לחיי החדווה – לקראת מניפסט ספרות חדשה

השבוע היינו (איתמר ועדיה וגם אני) ביום עיון עם צאת הספר "עם הרגליים עמוק בעננים", שנערך בבית אריאלה. לא שרדנו עד הסוף (סליחה, מרית), כי שני הדוברים הראשונים, ד״ר דניאלה גורביץ׳ וד"ר איתן בר יוסף, עייפו אותנו בדיבורים ארוכים על כמה ההסטוריה היהודית רצופה בפולקלור, באגדות, במעשי ניסים ובדמויות פלאיות, ואיך הציונות, על השרוליק ששתי רגליו נטועות עמוק בקרקע שלה, הרחיקה את התרבות העברית באופן מכוון מאותו הלך רוח כדי ליצור כאן מדינה בת-קיימא.
אני נוטה להסכים. הספרות העברית הייתה יכולה רק להרוויח אם מישהו היה מנקה אותה מדי פעם מבוץ המדבר, מחליף לה את המדים, ונותן לכמה אנשים עם טייץ ונצנצים לטייל בתוכה. בעיקר, אם תותר לי בקשה אישית, לא יצורים עם טייץ שלקוחים מעולמות רחוקים שדורשים הסברים מעייפים על איך בנויה המכניקה שלהם וכמה גדולה החללית שלוקחת לשם, אלא כאלו, מעולמנו, שמטיילים ללא הרף ברחובות של הבירה תל אביב. אבל אחר כך, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם הספרות העברית זקוקה לכל החטאים שאינם מאפיינים את הציונות, שחזקה בעיקר בקנאה, בזעם, בגאווה ובחמדנות.

גרגרנות
להיטות לאוכל, מגדיר זאת מילון ההווה. ונדמה לי שאפשר להוסיף לספציפיות של האוכל גם גרגרנות רחבה יותר, שכוללת גם את כל הנאות האסתטיקה האחרות: להיטות לבגדים, להיטות לרהיטים מעוצבים, להיטות לבתים. חשבתי מתי בפעם האחרונה קראתי ספר שמפאר איזו ארוחה, ומלבד מאיר שלו, על הלחם החם היוצא מן התנור וארוחות הנסיכים הספק מדויינות שלו, לא הצלחתי להיזכר בשום דבר עברי.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת: "'שמעתי על מטבח פוסט קליפורני,' אני אומר, מודע היטב לעיצוב המסעדה: הצנרת החשופה, העמודים, מטבח הפיצה הפתוח וגם… כסאות הנוח. ' למעשה אפילו אכלתי אותו. בלי ירקות צעירים? בוריטו סקאלופ? קרקרי ווסאבי? אני בכיוון הנכון? ודרך אגב, אמרו לך פעם שאת נראית בדיוק כמו גארפילד אבל אחרי שדרסו אותו, הפשיטו לו את העור, וזרקו עליו סוודר פרגאמו מכוער לפני שלקחו אותו לווטרינר? פוסילי? שמן זית על ברי?'" (פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, עמ' 105).

עצלות
הנטייה להתבטל היא נטייה חשובה, שכמובן אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם עידודם של אנשים לייבש ביצות. אבל אנשים שמתעצלים הם אנשים שיש להם זמן. אולי שותים איזה כוסית. או מעשנים איזה דבר. הם מסתכלים על סביבותיהם. הם מקשיבים לאנשים אחרים. אולי אפילו נותנים לאנשים אחרים לחצות את הכביש בעודם נוהגים. עצלות זה דבר חשוב.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת, מופתית במיוחד: "אתה יושב ואתה לא רוצה דבר אלא להמתין, להמתין רק עד שלא יהיה עוד למה להמתין: שיבוא הלילה, שיצלצלו השעות, שהימים ינקפו, שהזיכרונות יתערפלו… אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת  לחיות, לפעול, ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה" (ז'ורז' פרק, איש ישן, עמ' 20).

תאוות בשרים
מן המפורסמות הוא שהעמוס עוז/דודגרוסמן/אביהושע/מאירשלו כל כך גרועים בתיאורי סקס, שכמעט בכל שנה מישהו מרשימת המכובדים שלנו מככב במועמדות לפרס תיאור הסקס הגרוע של ליטררי ריוויו. השנה היה זה עמוס עוז, אחרי שתרגמו את "חרוזי החיים והמוות" לאנגלית. זה לא מפתיע, כמובן. ריקודי עם לא מובילים לחיכוך ידיים ותחת, מקלחת משותפת הופכת את כולם לאחים, ובגדי חאקי אמנם סקסיים על בנות אם את חובבת את הלוק הלסבי, אבל אני חוששת שלא כולן לסביות. וההיעדר הזה בולט במיוחד, לאור הפער הגדול בין כמה שאין תיאורי סקס נורמליים ובין כמה שסקס זה כיף.
למרבה הצער, אין דוגמאות. הנצרות הרסה הכל. נצטרך להמציא.

