מיטל שרון

אז היינו ביום אחד של הבלוגפרנס. וזו השיחה שניהלנו לאחר מכן:

איתמר: לא עשינו לייב בלוגינג!

מיטל: אתה יודע למה לא עשינו לייב בלוגינג? כי יש פה שבע מאות (לא באמת. אולי עשרים) "בלוגרים" שעושים לייב-בלוגינג. כאילו לייב-בלוגינג היה הפאקינג פיק אפ של האינטרנט החדש.

איתמר: לייב בלוגינג איז פור פוסיז!

איתמר: אבל זה קצת מגניב. זה כמו להסתובב בין שבע מאות (או עשרים) תחנות רדיו קטנות, שכולן חושבות מה לשדר מהאירוע.

מיטל: אתה מתכוון בין שבע מאות אנשים שחושבים מה להגיד שגדי שמשון לא אמר? כן. אה, אתה יודע מה אפשר לעשות? משהו בסגנון השתי פרות של ליכטש. שהרי ברור לנו כבר מעכשיו מה יגיד כל אחד בלייב בלוגינג שלו. אם במקרה הוא גם יצליח להגיד משהו מלבד העובדה ש"אני עושה לייב בלוגינג!"

איתמר: אני לא עושה שתי פרות. די. די, למען השם.

מיטל: סתם, האמת היא שיש משהו נחמד בהתכנסות הזו. קצת כמו מצעד הגאווה. לא הפגנה מדכאת כמו יום שבת בכיכר, אלא הפגנה שמחה. מאהבת המן, ולא משנאת מרדכי.

> איתמר: וגם היו מלא לסביות!

מיטל: אני לא ראיתי הרבה. רק הרגילות.

איתמר: זה לא מספיק?

מיטל: זה תמיד יותר מדי בשבילי.

איתמר: וחנן כהן מגניב גם. וגם אסק אה נינג'ה היו סבבה.

מיטל: נכון. ההרצאה שלהם הייתה שווה. אבל אתה יודע מה? את מה שהם אמרו אפשר לסכם במשפט הבא: אם אתה ממציא עולם, הואל בטובך ועמוד בחוקים שלו. זה נכון גם בכתיבת ספר.

איתמר: רוב הדברים שנאמרו לא היו רלוונטיים רק לבלוגים, נראה לי. חלקים נרחבים מההרצאה של רן ושירה על ניהול בלוג פופולרי אפשר היה להפוך ל"כך תכתוב כתבה פופולרית בנענע".

מיטל: אני אומרת שאפשר היה להפוך אותה לסדנת כתיבת ספרים. שהיו קודם, עם כל הכבוד לנענע. כלומר, שזה היה נכון גם לפני שהמציאו את כל העניין הזה עם החשמל.

איתמר: ?

מיטל: אני לא זוכרת איפה קראתי, אבל דיברו שם, במקום המסתורי, על הזמן שעבר מאז שהמציאו את החשמל ועד שהאנשים במפעלים הבינו שאפשר לסדר את המפעל לפי התקדמות פס הייצור ולא לפי הקרבה של החלק הזה בפס הייצור למקור בעירת הפחם. כשאני אומרת זמן, אני מתכוונת לכמה עשרות שנים. אותו דבר נראה לי נכון לבלוגים. כרגע, החשמל=בלוגים קיים. עד שהאנשים במפעלים יבינו מה הוא יכול לעשות, ייקח זמן.

איתמר: שזה קצת מצחיק בכנס על בלוגרים, בעצם. כלומר, באנו לדבר על הפורמט והאופציות שהוא פותח. ובסוף נשארנו עם עצות עם זקן של אריסטו. הטיפוסים מאסק אה נינג'ה ממש הציעו לבנות ארגומנט לעלילה. כל השטרנברגים שבשמיים מחייכים עכשיו חיוך קטן. משהו כזה :)>

מיטל: LOL. טוב, תמיד צריך לזכור שזה היה כנס שיווקי ואנשי השיווק תמיד מפגרים אחרי האנשים האמיתיים. יש כמה אנשים בעולם שיודעים יותר מלשלוח פינג לעולם ולהגיד: אני משתמש באמצעי תקשורת חדש.

איתמר: אגב פינגים, מה את חושבת על הקוד האתי לבלוגרים?

מיטל: קודם כל, פחחחחחחחחחח. אבל מה הקשר לפינגים?

איתמר: טוב ששאלת.

