שיהיו עמוקים כפי שרק תחפוץ שיהיו. הם קצת מתחזים, והם טובים לאין ערוך מכל המתחזים האחרים שמקיפים אותם, כי הם לפחות מפגינים מודעות עצמית.

תסמונת המתחזה שאני מכיר היא של אנשים שמדברים בנחרצות וביטחון על תחומים שאין מצב שהם מבינים בהם מספיק. היא מופיעה באקדמיה, בפוליטיקה, בפרלמנטים בטבריה וראשון ובפרלמנטים של פרשנים בטלוויזיה. כלומר, היא נפוצה היכן שנדרשת ממך הפגנת ידע, וזו, מן הסתם, שונה מאוד מידע ממשי.

ראיתי פעם פאנל חדשות שעסק בהתמוטטות מבנה בית כנסת אירעי, שבו נהרגו כך וכך אנשים, ובפאנל שאלו איזה אלוף לשעבר מחיל האוויר, כחרדי לשעבר, מה הוא יכול לספר לנו על הבנייה הלא חוקית במגזר. הוא סיפר. הכל שם היה כל כך ארעי ומחולטר, והדבר היחיד שנעשה שם במקצוענות, במקצוענות מבהילה, היה החלוקה המהירה של הפאנל לדעות לאורך הספקטרום, כך שניתן היה לייצר במהירות אשליה של דיון.

תסמונת המתחזה היא זו שגרמה לסמוטריץ' לדבר על גרנדמייזר, אבל זו גם התסמונת שגרמה לו להאמין, בלי רעד, שהתפיסה הביטחונית שלו היא הנכונה, שבשמה יש לשלוח חיילים, שהיא מתיישבת עם איזו תכנית אלוהית או תכנית ארצית, שמחירה, בכסף ובחיי אדם, פעוט ביחס לרווחים הצפויים ממנה. כלומר, אולי זה לא יהיה פוסט פשוט. יש שדות שבהם אדם נדרש להפגין דעה, אבל להחזיק בדעות הוא גם עניין של אזרחות טובה. וזה מטורף.

כשהייתי ילד סבתא שלי הפצירה בי לקרוא עיתון כי זה חשוב. היא לא הסבירה מה חשוב, אבל היה ברור שזה מה שעושים כשמבוגרים. אני לא זוכר מתי הבנתי כמה מזה לא חשוב, אבל היה רגע, ולאחריו – רגעים. ולמרות זאת, זה עדיין מטריף כמה מזה לא חשוב. כמה מהשיחה הפוליטית היא על היעלבויות וטקסים ודרמות קטנות, אנושיות, שקיימות או שלא, אבל הופכות לעיקר השיחה כי זה קל ומגניב יותר מלדבר על מדיניות. אף אחד לא סיפר לי, כשהייתי ילד, שאף אחד לא רוצה להשתעמם ומה שיש בעמודי החדשות הוא בעיקר התיבול של השולי מעל שרידיו המפוחמים של החשוב. את החשוב, אם תרצה, אפשר למצוא בקבצי PDF של ארגונים שמתמחים בנושא, ומאחר ש"מתמחה" זו הגדרה רחבה, גם שם תמצא מחלוקות, הטעיות, סטטיסטיקה רשלנית, אם לא מטעה, "עובדות" שצוטטו בין ארגון לארגון ואיש לא טרח לבדוק שוב, ואת כל השיט-שואו הרגיל, רק במשעמם ומתיש.

ואין שום דרך לעשות את זה. לא שאני מכיר. אולי לא פלא שזה הולך ונשבר.