פרקליט אנונימי ומחבר שהוא לא

"פרקליט אנונימי", מאת ג'רמי בלקמן, בהוצאת כתר (מהספרייה של ההם, עכשיו זמינה, רוצו, רוצו, רוצו!) עוסק, על פני השטח, בקפיטליזם דורסני. אתם מכירים את הז'אנר. עורך דין או רואה חשבון או הייטקיסט או כל אחד שיכול להרוויח גזיליון דולר לשעה, שנהיה מטורף קצת מרוב כסף ושררה, שמח כי המשרד שלו גדול בחצי מטר מרובע מזה של יריבו למשרת השותפות, ואיבד כל קשר עם הילדים שלו, עם אשתו, או עם כל דבר אנושי שיש לו צרכים שאי אפשר לחייב את הלקוחות עליהם.
לא היה צריך את ג'רמי בלקמן כדי להביא את העדות הזאת. ברט איסטון אליס עשה את זה בפסיכופת אמריקאי בצורה הרבה יותר קיצונית, ולכולם כבר ברור שהקפיטליזם יכול להרוג. סטפן קינג כבר הבהיר כמה עורכי דין הם חארות. חיי המשרד, ומירוץ העכברים המשוגע שמוביל את האדם לבלות 99 אחוז מהזמן שלו בקיוביקל, כבר נשחטו בדילברט ובהמשרד.
אבל זהו רק צד אחד של הסיפור. בצד השני של הסיפור יושבת האינטרנט. כי פרקליט אנונימי הוא גם שם הבלוג שכתב ג'רמי בלקמן האמיתי, כשעוד היה סטודנט למשפטים בייל. הוא כנראה רצה לברוח קצת מהמירוץ, אז הוא המציא דמות של עורך דין שמגייס את הסטאז'רים בחברת עורכי דין אימתנית. הדמות שלו הייתה קיצונית כמו דמות מדומיינת ומושכת כמו כל דמות קיצונית אמינה. כמו שקורה באינטרנט, אנשים הגיעו לבלוג, והאמינו לו. כמו שקורה בבלוג, אנשים התחילו לכתוב לג'רמי בלקמן כאילו הוא באמת הפרקליט האנונימי. יחד עם האנשים הגיע הפרסום, ויחד עם הפרסום הגיעו ההצעות מסוכנים ספרותיים. וכך הפך הבלוג לספר. ואחריו הגיע גם הבלוג של ג'רמי בלקמן המחבר.
אדם אחר יכול היה לזנוח את האינטרנט ולכתוב פשוט ספר מאת פרקליט אנונימי. אבל בלקמן החליט החלטה נבונה מאד והשאיר את האינטרנט בתוך הספר.  בניגוד לנסיונות מלאכותיים לכתוב "על האינטרנט", הניסיון בחיים האמיתיים של בלקמן, והעובדה שהוא באמת כתב בלוג, ולא ניסה לנחש איך מרגישים אנשים שכותבים בלוג,  גרם לכך שהאינטרנט, כמו שהיה ב-2004, עובר בצורה חלקה לגמרי לספר.
פרקליט אנונימי הוא דמות בדויה, כמו זו שהבטיחו לנו בראשית האינטרנט, כזו שיכולה להפוך רווק שמן ודוחה מטקסס לנערה נחשקת מלוס אנג'לס. פרקליט אנונימי מפחד מכך שיזהו אותו. פרקליט אנונימי נעזר בדמות מ"החיים האמיתיים", שיודעת את זהותו. גם הקשר איתה נעשה באמצעות המייל. פרקליט אנונימי מפחד שיחשפו אותו. פרקליט אנונימי נחשף על ידי אחד מהמשרד לכאורה. פרקליט אנונימי מזייף קצת את המציאות, מעגל פינות, כי הוא יודע שהוא דמות בדויה. קמצוץ מזה, מהחשאיות, מהדמות הבדיונית, מהפחד מחשיפה, מעיגול הפינות, מכיר כל מי שכתב אי פעם בלוג בעילום שם, אני מניחה.
והמעבר הזה מהאינטרנט לספרות הוא משמח, כי הוא יכול לסמן שהגיע הרגע שבו אפשר לכתוב על האינטרנט מבלי שהיא תהיה חלק מסוגת המדע הבדיוני, ומבלי שהיא תתפוס מקום משל עצמה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרים שמתארים טכנולוגיה חדשה.
והוא משמח מעוד סיבה. בתיאוריות ספרותיות אהבים לדבר על שלושה צירים מרכזיים: המחבר, המספר והדמות המרכזית. המחבר הוא בעולם האמיתי. יש לו אישה אמיתית וילדים אמיתיים והוא מתראיין בעיתון. המספר הוא הטכניקה שמתווכת בין המחבר למתרחש בעולם הבדיוני. קצה אחד שלה נמצא בידי המחבר, ולכן בעולם האמיתי, וקצה אחד שלה נמצא בעולם המדומיין, ולכן, אהם, מדומיין. הדמויות שייכות כבר לגמרי לעולם שהמחבר המציא. העובדה שפרקליט אנונימי הוא בלוג מדומיין, שממשיך להתקיים גם לאחר שהספר יצא לאור, לצד הבלוג האמיתי של המחבר האמיתי, מכניסה לתיאוריה הספרותית ציר נוסף, שמשאיר את העולם המדומיין פעיל. לא עוד הפילי אבר אפטר, לא עוד סוף פתוח או סוף סגור, אלא עולם מדומיין אמיתי, שבו הדמות המדומיינת יכולה להתראיין בעולם האמיתי, והמחבר האמיתי יכול לכתוב פוסט בעולם המדומיין.
זה עושה סלט שלם מהתיאוריה שנוסדה לפני האינטרנט, ולפני שהמעבר בין חיים אמיתיים למדומיינים לוירטואליים ובחזרה לאמיתיים היה כל כך קל ונינוח. כי באמת, ב-2010 עוד מעט, כמה מאיתנו כבר חיים חיים אמיתיים, מבלי לעצב, ולו במקצת, את הנרטיב שאנחנו בוחרים לספר על עצמנו?

אשרי הגפרור

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 10 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; רן יניב הרשטיין בונה האתרים המרהיבים; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.