אנחנו ילדי התקופה כוסומו

אני לא יודע כמה פעמים ראיתי את "ההופכים את עורפם לאומלאס" משמש כאנלוגיה לכיבוש. אני חושב שאני פעם כתבתי עליו כאן, באיזה פוסט ישן, ואני זוכר שכבר אז מישהו העיר לי שיובל בן עמי – אני חושב – כבר עשה את האנלוגיה לפני. לאחרונה נתקלתי בו בראיון של ניר חסון עם ד"ר לי מרדכי, על העדויות לפשעי המלחמה בעזה שהוא אסף למסמך מתעדכן. זה אפילו לא רפרנס. פשוט תיאור די הוגן של הסיפור עצמו, כאילו, רצו חסון ומרדכי לומר, אין מה להוסיף:

"אחרי שנפרדנו שלח לי מרדכי קישור אחרון, הפעם לא לזוועות מעזה אלא לסיפור של הסופרת אורסולה לה גווין, 'ההופכים את עורפם לאומלאס'. הסיפור מתאר את העיר אומלאס שבה האנשים יפים ומאושרים וחייהם מלאים בעניין ובחדווה. אבל אזרחי אומלאס נחשפים בבגרותם לסודה האפל של העיר — אושרם תלוי בסבלה של ילדה אחת קטנה שחייבת להישאר בחדר מזוהם מתחת לאדמה, אסור לנחם אותה ואסור לסייע לה […] רוב תושבי העיר ממשיכים לחיות עם הידיעה הזאת, אבל מפעם לפעם אחד מהתושבים מבקר את הילדה ולא חוזר, במקום זה הוא ממשיך ללכת ונוטש את העיר".

אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, אבל אני חושב שהוא מתמסר למציאות פחות משנדמה. אני גם לא חושב שלה גווין ציפתה שהוא יתמסר אחד לאחד לעולם, ובכל זאת אנשים משתפים אותו ביניהם כאילו אין מה להוסיף. יש מה להוסיף. הרי באומלאס שלנו אין ילדה אומללה אחת. יש אלפים. יש עשרות אלפים שגולגולתיהן מלבינות, יש מאות אלפים שרועדות מקור בתור לחלוקת מזון שאינו, יש גברים סתם, שאינם ילדים ואינם קשישים, וגם להם מותר לחיות, שמסתובבים גדועי גפיים. וכל הסבל הזה לא הבטיח את אושרו של איש באומלאס שלנו, שהיא פחות וילה בג'ונגל ויותר מחראה בסוואנה, וגם לו היתה ילדה, אחת, אומללה, איש לא היה הולך לראות אותה. מועצת העיר היתה עושה משמרות נערים, שיעמדו בגבם לחלון האחד, אם ישנו, במרתף, וידברו על דה ועל הא וישאלו מה אמרת על הילדים שיצאו מבתי הכלא של אסד; ועורכי דין יתבעו את מי שירמוז שיש ילדה, שהיא ילדה, שהיא סובלת, שאנו אחראים לסבלה באיזשהו אופן; בחדשות היו מדברים על ילדות אחרות, במרתפים אחרים, של ערים אחרות, שחולצו בנס; וזמרים יתארו איזה אומץ היה דרוש לזאת וזאת להודות שיש לה, למעשה, שיער מתולתל; בטלוויזיה יספרו שהילדה גנבה מזון מחולדה, שבמבצע הנדסי מסובך ונחוש חולצה מהמרתף, החולדה, ותועבר לשיקום; והבנתם.

כלומר, הסיפור מתמסר. בפעריו, ביחס העקום והמוזר בינו לבין המציאות. גיליתי שאחת לזמן מה עוד חלק בו נפתח לי. לאחרונה חשבתי על האנשים שמפנים את עורפם לאומלאס בהקשר של מה שקרוי "פגיעה מוסרית". פעם חשבתי שהם עוזבים כי הם לא יכולים לחיות עם הסבל של הילדה. היום נראה לי שלא הסבל הוא הבלתי נסבל, אלא האושר שמקיף אותו. להתכסות בפוך כשקילומטרים ממך תינוק מכחיל. קל לא לראות את הילדה. מתושבי אומלאס אי אפשר להימנע. וחשבתי גם על ההחלטה לעזוב. להשאיר את הילדה שם והעיר שם. לוותר מראש על לשנות את העיר, על אושרה המפלצתי, ופשוט לא לקחת חלק.

ויש מי שיודע להבין את הסיפור הזה מהזווית של הילדה.

