צ'רלס דודג'סון. מגמגם. מתבודד. פרופסור למתמטיקה. צלם. בנו של סגן בישוף שלא רצה לנדור את נדרי הפרישות. ידוע גם בשם לואיס קרול.
אליס לידל. הייתה בת ארבע כשפגשה את צ'רלס לראשונה. הייתה בת 11 כשלורינה לידל, אמא שלה ואשת הדיקן באוקספורד, כתבה לצ'רלס: "אין זה רצוי שתבלה עוד במחיצת משפחתנו".
מה היה באמצע? מלבד ספר הרפתקאות ואלפי צילומים של אליס, איש אינו יודע. צ'רלס, שהקפיד לרשום ביומנו מדי יום, קרע את דפי היומן הסמוכים לתאריך שליחת ההודעה. את המכתבים ששלח לאליס השמידה לורינה.
זירת פשע פוטנציאלי.
דיוקן עצמי של צ'רלס דודג'סון בשעת שיעור
CSI זו הסדרה עם הדיאלוגים הגרועים ביותר בעולם. "מה קרה פה?", שואל הורשיו המפקח את הבלש, בעודו עומד בפרופיל למצלמה ומוריד בתנועה אופיינית ותדירה את משקפי השמש מפרצופו המנומש. "זה מה שאני מנסה לברר", עונה השוטרת הבלונדינית בקול מלחשש אך דרמטי, בעודה מתרוממת מרצפת זירת הפשע שזה עתה איבקה כדי למצוא טביעות אצבעות ומניחה את ידיה על מותניה הדקים.
CSI זו סדרה שמבוססת על טכנולוגיה ולכן היא גם מגניבה. השוטרים שם הם לא באמת שוטרים, הם אנשי מעבדה. כל תרכובת חומרים בעולם היא ייחודית, וכל מסטיק שאתה לועס ניתן לזיהוי לפי הטביעות שהותירו השיניים שלך בו. את המסטיק אפשר למצוא אם מזהים סיב בודד של עטיפה של מסטיק עלמה, בחנות בה רכשת מסטיקים לפני חודשיים. את החנות מצאו לפי שביל טביעות אצבעות שעשה המחשב בהתבסס על שגרת היום יום שלך. את שגרת היום יום מצאו לפי היומן הדיגיטלי שלך, שמצוי בתוככי ההארד דיסק שלך, שנהרס בשריפה, אבל שוחזר בעזרת מכשיר חדיש ומהיר, שלעולם יוציא קרן לייזר אדומה.
בסך הכל, זו סדרה דפוקה. רגשות כמובן לא מעניינים שם איש. הם מתמצים בעובדה שלפעמים השוטרת הולכת להתקלח כי היא לחוצה, או בכך שהורשיו, שוב בפרופיל, שוב מוריד את משקפי השמש ומסנן "תשמרי על עצמך, גבירתי. העיקר שתשמרי על עצמך". העלילה תמיד זהה. בחלק של מיאמי יש תמיד מקרה רצח אחד, שמפוענח בסוף הפרק, במקביל להתקדמות נוספת בהרס חייו של הורשיו. בזה של ניו-יורק יש תמיד שני מקרי רצח. שניהם מפוענחים. אלא אם כן ברצח אחד יש מספיק גופות, אז כל השוטרים ביחידה מביאים את הערכות המגניבות שלהם עם החומרים שצובעים דברים בוורוד כדי לפענח את הרצח. שמפוענח, כמובן.
אבל היא עושה דבר אחד מאד ביעילות. היא מתמקדת ברצח ובמציאת הראיות שיובילו לפושע. אין הבדל בין CSI מיאמי ל-CSI ניו-יורק מלבד צורת המשרדים. אין שום תחושה של העיר. אין שום הבדל במקרי הרצח. רוב הצילומים גם ככה נעשים ליד המחשב וחבריו הגאדג'טים המשטרתיים האחרים. בעולם של CSI יש רק משפט אחד נכון: "האמיני בראיות, מליסה (או איך שלא קוראים לה)".