איתמר: זה אמנם קצת כמו לדבר על קוד אתי ל-CMSים, אבל אולי לא כדאי לשלוף את הפחחח כל כך מהר. לא כל כך מעניין אותי קוד אתי לבלוגרים כמו הרעיון שבעולם תקשורתי חדש, עם אופציות תקשורתיות חדשות (אגב פינגים), מתקיים אטיקט חדש. כללי הנימוס של הלינק. כי אתרים קיימים הרי בנפרד זה מזה, אטומים חסרי קשר. במצב כזה הלינק הופך למבט, הוא מייצר נראות, ולא רק בגוגל. הייתי שמח אם מישהו יטרח לקחת את המלאכה המעיקה של הבנת הנימוס שטכנולוגיה חדשה מחייבת.

מיטל: אני לא בטוחה שהרעיון הזה שונה מאד מנימוס בסיסי בין בני אדם, בלי קשר ללינקים. כלומר, זה כמו שאני אגיד: "אה, היה לי רעיון מגניב. קוד אתי לבלוגרים זה קוד אתי ל-CMSים". ברור שזה רעיון שלך. וגם אם הייתי מדברת על זה, הייתי אמורה לתת לך קרדיט. או בקיצור: פחחחחח

איתמר: זה לא שונה מנימוס בסיסי, אבל אופרציות הנימוס משתנות. ניסוח רע: דרכי הביטוי שלו. וגם אם זה די פחחח, יש כמה פלטפורמות בלוגים, לכל הפחות, שכדאי שמישהו יקנה להם איזה קוד אתי.

מיטל: בשביל זה לא צריך לעשות את כל המהומה. אפשר פשוט לבקש מדקס להוסיף את זה לקוד. גם ככה כולם קונים מהם.

איתמר: ני.

איתמר: אבל קפה דה מרקר זו אחלה דוגמא. הם לא מאפשרים לך להגיב אם את לא חלק מהרשת, בהתחלה הם לא אפשרו בכלל לקרוא שם אם את לא פותחת יוזר, ועד עכשיו הם מאפשרים רק טראקבקים מתוך הרשת עצמה. יותר מזה, אם היית רואה את כמות המסרים האישיים שאני מקבל, שמפנים אותי ואת כל חברי הקפה לפוסט חדש, היית מבינה אוטיזם אינטרנטי מהו.

מיטל: אז לא רק שהקפה סאקס, אני גם צריכה לשמוע דיונים על קוד אתי לבלוגרים בגללו? מוות לקפה.

איתמר: אגב, שמת לב שהלילה הלבן בתל אביב זה כמו שיטוט בקפה?

מיטל: למעשה, כל אירוע בתל אביב הוא כמו שיטוט בקפה. במובן זה, השם שלו מבריק. אתה יודע מה היה מוזר? שאב-הטיפוס לבלוגר מצליח בכנס הזה, לפחות בלוגר ישראלי מצליח, היה דבורית שרגל. שבכלל עשתה חצי מ"ההון" האינטרנטי שלה בעזרת כלי התקשורת המסורתיים. תביאו מישהו שהתחיל כבלוגר, נותר בלוגר ועשה את 15 דקות התהילה שלו. ולווט התחילה לפני שנה וחצי או משהו. תביאו את אייזק נראה אתכם גברים.

איתמר: יפה אמרת! נושא אחר: מה דעתך על עריכה לבלוג? שימי לב, אני מעלה את זה כאופציה בלבד. אני לא יודע מה אני חושב על זה.

מיטל: אני לא מפחידה, אני רק מצויירת ככה. אני נגד!!!!!!!!!

איתמר: אוקיי. אני אומר לך למה. אולי הגיע הזמן לקחת את כל העסק הזה טיפה קדימה. כלומר, להיות הכי גודזילה שפאקינג אפשר. במילא אנחנו כאן כהצהרת חוסר אמון בתקשורת הרגילה. במילא אנחנו כאן כי אי אפשר לעשות את הניו יורקר תחת דרישות הקליקים של המפרסמים. אז אולי נעשה את הפאקינג ניו יורקר? אני לא מדבר על לדחות פוסטים. ממילא מי שרוצה לכתוב לנו עבר את הרף שלי. אבל אנחנו יכולים להיות יותר טובים. אנחנו יכולים לעשות את מגזין התרבות שאנחנו רוצים לקרוא בעברית ואין.

מיטל: אתה יודע למה אני נגד? אלף כי זה נגד ערכי המותג. אבל בית, וחשוב מזה, למי יש כוח לערוך? כאילו, אני כאן ואני נשארת כאן כי כיף לי, וברגע שתהיה עריכה יהיו מלחמות אגו. את זה יש לי בכל מקום אחר, תודה.

