בחזרה ליוון

הפוסט נכתב בתגובה ל"במדינת העבדים".

באחד הקורסים שאני לוקחת העירה המרצה הערת אגב, שהיא ליבה של התגובה הזו. "בשנים האחרונות", אמרה המרצה, "יש נטייה, הנובעת מייאוש מהמוסר האינדיבידואליסטי, לחזרה אל המוסר של היוונים". היא אמרה את זה בהקשר של אריסטו, כך שאני מתייחסת בעיקר אליו.

המוסר האינדיבידואליסטי, או הרעיונות האינדיבידואליסטים, הם שמובילים לאנשים בתגובה של אורן צור לפוסט שלך. אותם אנשים מלכלכים כי זה לא מזיז להם וכי הם חושבים שהם רק טיפה בים. זה לא מזיז להם, כי ההוליסטי, הקולקטיבי, החלק של הים, הוא לא חשוב. רק הטיפות חשובות. במובן מסוים, התפיסה המעמידה במרכז את היחיד משחררת אותו מאחריות ומאפשרת לו להיות בעמדה של "לא אכפת לי".

המוסר האינדיבידואליסטי המעמיד במרכז את טובת היחיד הוא גם שאחראי, במידה רבה, למה שאנחנו מכנים "שיח הזכויות". המרנו את ה"מידות טובות" בזכויות (בראשן חופש הביטוי והזכות להגשמה עצמית), ואת הערכים ההומניסטיים של החובה האזרחית, בערכים אינדיבדואליסטיים של תביעת זכויות מהחברה. אותן זכויות מחייבות מאוד את החברה כלפי הפרט, אבל הפרט יוצא פטור מחובותיו המוסריות, במשמעותן היוונית. הפרט הופך מאזרח המחוייב למען החברה, לצרכן התובע את זכויותיו.

כתבתי על חובות מוסריות במשמעות היוונית, אז אולי מוטב שארחיב בנושא. כשאריסטו כותב על חיים מוסריים, הוא קודם כל מדבר על מימוש עצמי ועל חיים טובים. אנחנו רגילים לפצל בין מושג "החיים הטובים" לבין "חיים טובים מבחינה מוסרית", או "חיים מוסריים". היוונים קשרו בין הטוב הספונטני, היום יומי, לבין טוב במובן המוסרי. ולכן, כשאני כותבת שלפי אריסטו המימוש המימוש העצמי מזוהה עם חיי אושר אני בהחלט מתכוונת גם לסוג הזה של אושר, גם לטוב יום יומי ולחיים של נוחות פיזית, כבוד מהסביבה וכד'. עם זאת חיי אושר הם חיים לפי הסגולה הטובה.

אז מה מאפיין את הסגולה הטובה? ראשית, סגולות טובות מתבטאות בבחירות ובהתנהגויות שלנו – הן בשום פנים ואופן לא מושג תיאורטי. לפי אריסטו אי אפשר להיות טוב מבלי להגשים את הטוב הזה. שנית, הסגולה טובה היא סוג של אתוס, דרך חיים. אין אפשרות להיות ערכי רק לרגע אחד. זה עניין של חיים שלמים, הדורש אימון והכשרה שיש להם מרכיבים פרקטיים ורגשיים.

הסגולה הטובה, לפי אריסטו, מורכבת משלושה חלקים: רצון, עשייה ומטרה.

רצון, כי לא מספיק שתפעל בצורה מסוימת, אתה גם צריך לרצות לפעול כך. אריסטו מדבר על אימון של הרצונות והתשוקות, אל מול האינסטינקטים ואל מול הנטיות הטבעיות (לאהוב בשר, למשל). גיבוש התשוקות הוא פרויקט, מפעל חיים שבמהלכו האדם הופך למושלם יותר, מוסרי יותר ומאושר יותר. תומר פרסיקו כותב בתגובה לפוסט שלך (בהקשר של אכילת בשר) שצריך להיות לא רק בעל מודעות מוגברת, אלא כוח רצון מיוחד (לאו דווקא חזק, יותר במקום הנכון) כדי לבצע בעצמך את אותה תנועה נפשית שחורגת מהמובן מאליו. זה בדיוק מה שאריסטו אומר.

