חודש: אפריל 2007

התקשורת הישראלית אינה אוהבת שביתות, ואין בכך פלא: זה מסריח, זה מצריך ממך להיזכר באיזה סניף דואר יש שביתה וזה חוסם כבישים. הסדר הטוב – עגל הזהב הגדול של חברה שאין בה שמץ של סולידריות – תובע את קרבנותיו. שביתת הסטודנטים אינה זוכה ליחס יוצא דופן:

הבו לי חמאה למרוח על הקרואסון, הרחיקו ממני את המזגן, והיכונו לביאת המור"ק שהוא האבא של כל המור"קים. זוכרים את מרד הסטודנטים בצרפת, 1968? בטח שאתם זוכרים. אז מרד היה מרד. הסטודנטים עשו דברים, רצו דברים, נלחמו למען החברה. "הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה".
מה הם מבקשים היום, הסטודנטים? לפטור את עצמם משכר הלימוד? ללמוד בחינם? אני למדתי בחינם? סבא שלי למד בחינם? היו לנו קל בשואה? קודם שיפתחו ראייה חברתית כוללת, שילחמו גם למען ניצולי השואה, למען הילדים עם המוגבלויות, למען החולים בלי התרופות, ואז, רק אחרי שיוכיחו שהם בעד מנוצלים באשר הם, נעניק להם את אות האבירים, ונשלח אותם להילחם על שלהם.

לו רק היה פה שקט

"אחרי כמה ימים של שקט, שבה השביתה לרחובות", נפתחה אחת מכתבות הטלוויזיה שסיקרו את שביתת הסטודנטים. כתבת, בעלת קול עמוק, אשר נשלחה לסקר את "הציבור", שעייף מערמות הזבל וממכות החיים, ומתלונן על כי שוב האריכו לו את התור ללחם במכולת. באמת, רב הדמיון בין שביתה לבין פיגוע טרור שניחתים שניהם על ראש הציבור הפסיבי בהפתעה גמורה: בשניהם מתרוצצים שוטרים יפים על סוסים זקופים, ומשליטים סדר.

 

לו רק הם היו מקשיבים

הלא שרת החינוך נתנה להם הזדמנות לשבת בוועדת שוחט. הלא אמרו להם שיתנו להם הלוואות נוחות כדי לשלם על שכר הלימוד הגבוה. הלא חוזים אישיים למרצים זו הזדמנות נפלאה לתגמל מרצים טובים ולהרחיק מרצים רעים. הלא הם סתם מתנהגים כמו ילדים מפונקים, ולא מוכנים להקשיב לשום דבר. סגן שר האוצר וגם מקורביו אמרו זאת בפירוש.
מסקנה: תמיד יש מישהו בכיר, חצי בכיר או שרוצה להיות בכיר שאפשר לצטט. ולכן, אין צורך להתאמץ ולסקר את שני הצדדים. מצד אחת סטודנטית יפה עם פס חזיה מציץ מחולצתה הקרועה והיא מדברת בלהט אל המצלמה ומצד שני מצטט הכתב בכיר שדיבר בעילום שם אבל הבטיח בהן צדקו ובהן אמא שלו שהסטודנטים אשמים שהמשא ומתן התפוצץ, ובעצם רצו כבר לתת להם הכל.

 

לו רק הם היו מאורגנים

הבעיה עם השביתה היא לא המטרה של השביתה, לא הציבור האדיש שבתוכה היא מתקיימת, לא הסדר החברתי שבו כל אחד נלחם על מקומו ועל מקומו בלבד. לא, הבעיה עם השביתה זה שהסטודנטים הם בדיוק כמו המנהיגים של המפלגות בכנסת האמיתית: זה רוצה להיכנס למרכז הליכוד וההוא מפלס את דרכו להנהגת מרצ. וזה ניכר, וחבל.
לו רק היו הסטודנטים מצליחים למצוא לעצמם מנהיגים אמיתיים. שמעתי שבן גוריון פנוי, אולי אפילו בגין יסכים. הוא ידע כל כך יפה לשלהב כיכרות. לו רק היו מצליחים למצוא מנהיגים אמיתיים, אשר עושים למען הציבור ולא למען עצמם, אולי היו מצליחים לארגן פה שביתה כהלכה. זוכרים את צרפת ב-1968

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על התרגום של "מטח ההצדעה הראשון" לברברה טוכמן (תרגום עדי גינצבורג-הירש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007) הוא שלמרות מאמציה הכנים של המתרגמת, ולמרות הזנחה פושעת מצד העורך – אם היה כזה – הספר עדיין קריא מאד וכתוב היטב.