אני לא יודע כמה פעמים ראיתי את "ההופכים את עורפם לאומלאס" משמש כאנלוגיה לכיבוש. אני חושב שאני פעם כתבתי עליו כאן, באיזה פוסט ישן, ואני זוכר שכבר אז מישהו העיר לי שיובל בן עמי – אני חושב – כבר עשה את האנלוגיה לפני. לאחרונה נתקלתי בו בראיון של ניר חסון עם ד"ר לי מרדכי, על העדויות לפשעי המלחמה בעזה שהוא אסף למסמך מתעדכן. זה אפילו לא רפרנס. פשוט תיאור די הוגן של הסיפור עצמו, כאילו, רצו חסון ומרדכי לומר, אין מה להוסיף:

"אחרי שנפרדנו שלח לי מרדכי קישור אחרון, הפעם לא לזוועות מעזה אלא לסיפור של הסופרת אורסולה לה גווין, 'ההופכים את עורפם לאומלאס'. הסיפור מתאר את העיר אומלאס שבה האנשים יפים ומאושרים וחייהם מלאים בעניין ובחדווה. אבל אזרחי אומלאס נחשפים בבגרותם לסודה האפל של העיר — אושרם תלוי בסבלה של ילדה אחת קטנה שחייבת להישאר בחדר מזוהם מתחת לאדמה, אסור לנחם אותה ואסור לסייע לה […] רוב תושבי העיר ממשיכים לחיות עם הידיעה הזאת, אבל מפעם לפעם אחד מהתושבים מבקר את הילדה ולא חוזר, במקום זה הוא ממשיך ללכת ונוטש את העיר".

אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, אבל אני חושב שהוא מתמסר למציאות פחות משנדמה. אני גם לא חושב שלה גווין ציפתה שהוא יתמסר אחד לאחד לעולם, ובכל זאת אנשים משתפים אותו ביניהם כאילו אין מה להוסיף. יש מה להוסיף. הרי באומלאס שלנו אין ילדה אומללה אחת. יש אלפים. יש עשרות אלפים שגולגולתיהן מלבינות, יש מאות אלפים שרועדות מקור בתור לחלוקת מזון שאינו, יש גברים סתם, שאינם ילדים ואינם קשישים, וגם להם מותר לחיות, שמסתובבים גדועי גפיים. וכל הסבל הזה לא הבטיח את אושרו של איש באומלאס שלנו, שהיא פחות וילה בג'ונגל ויותר מחראה בסוואנה, וגם לו היתה ילדה, אחת, אומללה, איש לא היה הולך לראות אותה. מועצת העיר היתה עושה משמרות נערים, שיעמדו בגבם לחלון האחד, אם ישנו, במרתף, וידברו על דה ועל הא וישאלו מה אמרת על הילדים שיצאו מבתי הכלא של אסד; ועורכי דין יתבעו את מי שירמוז שיש ילדה, שהיא ילדה, שהיא סובלת, שאנו אחראים לסבלה באיזשהו אופן; בחדשות היו מדברים על ילדות אחרות, במרתפים אחרים, של ערים אחרות, שחולצו בנס; וזמרים יתארו איזה אומץ היה דרוש לזאת וזאת להודות שיש לה, למעשה, שיער מתולתל; בטלוויזיה יספרו שהילדה גנבה מזון מחולדה, שבמבצע הנדסי מסובך ונחוש חולצה מהמרתף, החולדה, ותועבר לשיקום; והבנתם.

כלומר, הסיפור מתמסר. בפעריו, ביחס העקום והמוזר בינו לבין המציאות. גיליתי שאחת לזמן מה עוד חלק בו נפתח לי. לאחרונה חשבתי על האנשים שמפנים את עורפם לאומלאס בהקשר של מה שקרוי "פגיעה מוסרית". פעם חשבתי שהם עוזבים כי הם לא יכולים לחיות עם הסבל של הילדה. היום נראה לי שלא הסבל הוא הבלתי נסבל, אלא האושר שמקיף אותו. להתכסות בפוך כשקילומטרים ממך תינוק מכחיל. קל לא לראות את הילדה. מתושבי אומלאס אי אפשר להימנע. וחשבתי גם על ההחלטה לעזוב. להשאיר את הילדה שם והעיר שם. לוותר מראש על לשנות את העיר, על אושרה המפלצתי, ופשוט לא לקחת חלק.