איתמר: נקודה טובה.

איתמר: אבל בניתי את ההתלהמות הזו כל כך יפה, לעזאזל.

איתמר: ני. אז מה כן?

מיטל: אני חושבת שמכל הנקודות של האנשים המשונים מהנינג'ה, שנראים כמו בני ארבעים, אבל מתעקשים להתנהג כמו בני 12, (כאילו אם הם עומדים יחפים על הבמה אז הם קורעים את סף ה-אין-לנו-גבולות-כי-אנחנו-קומיקאים-ושמים-זין-על-חוקים-תראו-עשינו-נינג'ה), הנקודה החשובה ביותר הייתה העקביות. את זה אין לנו בשיט. ואני חושבת שזה ניכר. ואני חושבת שזה חשוב. אני לא מתכוונת למשהו קשיח. אבל כן לאיזשהו סדר יום לפחות לעתיד הקרוב.

איתמר: כלומר רשימת פוסטים מתוכננים? דד-ליינים נזילים וכאלה?

מיטל: משהו כזה. אבל אל תתחיל עם נזילים כבר עכשיו, כי אתה יודע לאן נגיע. אני יודעת שאין שום סיכוי שנעמוד בכל הדד-ליינים שנציב, אבל תהיה לנו חשיבה מסודרת. רשימת כתבות. אולי אפילו נפרסם אותה, כדי שאנשים יוכלו to relate לנושאים. משהו כמו מועדון הספר של שחר. אבל ספר במובנו הרחב ביותר. טוב, אולי לא ביותר. נו, הבנת.

איתמר: וואלה. אוקיי. אבל זו בעיה. אצלי פוסט מתבשל חצי חודש לפחות. אני מדבר על פוסט על "שלישיית בלוויל" אלוהים יודע כמה זמן, ואני לא רוצה לדבר על כמה זמן לקח לי לכתוב (מיינד יו, לכתוב, לא לחשוב על) את פוסט הבית הלבן. אני מתחייב רע.

מיטל: קח את זה לטיפול J זה דווקא יעזור לך ולשיטת הכתיבה שלך יותר מלי, עם ה-יש-לי-רעיון-רגע-יש-לי-חצי-שעה-יש-לי-פוסט. כי אתה תעשה אותו דבר, רק תודיע כמה זמן מראש אילו נושאים מתבשלים לך בראש. לא? ואגב, מה עם פוסט על שלישיית בלוויל?

איתמר: אני צריך לארגן הקרנה של בלוויל. רוצה לעשות על זה מועדון ספר?

מיטל: הקרנה משותפת לקוראי הבלוג?

איתמר: תלוי בגודל דירת המקרינים, אבל למה לא.

מיטל: ספוקי. זה עם אנשים אמיתיים. לא היצורים המדברים עם המקלדות. אני לא בטוחה שאני בשלה לזה. אבל דווקא רעיון מגניב להעלות את הסרט כנושא למועדון הספר.

איתמר: מזל שיש לי על זה פוסט J

מיטל: אני לא בטוחה שזה מתחת לחגורה, אבל זה בטוח לא מעל לה. נשמע סבבה.

מיטל: אז אנחנו גם מסכמים על נושאים מראש באופן כללי, או שנתחיל בזה ונבדוק מה הולך?

איתמר: נתחיל בזה, ונכין רשימה עד סוף השבוע או משהו. יהיה בסדר (אמר ונתן מבט מצועף לשמים)

מיטל: קשה לי לדמיין אותך עם מבט מצועף, אבל יאללה. טוב, די?

איתמר: לילה ט

מיטל: צ'וס.

אחד הדברים היותר כיפיים שהאינטרנט המציא הוא twitter, האתר ששואל את המבקרים בו שאלה אחת, חשובה במיוחד: “מה אתם עושים עכשיו?” שעות של עבודה פוטנציאלית ירדו לטימיון, בעודי מתזזת בין "נערת הסושי" מטוקיו למיניהן, שמקפידות להציב משפטים שמופיעים על המסך שלי בצורת סימני שאלה (לא, באמת, היפנים האלו משוגעים על טוויטר. יש אלפים מהם שם, מדברים בשפה הבלתי מובנת שלהם), לבין ג'ייסון ואחיו שבדיוק "מנסה את adobe apolo” מ"אי שם בעמק הסיליקון" לבין כל מיני דניאל שבדיוק "סיים להקליט את "אהובתי", השיר האחרון בתקליט שלי. עכשיו ב-daniel.myspace.com”.