הספר מביט על מלחמת העצמאות האמריקנית מכיוון בלתי שגרתי – מצד הים. הוא עוסק בסוגיות הסחר והציים שליוו את המהפכה: הצי הבריטי, הסיוע שקיבלו המורדים ממבריחים הולנדים, סוגיית האי סנט אוסטסיוס, המצור הימי על יורקטאון שסיים את המלחמה. ואם יש עמוד שאין בו שגיאה, עיני לא שזפה אותו.

השגיאות מתחילות עוד בטרם מתחיל הטקסט עצמו. ראו:

מפרץ מקסיקו מכונה כאן, מסיבות לא ברורות, "הגולף של מקסיקו". אני מניח שהיה יכול להיות גרוע יותר – אפשר היה לתרגם את הביטוי The Gulf of Mexico גם כ"תהום של מקסיקו". לפחות זה נחסך מאיתנו. בהחלט יתכן שהמתרגמת התבלבלה עם זרם הגולף (The Gulf Stream), שלו הוקדשו כמה פסקאות. אגב מפות: המפה המתארת את מסעו של וושינגטון מניו יורק ליורקטאון, שעל פי ההגיון הפשוט היתה אמורה ללוות את הטקסט המתאר את המסע, מופיעה משום מה רק בעמודים האחרונים של הספר – אחרי הביבליוגרפיה, אחרי האינדקס, ואחרי מפתח השמות והעניינים. נתקלתי בה במקרה.

הספר עוסק בהיסטוריה צבאית וימית. ניתן היה לצפות שיועסק בתרגומו אדם המבין בתחומים אלה. אבל ניתן היה גם לצפות שה-French and Indian War תזכה לתרגום מדויק יותר מ"המלחמה הצרפתית וההודית". השם האמור הוא הכינוי בארצות דוברות האנגלית למלחמה שמכונה בהיסטוריה האירופית מלחמת שבע השנים, משום שבחינת האנגלים ובני מושבותיהם הזמניים, החלק המכריע שלה התרחש בצפון אמריקה, שם נאבקו האנגלים בצרפתים ובבני בריתם, האינדיאנים, במיוחד בני הקונפדרציה של האיריקויס. לעזאזל, לא צריך להיות הסטוריון צבאי בשביל לדעת את זה: מספיק לקרוא את "אחרון המוהיקנים".

הספר רצוף בשגיאות מביכות. יחידות פרשים (squadrons) מכונות שוב ושוב "לגיונות" – וזאת למרות שהלגיון הרומאי מציין במפורש יחידה רגלית. המונח העברי המקובל הוא, אגב, "פלגה". תיאורי הקרבות הימיים קשים מאד להבנה – אף שהם מהווים חלק מרכזי מן הספר. יאמר לזכותה של המתרגמת כי כאן עומד לה לרועץ המחסור המוכר במונחים ימיים בעברית; תקופת המפרש פסחה על השפה העברית. ובכל זאת. זה עיקר הספר. מן הראוי היה להתייעץ במומחים בנושא, ויש.

לאורך כל תיאור הקרב על יורקטאון מופיע המונח התמוה "רדוט", שאילץ אותי לנדוד אל המילון הקרוב למקום מגורי. דא עקא, שהמילה אינה מופיעה בו. אז עלה בי חשד נורא, שהתברר כנכון: "רדוט" הוא לא תרגום אלא תעתיק של redoubt, שמשמעו "סוללה" או "מוצב". בתיאור, הוא משמש כעמדת תותחים. אני מניח שהמתרגמת, או העורך שלה, לא נתקלו במילים "סוללה", או, מוטב, "דייק".

(כאן אין מנוס מלציין כי במפת קרב יורקטאון, מצוין "פארק הארטילריה הצרפתי" ו"פארק הארטילריה האמריקני").