ויש מי שיודע להבין את הסיפור הזה מהזווית של הילדה.

***

אהבתי את "The Sixty-Five Years of Washington" של חואן חוסה סאר. מוטי פוגל המליץ אי אז [הי!] ומצאתי את עצמי בספר שכולו דישה מעיקה ונוקדנית של שני ארגנטינאים, שנפגשו במקרה ברחוב, על מסיבת יום ההולדת ה-65 של וושינגטון, ששניהם לא היו בה, אם אני זוכר נכון, ורק שמעו עליה מכלי שני. התיאור מיקרוסקופי לעתים. זווית ההליכה, תנודות קטנות של היד, ציטוטי ציטוטים של שיחות, של שכרות, של ארוחות ואיחורים. ככה איזה מיליון עמודים, ואז, בתנופה סיכומית, הספר מזנק לסופן של כל הדמויות הללו – אלו שברחוב ואלו שהיו במסיבה – בדיקטטורה הארגנטינאית.

זה ספר מעולה, גם אז חשבתי, אבל היום אני חושב שאני מבין טוב יותר למה סאר בחר להתעלק ככה על רגע סתמי ושיחה סתמית וזיכרון מסיבה אחת מני רבות. הוא הרים אותו והתבונן בו והתמסר אליו כמו שמתמסרים לאוצר, רגע לפני שיאבד. נורמליות, דקה לפני שתיעלם.

יש עוד כאלה. לא חושב שהבנתי אף פעם כמה כאב ואבדן טמונים ב"אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית". לא הבנתי איך זה להרים את הראש כשהכל פוליטי. לא פוליטי כמו לשתות קפה ואנא עארף, אלא פוליטי כמו סבל, קרוב ורחוק להפליא. אי אפשר להאשים את אורוול שהוא מתעלם מהגזלייטינג של השלטון ב-"1984". זה מרוח בענק על הספר. ובכל זאת, אז, קראתי, הבנתי, אבל לא הבנתי.

למלים יש משקל. ואתה יכול ללכת כל החיים עם המלים האלה עד שהוא יתגלה.

***

באחד הפרקים ב"נסחפים" – מי יודע איזה – אורי ש. כהן, לדעתי, אומר משהו על זה שמותר האדם הוא ביכולת להעביר ידע מדור לדור. עמית הרשקוביץ עונה לו שזה נכון לגבי ידע טכני. אנחנו מצוינים בשימור, קידוד והעברה של ידע טכני. אין לנו מושג איך להעביר הלאה ידע רגשי. כלומר, חכמה. כלומר, איך עושים כמו שצריך את הדבר הזה של להיות בן-אדם. זה נשאר איתי.

אמנות, לפעמים, היא דרך להעביר ידע כזה. אנשים למדו איך זה להיות בני אדם וכתבו את זה וציירו את זה ושיחקו את זה. אתה נכנס למוזיאון ומיד אתה מוקף בפנים. מצוירות, מפוסלות, מצולמות לווידאו-ארט המעפן שאתה מדלג מעליו. אנחנו מוקפים בייצוגים של אנשים, וזה לא משנה כלום כי לדברים כמו פחד מוות או אהבה או זקנה והיחלשות הגוף ואבדן יש משקל שמתגלה רק כשהוא מתגלה ותבין רק כשתבין, לבד ובכאב. כאילו יושב מישהו עם כל הידע הזה, מקודד, ואת המפתח תקבל רק אחרי שכבר פתחת את השער ממילא עם הראש.