***

אהבתי את "The Sixty-Five Years of Washington" של חואן חוסה סאר. מוטי פוגל המליץ אי אז [הי!] ומצאתי את עצמי בספר שכולו דישה מעיקה ונוקדנית של שני ארגנטינאים, שנפגשו במקרה ברחוב, על מסיבת יום ההולדת ה-65 של וושינגטון, ששניהם לא היו בה, אם אני זוכר נכון, ורק שמעו עליה מכלי שני. התיאור מיקרוסקופי לעתים. זווית ההליכה, תנודות קטנות של היד, ציטוטי ציטוטים של שיחות, של שכרות, של ארוחות ואיחורים. ככה איזה מיליון עמודים, ואז, בתנופה סיכומית, הספר מזנק לסופן של כל הדמויות הללו – אלו שברחוב ואלו שהיו במסיבה – בדיקטטורה הארגנטינאית.

זה ספר מעולה, גם אז חשבתי, אבל היום אני חושב שאני מבין טוב יותר למה סאר בחר להתעלק ככה על רגע סתמי ושיחה סתמית וזיכרון מסיבה אחת מני רבות. הוא הרים אותו והתבונן בו והתמסר אליו כמו שמתמסרים לאוצר, רגע לפני שיאבד. נורמליות, דקה לפני שתיעלם.

יש עוד כאלה. לא חושב שהבנתי אף פעם כמה כאב ואבדן טמונים ב"אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית". לא הבנתי איך זה להרים את הראש כשהכל פוליטי. לא פוליטי כמו לשתות קפה ואנא עארף, אלא פוליטי כמו סבל, קרוב ורחוק להפליא. אי אפשר להאשים את אורוול שהוא מתעלם מהגזלייטינג של השלטון ב-"1984". זה מרוח בענק על הספר. ובכל זאת, אז, קראתי, הבנתי, אבל לא הבנתי.

למלים יש משקל. ואתה יכול ללכת כל החיים עם המלים האלה עד שהוא יתגלה.

***

באחד הפרקים ב"נסחפים" – מי יודע איזה – אורי ש. כהן, לדעתי, אומר משהו על זה שמותר האדם הוא ביכולת להעביר ידע מדור לדור. עמית הרשקוביץ עונה לו שזה נכון לגבי ידע טכני. אנחנו מצוינים בשימור, קידוד והעברה של ידע טכני. אין לנו מושג איך להעביר הלאה ידע רגשי. כלומר, חכמה. כלומר, איך עושים כמו שצריך את הדבר הזה של להיות בן-אדם. זה נשאר איתי.

אמנות, לפעמים, היא דרך להעביר ידע כזה. אנשים למדו איך זה להיות בני אדם וכתבו את זה וציירו את זה ושיחקו את זה. אתה נכנס למוזיאון ומיד אתה מוקף בפנים. מצוירות, מפוסלות, מצולמות לווידאו-ארט המעפן שאתה מדלג מעליו. אנחנו מוקפים בייצוגים של אנשים, וזה לא משנה כלום כי לדברים כמו פחד מוות או אהבה או זקנה והיחלשות הגוף ואבדן יש משקל שמתגלה רק כשהוא מתגלה ותבין רק כשתבין, לבד ובכאב. כאילו יושב מישהו עם כל הידע הזה, מקודד, ואת המפתח תקבל רק אחרי שכבר פתחת את השער ממילא עם הראש.

רוצה לומר, יש תהום. יש תהום ביני לביני שלפני אוקטובר 2023 וביני לביני שלפני ההרעבה של צפון עזה, כשאצלנו בטלוויזיה סלבס מתחרים זה בזה בבישולים שהם למדו מסבתא. יש יצירות שלמות של אנשים שקפצו את התהום הזו, והושיטו יד, ומי בכלל ידע לראות אותה. יש איזה פוסט שאולי אכתוב פעם על "שוברים שתיקה" ועל הרגע הזה, שחוזר במלא עדויות, של לראות דברים מחדש. לעמוד שם, באמצע בית פלסטיני זר, באמצע לילה זר, ולהבין את מה שחשבת שמלכתחילה ידעת. זה אולי הניסוח היפה ביותר של רגע כזה, אבל הוא לא היחיד.

זו דעתי הנוכחית על הדיונים העקרים על "תפקיד האינטלקטואל", שחוזרים אחת לתקופה ומעסיקים אקדמאים ופרחי אקדמיה ומפרנסים חלומות בהקיץ ואת החשיבות העצמית של ברנאר אנרי לוי. כי, בואו: נאדה. נאדה בזמן אמת, מול הגלים המכוערים של ההיסטוריה, ונאדה אחר כך, כשהגל חלף, כי גם מי שכבר יקרא, מה הוא כבר יבין.