הבלבול איננו מוגבל למונחים טכניים בלבד. יש גם בעיות תאריכים: אחד הקצינים הצרפתים מתואר כמי שנבחר לאסיפה הלאומית בשנת 1798, אבל בשל תהפוכות הפוליטיקה של התקופה הוצא להורג ב-1793. כלומר, הוא מונה לתפקידו חמש שנים לאחר מותו. אמנם, חיילים ותיקים אינם מתים אלא רק נמוגים לאיטם, אבל זה קצת מוגזם. מה שלא מוגזם יהיה לצפות שעורך יבחין בשגיאה הזו: שני התאריכים מופיעים בהפרש של שורה וחצי. ההגיון הבריא, אגב, אומר שהקצין הצרפתי נבחר לאסיפה בשנת 1789. אבל זה מצריך ידיעה מינימלית על המהפכה הצרפתית, שכנראה לא עמדה לרשותה של המתרגמת או העורך שלה.

שיבוש תאריכים אחר, שאיננו שגיאת הקלדה, משבש קשות את הבנת הטקסט. הגנרל קלינטון הבריטי מדווח לגנרל קורנווליס הנצור ביורקטאון בשני בספטמבר 1781 כי הצי הבריטי, העוגן בניו יורק, יפליג לעזרתו בתחילת חודש אוקטובר. דא עקא, באותה פסקה מתואר כי הצי הפליג לעבר יורקטאון כבר ב-31 באוגוסט. מישהו התבלבל כאן, ואני לא חושב שזו טוכמן.

אפילו כאשר התרגום עוסק בעניינים לא צבאיים, הוא לוקה בחסר ואף תמוה. כאשר מגיעה הידיעה על הגעת הצי הצרפתי לפילדלפיה, הבירה הזמנית של המושבות המורדות, "האוכלוסיה הצוהלת בונה במות וגרדומים". גרדומים?! ובכן, המקור הוא ככל הנראה scaffolding, פיגומים; והמתרגמת התבלבלה בין המילה הזו ובין scaffold, שהוא אכן גרדום, ולא עצרה לחשוב על הטקסט שהיא מתרגמת.

מדי פעם מופיעים משפטים חסרי פשר: צבאו של וושינגטון מתואר כ"יחידות שהגיעו ממושבות שונות מהקווים של של ניו יורק, ניו ג'רזי ורוד איילנד". פה אני כבר מרים ידיים. ומה פשר הפנינה "מלבד ההגנה שהמיליציה המליצה להציע לצבא"?

וזה מרתיח. זה מרתיח כי ההוצאה לאור יודעת שספריה של טוכמן ייחטפו כלחמניות חמות (אני, למשל, קניתי אותו בפעם הראשונה שראיתי אותו), והיא דורשת תמורת הספר סכום גבוה (88 שקלים, לעומת פחות מ-12 דולרים למקור באמזון). אם היא תדרש להסביר את ההפרש, היא תאמר שהיו לה הוצאות תרגום ועריכה. ובכן, הן לא ניכרות במוצר הסופי.

וזה מרתיח, כי אף שאי אפשר לדרוש ממתרגמת חסרת כשרון להנפיק ספר ראוי, כל אחת מהשגיאות העובדתיות יכלה להתברר בקלות באמצעות שימוש מהיר בגוגל, ובמידת הצורך – נדירה למדי, טוכמן ידועה באנגלית הבהירה שלה – במילון טוב. העובדה שהן נותרו בטקסט אומרת שאף אחד בהוצאה לא טרח לעשות זאת.

טוכמן הפכה בשנים האחרונות למכרה זהב עבור המו"לים הישראלים. היא ראויה ליחס טוב הרבה יותר. גם הצרכן הישראלי, אבל הוא כבר רגיל שמשתינים עליו. אחר כך יתלוננו הוצאות הספרים שהמכירות יורדות. ובכן, יש לכך סיבה, והתרגום של "מטח ההצדעה הראשון" הוא סיבה מעולה.