רוצה לומר, יש תהום. יש תהום ביני לביני שלפני אוקטובר 2023 וביני לביני שלפני ההרעבה של צפון עזה, כשאצלנו בטלוויזיה סלבס מתחרים זה בזה בבישולים שהם למדו מסבתא. יש יצירות שלמות של אנשים שקפצו את התהום הזו, והושיטו יד, ומי בכלל ידע לראות אותה. יש איזה פוסט שאולי אכתוב פעם על "שוברים שתיקה" ועל הרגע הזה, שחוזר במלא עדויות, של לראות דברים מחדש. לעמוד שם, באמצע בית פלסטיני זר, באמצע לילה זר, ולהבין את מה שחשבת שמלכתחילה ידעת. זה אולי הניסוח היפה ביותר של רגע כזה, אבל הוא לא היחיד.

זו דעתי הנוכחית על הדיונים העקרים על "תפקיד האינטלקטואל", שחוזרים אחת לתקופה ומעסיקים אקדמאים ופרחי אקדמיה ומפרנסים חלומות בהקיץ ואת החשיבות העצמית של ברנאר אנרי לוי. כי, בואו: נאדה. נאדה בזמן אמת, מול הגלים המכוערים של ההיסטוריה, ונאדה אחר כך, כשהגל חלף, כי גם מי שכבר יקרא, מה הוא כבר יבין.

"אך ממילים לבדן אפשר לדעת מעט מאוד על תנועה. היה עלי ליצור אותה לבדי, בראשי" (חזי לסקלי, על מחול, מתוך: אין ריקוד כזה ולא היה [וכו'])

העולם מלא מרחקים מוזרים כאלה. לא צריך להיות עד לחרא מהסוג הזה. צריך רק לחיות מספיק זמן בעולם. יש מרחק ממשי, שקשה לפרוט למלים, ביני לביני שלפני עשור ולפני שני עשורים, ואוקיינוס בינם לבין הילדות. כל זה מרמז שלא קשה רק לעשות במלים את המסע קדימה, אלא גם לאחור. הכל קצת כמו לצפות בדיסקו איטלקי. היית צריך להיות שם. וגם מי שהיה שם, אני מניח, לא לגמרי יודע עוד מה זה היה.

המלים אותן מלים, המשקל שלהן משתנה. אני חושב על כל ההוראות המדויקות לביצוע תנוחת יוגה שקיבלתי מהרגע הראשון, ולא הבנתי אותן עד שהבנתי אותן. שום דבר אינו אותו הדבר בפעם האחת שהוא מגיע או בחזרה המאה שלו. לחזרה יש משקל ויש משקל לחד-פעמי. דיונים ציבוריים, מלאי להט, שנחרזים עם דיונים אחרים, מלאי להט, שכבר ראית. ויש את המשקל של הגוף, שאתה מגלה רק אחרי שהלכת בו עשור אחר עשור. ויש שעות ריקות, שמתחרזות עם שעות ריקות שכבר חיית ועוד תחיה. וכו' וכו', מה שנקרא, ואפשר רק לנחש את המרחק שבין עכשיו לאימתי.

אני לא רוצה שישתמע שאני אדם חכם ומפוכח יותר עכשיו משהייתי. כלומר, אני מקווה שכן, אבל גם זה לא הופך אותי לחכם או מפוכח. אני רק מרגיש שדברים משתנים לי בין הידיים. לא תמיד יודע אם כך הוא המשקל ממש או כך אני נושא אותו כעת. לא תמיד יודע איך לשאת את המשקל הזה בחן. אם כבר, מרגיש שאני יודע פחות משידעתי. אבל יודע שישנו משקל, ושמניסיון העבר, הוא עוד ישתנה.

כאילו, למעשה, אני פחות ופחות מרגיש שמישהו יודע משהו על כל מה שבאמת חשוב. על איך זה לשאת את עצמך, על המוות, על שעמום ועל אימה ועל עליצות שיכורה ועל האלימות שיש בי ועל צדק ומה לא. נכון לעכשיו, נראה לי שאנשים פשוט נולדים ומבזבזים מלא שנים כילדים ואז מלא שנים כנערים ואז מלא שנים בלהעמיד פנים שהם יודעים משהו ולתעות בסבך של מורי דרך, פוליטיקאים, אמנים וגורואים שעשו את אותו המסלול בדיוק, ואז כמה שנים בלהזדקן עם מה שהם קלטו או לא קלטו מכל זה, וחלקם ניסו להעביר משהו הלאה, אבל לך תמצא את זה עכשיו, ואם מצאת, לך תבין.