לפעמים, כשאף אחד לא מעלה עדכון מעניין גם בטעינה השלישית של העמוד, אני הולכת לכלי העזר. התחנה הראשונה היא twitterearth, שהוא Mash-up של טוויטר ביחד עם google earth (בדומה, אגב ל-twittervision, שמבוסס על google maps). הרעיון הוא אותו רעיון, רק שהפעם לא רק שאתה יודע מה עושה אותו בנאדם, אתה גם מרחף מעל מפת כדור הארץ ביחד עם הטוויטרים, כדי לראות איפה הם נמצאים כשהם עושים את מה שהם עושים.

אם גם זה לא מספיק, אז אני עוברת ל-mash-up המלנכולי מכולם . מדובר בשילוב של טקסטים שהוצבו בטוויטר, תמונות מפליקר וסרטוני וידיאו. מוזיקת סדרת מתח בטלוויזיה נשמעת ברקע, ועל המסך מוצגת תמונה מפליקר, ורצות מילותיה של אנג'לה מלוס אנג'לס, למשל:  “כרגע סיימתי לאכול ארוחת בוקר. שתי ביצים שלוקות, לחם, חמאה וגבינה. יוצאת לעבודה". המוזיקה המלנכולית, ביחד עם התמונות הסמי-אמנותיות, הופכות את כל העולם לקונסיפרציה אחת גדולה, ואני נאלצת לבדוק שאיש אינו עומד מאחורי גבי ומנסה לרצוח אותי.

יום אחד, כשעצמתי את העיניים ועדיין המשכתי לראות את הרקע התכלכל של טוויטר, הבנתי שאני בבעיה, בה לא נתקלתי מאז ימי 4 seconds fury העליזים. מה לעזאזל, שאלתי את עצמי, את מוצאת באתר הזה? מה איכפת לך מנערת הסושי, מג'ייסון או מדניאל? ואם זה כבר מעניין אותך, אז למה שלא תלכי לרשת חברתית נורמלית, ושם תוכלי לפחות גם לראות את הבלוג שלהם, התמונות, הסרטונים, הלינקים, החברים ושאר הדברים שיאפשרו לך הצצה נורמלית לחיים שלהם?

ואז הבנתי: טוויטר היא פשוט הרשת החברתית היעילה מכולן באפקט המציצנות שהיא מספקת. ראשית, אם אני חושבת על החיים שלי, מעטים האנשים שיודעים מה אני עושה בכל דקה משעות היום. הזכות הזו שמורה בדרך כלל רק לאנשים המקורבים ביותר. כל אדם אחר שישאל אותי "מה את עושה עכשיו" ייחשד כבעל אף ארוך יתר על המידה, ואני אנחר בבוז ואסרב לענות על השאלה. ולכן, כאשר אני יודעת על nobu-nakata שהיא בדיוק מחפשת מורה לאנגלית, אני חשה מקורבת אליה הרבה יותר מלאנשים בבניין שלי, למשל.

שנית, השאלה הזו היא מייצגת פשוט את אפיון הדמות הטוב ביותר. תשובה אחת לשאלה הקומפקטית הזו מגלה, לעיתים, על אדם הרבה מאד מקווי האופי שלו, משום שהיא קושרת בין המניעים של הדמות לבין המעשים שלה. כאשר nzle כותב "מטען: הלך לאיבוד. חייב להתמודד עם סופשבוע בשיקאגו בלי תחתונים, משקפיים או לבוש למסיבה", אני ישר יכולה לדמיין אותו, מבוהל וקצר רואי בדרך משדה התעופה. הוא חשב שהוא הולך לעשות חיים משוגעים בסופשבוע הזה. הוא התכונן למסיבה הזו כל החודש האחרון, ועכשיו הוא קצת מסכן. אבל הוא לא מאבד את העשתונות. הוא יודע שתמיד יהיה לו את הבייגלה ששם בתיק היד שלו.