"אך ממילים לבדן אפשר לדעת מעט מאוד על תנועה. היה עלי ליצור אותה לבדי, בראשי" (חזי לסקלי, על מחול, מתוך: אין ריקוד כזה ולא היה [וכו'])

העולם מלא מרחקים מוזרים כאלה. לא צריך להיות עד לחרא מהסוג הזה. צריך רק לחיות מספיק זמן בעולם. יש מרחק ממשי, שקשה לפרוט למלים, ביני לביני שלפני עשור ולפני שני עשורים, ואוקיינוס בינם לבין הילדות. כל זה מרמז שלא קשה רק לעשות במלים את המסע קדימה, אלא גם לאחור. הכל קצת כמו לצפות בדיסקו איטלקי. היית צריך להיות שם. וגם מי שהיה שם, אני מניח, לא לגמרי יודע עוד מה זה היה.

המלים אותן מלים, המשקל שלהן משתנה. אני חושב על כל ההוראות המדויקות לביצוע תנוחת יוגה שקיבלתי מהרגע הראשון, ולא הבנתי אותן עד שהבנתי אותן. שום דבר אינו אותו הדבר בפעם האחת שהוא מגיע או בחזרה המאה שלו. לחזרה יש משקל ויש משקל לחד-פעמי. דיונים ציבוריים, מלאי להט, שנחרזים עם דיונים אחרים, מלאי להט, שכבר ראית. ויש את המשקל של הגוף, שאתה מגלה רק אחרי שהלכת בו עשור אחר עשור. ויש שעות ריקות, שמתחרזות עם שעות ריקות שכבר חיית ועוד תחיה. וכו' וכו', מה שנקרא, ואפשר רק לנחש את המרחק שבין עכשיו לאימתי.

אני לא רוצה שישתמע שאני אדם חכם ומפוכח יותר עכשיו משהייתי. כלומר, אני מקווה שכן, אבל גם זה לא הופך אותי לחכם או מפוכח. אני רק מרגיש שדברים משתנים לי בין הידיים. לא תמיד יודע אם כך הוא המשקל ממש או כך אני נושא אותו כעת. לא תמיד יודע איך לשאת את המשקל הזה בחן. אם כבר, מרגיש שאני יודע פחות משידעתי. אבל יודע שישנו משקל, ושמניסיון העבר, הוא עוד ישתנה.

כאילו, למעשה, אני פחות ופחות מרגיש שמישהו יודע משהו על כל מה שבאמת חשוב. על איך זה לשאת את עצמך, על המוות, על שעמום ועל אימה ועל עליצות שיכורה ועל האלימות שיש בי ועל צדק ומה לא. נכון לעכשיו, נראה לי שאנשים פשוט נולדים ומבזבזים מלא שנים כילדים ואז מלא שנים כנערים ואז מלא שנים בלהעמיד פנים שהם יודעים משהו ולתעות בסבך של מורי דרך, פוליטיקאים, אמנים וגורואים שעשו את אותו המסלול בדיוק, ואז כמה שנים בלהזדקן עם מה שהם קלטו או לא קלטו מכל זה, וחלקם ניסו להעביר משהו הלאה, אבל לך תמצא את זה עכשיו, ואם מצאת, לך תבין.

מזמן מזמן עשינו כאן פרויקט בשם "איך הספרות הרסה את חיי", שאני לא זוכר אפילו טקסט אחד ממנו, אבל את הכותרת כבר לא אשכח. אני מנחש שאני לא לבד בזה. אבל אני כן זוכר שהרבה כתבו שהספרות הצילה אותם, וזה בטוח נכון. גם אותי, לא פעם. וגם הרסה, לא פעם. ובכל פעם שהרסה, נדמה לי, זה היה בגלל שקראתי דברים כמו "אהבה" ו"הרפתקה" בלי שהיה לי צל של מושג על משקלם הממשי. ובכל פעם שהצילה, נדמה לי, זה בגלל שקראתי דברים כמו "אהבה" ו"הרפתקה" והצלחתי לנחש איכשהו את קווי המתאר הממשיים שלהם בעולם. אני לא מכיר שום דרך לגמוע את המרחק הזה שאינה אמפתיה. גם אם זה בלתי נסבל כרגע, זה גם כל מה שיש. ואני לא יודע. קל כל כך ללכת זר לעצמך ולאחרים, טובע בים שהוא אתה. גם זה גורל וגם הוא אפשרי. ואולי זה נסבל יותר כרגע, הרבה דברים נסבלים יותר כרגע, אבל.