מזמן מזמן עשינו כאן פרויקט בשם "איך הספרות הרסה את חיי", שאני לא זוכר אפילו טקסט אחד ממנו, אבל את הכותרת כבר לא אשכח. אני מנחש שאני לא לבד בזה. אבל אני כן זוכר שהרבה כתבו שהספרות הצילה אותם, וזה בטוח נכון. גם אותי, לא פעם. וגם הרסה, לא פעם. ובכל פעם שהרסה, נדמה לי, זה היה בגלל שקראתי דברים כמו "אהבה" ו"הרפתקה" בלי שהיה לי צל של מושג על משקלם הממשי. ובכל פעם שהצילה, נדמה לי, זה בגלל שקראתי דברים כמו "אהבה" ו"הרפתקה" והצלחתי לנחש איכשהו את קווי המתאר הממשיים שלהם בעולם. אני לא מכיר שום דרך לגמוע את המרחק הזה שאינה אמפתיה. גם אם זה בלתי נסבל כרגע, זה גם כל מה שיש. ואני לא יודע. קל כל כך ללכת זר לעצמך ולאחרים, טובע בים שהוא אתה. גם זה גורל וגם הוא אפשרי. ואולי זה נסבל יותר כרגע, הרבה דברים נסבלים יותר כרגע, אבל.

היי, אנחנו כאן.

חזרנו? לא באמת יודעים. אולי. הבלוג הזה עמד נטוש הרבה זמן. הרבה זמן. כשבאנו לשלוף אותו מהמוות הקליני שלו גילינו שכל הארכיון הושחת מתישהו. גילינו גם ששחזור הארכיון לא הולך להיות עניין פשוט. כלומר, אסא גילה. כי הוא זה שניסה ונכשל וניסה שוב, ויש סיכוי לא מבוטל שנמצא את עצמנו משחזרים ידנית פוסט-פוסט מהארכיון האינטרנטי שהוא הוויי באק מאשין. ואולי לא. מי יודע. 

אנחנו לא יודעים הרבה, בעצם. מה שכן, מתישהו התכתבנו וגילינו ששנינו מתגעגעים למקום הזה, לסוג הכתיבה שהוא אפשר ולסוג המחשבה שהוא אפשר. מתגעגעים, כלומר: זה חסר. אנחנו לא יודעים אם יהיה לזה קהל. אנחנו לא יודעים אם זה יחזיק או יגווע. אבל אנחנו כן יודעים שמה שחסר – חסר; ושדברים שלא כתבנו, נכתבו גם מבלי להיכתב, וקמו וגוועו בתוכנו כך או כך. וזה לא אותו דבר – טקסט שכתבת וטקסט שרצית לכתוב. 

אנחנו גם יודעים שהאינטרנט של פעם הוא לא האינטרנט של היום. הסיפור תמיד היה סמן קיצוני של האינטרנט של פעם, שבו היו הרבה מילים שנכתבו על ידי אנשים ופחות בינות מלאכותיות ותמונות. אז מי יודע איך המקום הזה ייראה בתוך הקונטקסט העכשווי. אחת מאיתנו חושבת על פונדק הדרכים אלביס, ליד ירושלים, שבו יש פסל של אלביס ופונדק דרכים אמריקני למראה, שלצידו מגישים קפה של תחנות דלק ישראליות, שיש לו טעם לוואי של קפה שחור. אחת מאיתנו מקווה שלא נהיה אלביס, למרות שמי יודע איך זה מרגיש מבפנים? הבעלים של אלביס בהחלט נראה מרוצה מעצמו.

אז אהלן, שוב או לראשונה. על החיים ועל המוות. נעים להכיר.

מיטל שרון ואיתמר שאלתיאל