במסגרת סדרת הפוסטים האקלקטית "האם זו פארודיה?", אני מזמינה אתכם לצפות בראיון הבא, של אנטוניו מונדה (אין לי מושג מי זה) עם ווס אנדרסון ונוח באומבך. היכונו לחוויה קשה. ציטוט נבחר: ש: איך אתם חושבים שסרט אישי כזה יכול לשנות את העולם? ו.א.: טוב, הוא לא יכול. ולא היתה לנו שום כוונה לעשות זאת. נ.ב.: אהא. ובזה הצלחנו.
לדעתי זו לא פרודיה. הם סתם מחבלים לו בראיון, ועושים את זה נהדר.
איתמר, איתמר, כלום אתה לא מבין.
הם לא מחבלים לו בראיון, הם פשוט נבוכים באופן קיצוני. הם יושבים על קצההכיסא המטפורי שלהם וסופרים את הדקות. הם רוצים לברוח משם כל עוד נפשם בם.
זה הוא שעושה מעצמו פרודיה, ועושה את זה נהדר.
אגב, מאוד משעשע שהקטגוריה שלי מסומנת בדבר שבהחלט אין לי.
ראשית, לגבי הקטגוריה: זה לא ברור לי. ניסיתי לתקן את זה, וזה רק עושה לי בעיות. אני אנסה שוב מאוחר יותר היום.
ואני עדיין חושב שהם מחבלים לו בראיון בכוונה. כל העניין הזה עם צ’סטרטון, למשל.
אני שואלת את עצמי אם התגובות השונות שלנו לא נובעות מכך שכל אחד מאתנו מזדהה עם צד אחר בראיון…
זה כבר אפילו לא יפה
סליחה.
פשוט לא ברור לי איך אפשר לא להרגיש את המצוקה שלהם.
אני רואה את המצוקה שלהם, דווקא, אבל גם את הציניות. לא שאני מאשים אותם, בהתחשב.
טוב, הציניות היא תגובה למצוקה.
משעשע לראות גם את ההקלה הגלויה שלהם בכל פעם שמגיעה שאלה שאשכרה אפשר לענות עליה.
זו פרודיה: אין שום אזכור בכל האינטרנט לשם "Mondo Monda" שאינו מתייחסלספשל פיצ’ר הכלול בדיוידי של לייף אקווטיק. יתרה מכך, המראיין – שהוא ככלהנראה באמת פרופסור לקולנוע בימים כתקנם – מופיע בתפקיד קטן בסרט
עצמו (מנהל הפסטיבל בהתחלה).
אוי, ענק!
זהו, עכשיו לבי שייך סופית לאנדרסון ובאומבך.
פתאום הבנתי שכמו שהפוסט הראשון בסדרה הזו חשף את הדעות הקדומות של איתמרעל יפנים, ככה הפוסט הזה חשף את הדעות הקדומות שלי על אינטלקטואליםאירופאים.
מעניין.
אין לי דעות קדומות על יפנים, אני פשוט חושב שהם לא באמת בני אדם. ויש לי הוכחות.