אתה עונה שאדם צריך להשתנות בצורה ניכרת בכדי שיוכל לעמוד בפני עצמו בכבוד, ושקשה לבצע את התנועה הנפשית הזו. "בסוף אקרוס", אתה כותב, "כמו מי שמחליט להתעמל ושורד שבוע". כאן נכנס החלק השני: העשייה (הפרקטיקה של המידות הטובות). אריסטו מדבר על חיים שלמים של שכלול, של לימוד. משמעות העשייה אצלו הנו שכלול היכולת. אמנם ההבנה הבסיסית לגבי מבנה הנפש אותו צריך לחפש והידע על מבנה העולם באים מבחוץ, אבל עם הלמידה, ועם הביצוע, משתכללת היכולת. מרמיט כותב בתגובה שלו שהחתירה הזאת היא מפעל לחיים, לא קמפיין חד-פעמי: "מנסים, וקורסים, ומנסים שוב רק חלק מהדברים, ומתקדמים בצעדי צב, ומתרגלים את המודעות כמו שריר, ולאט ובהדרגה נוצר בסיס מוצק של מודעות שהופך לטבע, לחלק מה“אופי“. ואז ממשיכים ”להיטהר“ ולהשתפר עד אין סוף". זה מה שאריסטו אומר. מבחינתו, הפרקטיקה נמצאת ביחסי גומלין עם ההבנה, והן משתכללות יחד. זהו מאפיין של האתוס, של החיים שהם חיים הדרגתיים של לימוד: הפעולה גורמת לתכונה והתכונה גורמת לפעולה.

החלק השלישי היא המטרה. לפי אריסטו, על מנת לפעול בצורה מוסרית יש להבין את היעדים, ולדעת באילו מצבים נדרשת ההתערבות שלנו בעולם. בחלק הזה יש לתבונה ולהבנת העולם (לידע על העולם) תפקיד קריטי. מרמיט כותב: "אני חושב שהצעד הקשה ביותר, שבו אנחנו נוטים להישבר ולסגת, הוא הצעד הראשון: ההכרה איזה בן-אדם מחורבן אני בעצם. קשה להשתחרר מהשיפוטיות ולהבין שזה שאני רוצה להשתפר לא פוסל את כל מה שהביא אותי עד הלום". ההכרה הזו היא שליש מלהיות אדם מוסרי, לפי אריסטו. ההבנה מה הן הסגולות הטובות, מה הם היעדים אליהם אני חותר.

צריך להבין גם שהכלי של אריסטו הוא כלי שאדם מפעיל על עצמו. זה לא כלי של שיפוט מוסרי למעשים של אחרים, אלא כלי לבדיקה עצמית ושכלול עצמי מוסרי. כאן נכנסת התפיסה היוונית המנוגדת לאינדיבידואליזם: אריסטו מאמין שהאדם הוא חברתי ממהותו ולכן חלק בלתי נפרד מגיבוש התשוקות, מההבנה מה הן הסגולות הטובות, היא הבנה של אנשים אחרים. מדובר פה בשכלול עצמי בתוך מרחב חברתי. אריסטו בהחלט מאפשר ביצוע דברים שלא נהוגים בחברה בה אתה חי, אבל מתוך הבנה שמעשים אלו ישפרו את החברה. לפיו, כשאתה מסגל סגולות טובות, אתה חושב על החברה שבה אתה חי.

המחשבה היוונית לא מפרידה בין אינדיבידואל לחברה. בתפיסה הזו המחשבה על עצמנו גורמת לנו לצאת לחברה. השאלות על עצמנו מפעילות אותנו כיצור חברתי. אין לנו קיום מחוץ למסגרת של חברה, אבל חשוב להבין שההאחדה בין האינדיבידואל לחברה, לא מונעת ביקורת על החברה. אריסטו מדגיש כי חידוד התבונה האנושית, בין השאר לצרכי ביקורת, הוא גם חלק חשוב מהחיים המאושרים, המושלמים, המוסריים. התבונה דרושה על מנת שהביקורת שלנו תתעלה מעבר למה שמקובל בחברה שלנו, על מנת שנוכל לחשוב מעבר לסטנדרטים המוקנים לנו על ידי החברה.