שלישית, המיידיות של השאלה מספקת אשליה של חוסר צנזורה. זו לא שאלה כללית ופילוסופית, שעליה אתה יכול לחשוב, לנסח, לצנזר, להתחרט, לשכתב, לסגנן או להתחכם. זה קצר ולעניין וזה מיידי: עכשיו. מה אתה עושה עכשיו? ולכן, הטוויטר הזה נותן תחושה של ייצוג של אמת. זה לא שום דבר אמנותי, אלא החיים עצמם. זה כמו לשבת בתחנת רכבת ולהתבונן באנשים שחולפים מול העיניים. אף אחד מהם כלשעצמו לא מעניין אותך במיוחד, אבל החבילה הכוללת, הרועשת והגועשת של יצירי אנוש שחולפים לך מול העיניים, עושה לך נעים בלב: מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיספרו מה הם עושים.

(הפוסט הזה נכתב לפני זמן מה, ומועלה עכשיו מסיבות לא הכי חשובות. למעשה, גם הדיסקליימר הזה לא מי יודע מה חשוב, אבל לעזאזל, זה מה שאני עושה עכשיו)

 

 אז הקבצים שלנו עברו ממקום אחד למקום שני (או יותר נכון מבייביסיטר אחד למשנהו). זה קורה לקבצים. בדרך כלל, כשזה קורה, אז יש כמה קבצים שנאבדים בדרך. אין מה לעשות, קבצים הם לא דבר ממושמע, ולפעמים הם מתפרעים א-לה-השחף-של-ריצ'ארד-באך. אני הייתי אחראית על זה ואיתמר ידע על זה. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא חשב על המילה גיבוי. רק איתמר. אבל אחרי המעבר.

הנזק: עמודים מספר 504-511, התגובות להם, והשינוי בבר הימני.

בטח אפשר לצעוק על האיש שאחראי על האחסון שלנו. אפשר גם פשוט להחזיר את הכל לקדמותו ידנית. אבל למי יש כוח?

 

כי בכלל, אין לנו כוח יותר. אז סיון בסקין. אז פסטיבל שירה בתל אביב. אז מנחם פרי בראיון מיוחד. אז שבוע הספר העברי. למי יש כוח להגיב, לחשוב, להתלהב, לצעוק, לכעוס? זה לא שאין לנו יותר מה לומר, ואנחנו לא הולכים לשום מקום, אבל הכל כל כך מייגע. ונדמה שאני/אנחנו לא היחידים שמרגישים ככה (קראו את זה, זה דרור פויר במיטבו. למעשה, זו תמצית דרור פויר. הכניסו למים רותחים וסחטו היטב, ומייד תרגישו תחושת רוקנרול מתערבבת לכם בדם, זורמת בעורקים).

וזו לא רק ישראל בגלובלי. אלו גם הדברים הקטנים. רצינו לשים תיבה ובה לינקים מתחלפים בבר הימני. אנחנו טובים בזה, בלמצוא לינקים. אז רצינו. כי התוסף ההוא לא עבד. וזה עבד, רק לא ידענו איך לשלב אותו. ואפשר לבקש טובה מכל מיני אנשים שהם באמת ובתמים נחמדים, אבל לא נעים, והם לא חייבים לנו כלום, וגם אם הם יעשו את זה, תמיד יהיה עוד משהו שאנחנו לא יודעים לעשות.

ורצינו, מזמן, באפריל 2005, שזה, מיינד יו, לפני יותר משנתיים, לעשות מקום שבו אפשר יהיה להתדיין על ספרות ועל תרבות. לאחוז בהן בשתי ידיים, למדוד את גודלן, לחוש את מרקמן. ובמובן מסויים, מקומי מאד מאד, הצלחנו. אבל תמיד יש גם את המובן האחר, את הזעיר אנפין שבו אנחנו פועלים. את התחושה התמידית שאנחנו קטנים מדי, לא-חשובים מדי. ומולה את התחושה הלא פחות מטרידה, שאין מישהו חשוב, כי אין דבר כזה ספרות עברית ותרבות עברית. שהכל נשטף מזמן באסלה. להתראות בים.

אז אנחנו לא הולכים. ויש לנו עוד מה לומר. אבל אנחנו צריכים זריקת עידוד. משהו שיגרום לנו ולכם לפתוח את הבלוג בהתלהבות בבוקר. משהו שיזרים דם חדש במפרקים מוכי השיגרון שלנו. משהו שישנה את הפרופורציות של הכל. חשבנו אולי על ערב בעולם האמיתי, או אולי על ויקיפדיה רנדומלית או על פרסום חוצות. כרגע, אין שום החלטה.

לפני דקות מספר איתמר העלה מחדש את הפוסטים האחרונים. אני העליתי מחדש את המחאה הוויזואלית נגד חוק 892. ואתם, אי שם,  חשבו על הדבר הגדול הבא של המקום הזה.