אוי ואבוי אם לא תעשו ילדים

הילדים של מחר הוא סרט טוב. איך יודעים את זה? אפשר לדבר על זה הרבה, אבל אפשר לתמצת את כל הדיבור על הסרט לשלושה דברים:

1. הסרט מתרחש ב-2027, בזמן שהאנושות סובלת 19 שנה ללא לידה אחת לרפואה. כל הנשים עקרות, וזה מכניס את כל העולם לתוהו ובוהו. כולם נלחמים בכולם, לונדון מלאה בפיצוצים, בפיגועים ובבגרפיטי, ופליטים מכל העולם מוכנסים למחנות מחוץ לעיר ולכלובי אדם בתוך העיר. בתוך כל זה עומד המשרד לאיסוף אמנות, או משהו כזה, ואוסף יצירות אמנות מכל העולם.

תיאו, גיבור הסרט, שהוא אקטיביסט מריר שהפך לפקיד מדינה, נכנס למקום הזה כדי לבקש טובה מקרוב משפחה שלו. מולו ניצב פסל דוד. בחדר הסמוך תלויה הגרניקה. ובתוך כל זה מתנהלת שיחה שבה הוא מבקש מקרוב המשפחה שלו טובה שתאפשר לו לקבל כרטיסי מעבר אל מחוץ למדינה.

ככה כולנו, כל האקטיביסטים בפועל ובמחשבה שבינינו, מדמיינים את העתיד.

2. אנחנו הרחק במחצית השנייה של הסרט. תיאו נלחם בכולם וכולם נלחמים בו. הוא כבר שכח שהוא הפסיק להיות אקטיביסט. אין לו ברירה, כי הגרסה העגומה של הבחורה היפה תלויה בו שיציל אותה. הוא, כמו גבר של העולם החדש, עושה זאת בלי שרירים ובלי כדור אקדח אחד לרפואה. פשוט משום שהוא מכיר את ההיפי המזדקן הנכון שיחביא אותם ויתן להם לעשן גראס מסוג ”שיעול תות“.

בקיצור, אנחנו במחנה הפליטים. הכדורים שורקים מימין ומשמאל. ופתאום, בירייה אחת המצלמה מתמלאת בדם. במשך חמש דקות אנחנו רואים את הסרט מבעד לטיפות הדם הזולגות לאיטן, בחינניות מחושבת, על המסך. מקסים.

אין דבר שאקטיביסטים לשעבר שונאים יותר משמפוצצים להם את הקפה

3. כאמור, תיאו הוא אקטיביסט לשעבר. אלא ששני דברים קורים בסמוך מאד אחד לשני: הראשון הוא שהוא עד לפיצוץ שמתרחש סמוך למקום שבו הוא קונה את הקפה שלו. זה מזכיר לו – הרבה יותר מכלובי האדם ומהאבנים שנזרקות לעבר הרכבת בה הוא נוסע – שהעולם זקוק לו. השני הוא שהאקסית היפה שלו אומרת לו שיפסיק לשחק אותה בורגני. זה עושה את העבודה.

ברגע שתיאו מבין שאין לו ברירה אלא לפעול למען האנושות, הוא מאבד את הנעליים הבורגניות שלו. הוא נשאר בגרביים מעט זמן, ואז מגיע להיפי, וכראוי מקבל כפכפים. הוא מסתובב בכפכפים, למען השם, באנגליה האפורה מתמיד. בשיאו של המתח בסרט, כשעוד לא ברור מה יעלה בגורלו, יוצר המטאפורה הזו מגדיל לעשות וגורם לו לפציעה ברגל. עכשיו הוא גם בכפכפים וגם קצת צולע. אבל תיכף הכל יסתדר. זה ברור, כי תיאו זוכה לנעלי ספורט, ההנעלה של האקטיביסטים השבעים.

אבל מה?
”הילדים של מחר“ היה יכול להיות סרט מעולה, לו לא היה יוצא מנקודת המבט הכי בעייתית שאפשר: אם לא יהיו ילדים, כל העולם ייחרב. צחוק הילדים, אומר הסרט שמבוסס על רומן מאת פ.ד. ג‘יימס, הוא זה שמציל את העולם. לא באמת, אני לא צוחקת. זו לא איזו פרשנות מופרכת שאני המצאתי. בלי צחוק ילדים, אנחנו מקבלים טרוריסטים, פליטים וכפכפים.

וכמו שדודה שלי זהבה הייתה אומרת: “את לא רוצה ילדים??? את עוד תתבגרי!”