ועוד משהו על התהליך ההדרגתי. לפי אריסטו, מעשה לא נשפט כרע כשלעצמו. אפשר להגיד: "זה מעשה רע שפגע באחרים". אבל כשאנחנו מנסה לקבוע אם המעשה הזה, שפגע באחרים, הוא רע – אנחנו צריכים קונטקסט. צריך להסתכל על כל המהלך שקובע את אתוס העיצוב העצמי. כשאני מעצבת את חיי אני צריכה לקבוע ביחס למעשה: האם הנזק שגרמתי היה מעשה של רוע, או טעות (מעשה טוב שכשל), או שזה הכי טוב שאני יכולה כרגע ובהמשך אהיה יותר טובה? רק אדם יכול לקבוע לעצמו האם מעשה הוא רע, בהתאם למהלך שקבע את המעשה. חשוב להבין שזו לא יחסיות במובן שאנחנו משתמשים במילה. הסגולה הטובה היא אבסולוטית, והטוב הוא אבסולוטי, אבל ייתכן שבתהליך הלימוד אני מבצעת טעויות, וייתכן שיקח זמן עד שאוכל לעשות מעשים שהם טוב מוחלט, כי אני עדיין בתהליך של סיגול ערכים. במובן הזה זו תיאוריה מוסרית שאפשר לאמץ, כי היא לא דורשת ממך לעשות את הבלתי אפשרי. אם להמשיך את דוגמת הקארניבור, אתה לא צריך היום להפוך לטבעוני. אפשר להתחיל מלקנות ביצי חופש, מלאכול פחות בשר. תהליך הפיכתך לאדם מוסרי לא יקרה ביום, הוא תהליך הדרגתי שבו מיום ליום אתה משפר את המוסריות שלך (בשלושת המובנים: הרצון, הפרקטיקה והמטרות).

ואם נחזור לעניין המשרתים, הדגש במקרה הזה לא צריך להיות על "זכויות המשרת" אלא על "מה היא הסגולה הטובה אותה אקיים במהלך יחסי הגומלין שלי עם המשרת". זו הסתכלות אחרת. יש כאן המון בחינה עצמית, אבל כזו שתופסת אותי כחלק מחברה, שרואה גם אנשים אחרים חוץ ממני. והי, אריסטו טוען שזה גם מוביל לחיים מאושרים יותר – לך תדע, אולי אני בדרך הנכונה.

הבו לי דם

צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.

באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע היה אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.

הוא צדק, כמובן, וגם טעה.

המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של זה. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד)

מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ה"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, זה שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.

למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.

נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי זה משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.

מהי ד'? זהו דם, שזורם בכל מקום

1.
סוויני טוד הוא סרט לא הכי טוב. זה קורה. ג'וני, על כל יופיו, לא יודע לשיר. הפס הלבן שזרקו בשיערו והאיפור השחור שמסביר לנו שלפנינו אנשים עניים הם מגוחכים. הפרדוקס הרטורי של אנשים ששרים במקום לדבר, שמצוי בכל מחזמר, מצוי גם כאן. והשירים עצמם, ובכן, כמו שאמרו בעין הדג, אני לא זוכרת אותם כמעט בכלל. אבל האווירה האפלה מצטלמת נפלא כמו תמיד אצל ברטון, החזה של הלנה בונהם קרטר מגיח במלוא תפארתו ולבנבנותו בכל פריים והתפקיד של סשה כהן מצחיק. כך קורה שאתה מתחיל את הסרט בחיוך, כאדם שלפניו כמעט שעתיים של בידור, ומסיים אותו במלמולי "מה הקטע?" קשים.
 

תפארת לבנבנה
 
2. מעתה ואילך: ~ספוילר!~
סוויני טוד, כשם גיבור הסרט, מספר על אדם, לשעבר בנג'מין ברקר, שחזר ללונדון כדי לנקום את נקמתו בשופט טרפין, ששלח אותו לכלא וגזל ממנו את אשתו. הוא חוזר למקום מושבו הישן, מוצא שם את מיסס לאבט, שמכינה את פשטידות הבשר הגרועות ביותר בלונדון משום שאין בשר, ומכין עצמו לנקמה. ההכנה כוללת יצירת המוניטין שלו כספר הטוב בעיר ושיר אהבה אידיוטי לחלוטין לתער שלו. אלא שעיכוב קל מוריד אותו מדרך הנקמה הישרה והברורה והוא לא יודע מה לעשות כדי לפתות את השופט טרפין למספרה ולתער. אני יודע, חושב לעצמו טוד-ברקר, אני ארצח אנשים בשביל להתאמן בינתיים ומיסס לאבט תכין מהם פשטידות בשר.
 