בשם ההתמקדות בראיות מותר להראות הכל. כל סוגי העצמות, הרקמות והחוליים האנושים מישירים מבט למצלמה. הצופה אינו יכול להזדעזע. הוא כעת מצוות החקירה ועליו למצוא את הסדק בעומק 0.003 מילימטר שיסביר לו שעצם הגומד נשברה, דבר שיוביל אותו למסקנה המהירה שהרצח התבצע בזווית של 32 מעלות. כל הצילומים בסדרה מדעיים. כמו השוטרים.
ולכן, היא סדרה מרגיעה. שוטר כבר אינו הטיפוס הדביל שיצמיד אותך לקיר וינסה להוציא ממך הודאה בכוח. הוא לא צריך מכות. הרי יש לו את העתק פי הטבעת שהותרת אחריך כשעשית את צרכיך במסעדה בה בוצע הרצח בליל הרצח.
העולם של CSI הוא עולם מושלם. ראיות + טכנולוגיה = חטא ועונש. מאז ולעולם.
קטי רויפי היא בעלת תואר דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון. היא גם מחברת הספר "עוד רוחה אותי רודפת". קטי, מספרת לנו כריכת הספר, "ניסתה לדמיין מה התרחש בין צ'רלס לאליס ויצרה דיוקנאות בדויים מהפנטים של השניים: היא, ההופכת לעינינו מילדה סוררת למתבגרת שובת לב, והוא, אדם מבוגר חסר ביטחון עצמי וסובל מגמגום, שהאובססיה שלו אליה כמעט הורסת אותו".
נשמע מרתק, הלא כן? מה באמת קרה בין צ'רלס לאליס? מה חושב אדם בן שלושים וכמה שנמשך לילדה בת 10? לעזאזל, מה חושב אדם שיצר את המפטי דמפטי, את אליס, את הזחל הגחלילי ואת הארנב הממהר? איך למען השם חושב אדם שחשב באי-גיון? מה הקשר בין המוזרויות החברתיות שהיו מנת חלקו של צ'רלס קשישא ובין המפלט שמצא באי-גיון ובמתמטיקה?
אבל זה לא מרתק. אתם יודעים למה? כי קטי היקרה, מהסופרות הצעירות והפרובקטיביות ביותר באמריקה מבטיחה הכריכה, מתייחסת לצ'רלס כמו חשוד בפשע ולאליס כמו קרבן. הוא צילם אותה כמו צועניה. שרוול שמלתה קרוע ונופל מכתפה. הוא ודאי פושע. היא התפשטה מול מצלמתו מרצונה. היא ודאי פיתתה אותו. האם חשה. היא הרגישה בפשע המתרחש לנגד עיניה, אבל לא יכלה לעשות דבר כי לא היו לה ראיות. הוא פושע. הנה, הוא הודה בפני האיש שטיפל בגמגום שלו שהוא חש לעתים רגשות אפלים.
כמו ב-CSI של העולם הויקטוריאני היא מנסה להוליך אותנו בשביל הראיות שהותיר אחריו הפושע מבלי להתכוון. אלא שבניגוד ל-CSI אין לה ראיות. ואין לה טכנולוגיה. החטא, אם היה, בוצע בתחילת המאה הקודמת והיא לא יכולה לגרום לכך שיגזרו על צ'רלס גזר דין מוות. אז עם מה נשארנו? עם הדיאלוגים הגרועים?.
האם צ'רלס דודג'סון היה פדופיל? ובכן, ייתכן. סביר אפילו להניח. אבל את מי זה מעניין? לכי קטי רויפי, את וההכרעה המוסרית הדחופה שלך בחזרה לפרינסטון, ושלחי לפה אדם שיכול באמת לנסות ולענות על השאלה היומרנית: איך חשב לואיס קרול? איך עיבד את הסביבה הויקטוריאנית הלוחצת ואת הילדה הויקטוריאנית המפונקת שעמדה מולו ואת התאוות או אי התאוות שלו לכדי פאקינג מלכת הקלפים עם פלמינגו בידה?
