השבוע היינו (איתמר ועדיה וגם אני) ביום עיון עם צאת הספר "עם הרגליים עמוק בעננים", שנערך בבית אריאלה. לא שרדנו עד הסוף (סליחה, מרית), כי שני הדוברים הראשונים, ד״ר דניאלה גורביץ׳ וד"ר איתן בר יוסף, עייפו אותנו בדיבורים ארוכים על כמה ההסטוריה היהודית רצופה בפולקלור, באגדות, במעשי ניסים ובדמויות פלאיות, ואיך הציונות, על השרוליק ששתי רגליו נטועות עמוק בקרקע שלה, הרחיקה את התרבות העברית באופן מכוון מאותו הלך רוח כדי ליצור כאן מדינה בת-קיימא.
אני נוטה להסכים. הספרות העברית הייתה יכולה רק להרוויח אם מישהו היה מנקה אותה מדי פעם מבוץ המדבר, מחליף לה את המדים, ונותן לכמה אנשים עם טייץ ונצנצים לטייל בתוכה. בעיקר, אם תותר לי בקשה אישית, לא יצורים עם טייץ שלקוחים מעולמות רחוקים שדורשים הסברים מעייפים על איך בנויה המכניקה שלהם וכמה גדולה החללית שלוקחת לשם, אלא כאלו, מעולמנו, שמטיילים ללא הרף ברחובות של הבירה תל אביב. אבל אחר כך, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם הספרות העברית זקוקה לכל החטאים שאינם מאפיינים את הציונות, שחזקה בעיקר בקנאה, בזעם, בגאווה ובחמדנות.
גרגרנות
להיטות לאוכל, מגדיר זאת מילון ההווה. ונדמה לי שאפשר להוסיף לספציפיות של האוכל גם גרגרנות רחבה יותר, שכוללת גם את כל הנאות האסתטיקה האחרות: להיטות לבגדים, להיטות לרהיטים מעוצבים, להיטות לבתים. חשבתי מתי בפעם האחרונה קראתי ספר שמפאר איזו ארוחה, ומלבד מאיר שלו, על הלחם החם היוצא מן התנור וארוחות הנסיכים הספק מדויינות שלו, לא הצלחתי להיזכר בשום דבר עברי.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת: "'שמעתי על מטבח פוסט קליפורני,' אני אומר, מודע היטב לעיצוב המסעדה: הצנרת החשופה, העמודים, מטבח הפיצה הפתוח וגם… כסאות הנוח. ' למעשה אפילו אכלתי אותו. בלי ירקות צעירים? בוריטו סקאלופ? קרקרי ווסאבי? אני בכיוון הנכון? ודרך אגב, אמרו לך פעם שאת נראית בדיוק כמו גארפילד אבל אחרי שדרסו אותו, הפשיטו לו את העור, וזרקו עליו סוודר פרגאמו מכוער לפני שלקחו אותו לווטרינר? פוסילי? שמן זית על ברי?'" (פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, עמ' 105).
עצלות
הנטייה להתבטל היא נטייה חשובה, שכמובן אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם עידודם של אנשים לייבש ביצות. אבל אנשים שמתעצלים הם אנשים שיש להם זמן. אולי שותים איזה כוסית. או מעשנים איזה דבר. הם מסתכלים על סביבותיהם. הם מקשיבים לאנשים אחרים. אולי אפילו נותנים לאנשים אחרים לחצות את הכביש בעודם נוהגים. עצלות זה דבר חשוב.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת, מופתית במיוחד: "אתה יושב ואתה לא רוצה דבר אלא להמתין, להמתין רק עד שלא יהיה עוד למה להמתין: שיבוא הלילה, שיצלצלו השעות, שהימים ינקפו, שהזיכרונות יתערפלו… אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול, ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה" (ז'ורז' פרק, איש ישן, עמ' 20).
תאוות בשרים
מן המפורסמות הוא שהעמוס עוז/דודגרוסמן/אביהושע/מאירשלו כל כך גרועים בתיאורי סקס, שכמעט בכל שנה מישהו מרשימת המכובדים שלנו מככב במועמדות לפרס תיאור הסקס הגרוע של ליטררי ריוויו. השנה היה זה עמוס עוז, אחרי שתרגמו את "חרוזי החיים והמוות" לאנגלית. זה לא מפתיע, כמובן. ריקודי עם לא מובילים לחיכוך ידיים ותחת, מקלחת משותפת הופכת את כולם לאחים, ובגדי חאקי אמנם סקסיים על בנות אם את חובבת את הלוק הלסבי, אבל אני חוששת שלא כולן לסביות. וההיעדר הזה בולט במיוחד, לאור הפער הגדול בין כמה שאין תיאורי סקס נורמליים ובין כמה שסקס זה כיף.
למרבה הצער, אין דוגמאות. הנצרות הרסה הכל. נצטרך להמציא.