יופי טופי. מכאן ואילך מופיעות מזרקות הדם. אנשים באים למספרה. טוד מעביר את הסכין במהירות. מזרקת דם מופיעה ומכסה את שרוולו הלבן של טוד. אלא שהדם איננו דם של סרטים. הוא דם של תיאטרון. כלומר, הוא לא מתיימר לייצג מציאות אלא מציג מציאות מדומה. רוצה לומר, רואים שזה צבע. למה ככה?
 
גם ההנמקה לרציחות מגוחכת. טוד רוצח עשרות אנשים בשביל להתאמן. ועל זה נאמר, נו באמת. ומיסס לאבט מעודדת אותו כי היא קצת מאוהבת בו וקצת רוצה בשר לפשטידות שלה. נו באמת 2. השכנה שלה עושה את זה מחתולים. זה היה יכול להיות פתרון הרבה יותר פשוט. ומלבד זאת, האנשים האלו פשוט נעלמים? איש אינו חוקר? רק הריח הרע מהמשרפה וזקנה הומלסית שמפשפשת במתרחש הם שיביאו בסוף את עוזרו של השופט לחקור את התעלומה? קצת קלוש.
 
טוד בשיר אהבה לתער
 
 
3.
אפשר היה לחשוב, ולרגעים אפילו חשבתי, שיש פה משל נפלא על מלחמת העניים בעשירים. אתם הובלתם אותנו לשפלות הרוח המלווה את העוני, אנחנו נרצח אתכם ונעשה מכם בשר, בתקבולת מושלמת למצב שאתם יצרתם עבורנו. אם מוסיפים לזה את הפער בין השירים עם המלודיות המתקתקות לבין הקול המחליא של מעיכת הג'וקים במסעדה, את הפער בין הגינותו של טוד בחיים שלפני האירוע המכונן ובין שוויון הנפש שבו הוא רוצח כיום, את המלאכותיות של הדם, ואת הגותיות המצחיקה של הבגדים, זה נשמע כמו נימוק מעולה, שמעלה שאלה מוסרית מעניינת: מתי, בהתנגדותך למעשים מפלצתיים, אתה נהפך למפלצת בעצמך?
 
אלא שאז מגיע סוף הסרט; הזקנה שפשפשה מפשפשת יתר על המידה, וטוד רוצח אותה. אז מתברר כי הייתה זו אשתו האהובה והאבודה וכי מיסס לאבט הסתירה זאת ממנו. טוד רוצח גם אותה. אז בא ילד הרחוב שמיסס לאבט הצילה ורוצח את טוד. בסצינת הסיום רואים את האשה הרצוחה ואת בעלה הרצוח עליה, בכיאורוגרפית רומיאו ויוליה נצחית.
 
הסיום הזה טורף שוב את קלפי המוסר. לא, אומר לנו הסרט, אני לא תומך ברצח תמורת השפלה ובערעור הסדר הישן והטוב. שהרי אם הייתי תומך, לא הייתי רוצח את הגיבור, אלא מוציא לו את אשתו מהאבדון ומושיב את בתם היפה בעלת קול הסופרן לצדם. אני תומך במוסר המוכר: החטא ועונשו. אז בשביל מה היו הרציחות, ומזרקות הדם, ופשטידות הבשר? בשביל מה?
 
אני חושדת שהם שם בשביל היופי. אלימות זה יפה. אלימות מדומה, שמגובה בצבע שמייצג דם, היא גם מעמיקה. אנחנו יודעים שזה לא אלימות. אנחנו מתוחכמים. אנחנו מודעים. אנחנו במאה ה-21. אנחנו משחקים ללא הרף עם הגבולות שבין המציאות התוך-סיפור למציאות החוץ-סיפורית. תשאלו את טרנטינו או את רודריגז. כל עוד אתה מקפיד להציג את האלימות כמגוחכת או כאסתטית, הרי שכל המרבה באלימות בסרטיו הרי הוא משובח. המהדרין אף מוסיפים אינטרטקסטואליות לתרבות הפופ או הקונג-פו או משהו.
 
ולי קצת נמאס. אני יודעת שסרט הוא רק סרט, אבל כל עוד אני בבית הקולנוע רצח הוא רצח ואיברים כרותים הם איברים כרותים. זה כואב למישהו, גם אם זה יפה למראה ואדום הולך נהדר עם שחור. אם מישהו רוצה לרצוח או להפעיל אלימות כלשהי, הוא צריך למצוא לזה צידוק הגיוני, מוסרי או נרטיבי. אחרת, שייקח צבע אדום, ימרח אותו על הקיר ויקרא לזה מיצג.