אני תמיד ממליץ על ברגמן לכותבים במשבר. לאומנות טובה יש את היכולת לעורר השראה; דווקא מתוך הפשטות שבה נובע העומק אותו כולם מחפשים. יכולתו של הגאון מתבטאת בכך שהוא מסוגל לעקוב בפשטות ובעקביות אחרי התפתחותו של הקונפליקט, בלי לסטות ימינה או שמאלה הוא חותר קדימה עד שחידת ההגיון נפתרה.
למרות שמשייכים את ברגמן לזרם המודרניסטי לי הוא תמיד נראה כמו שריד מהתקופה הרומנטית, המהפך של הרומן הריאליסטי דילג עליו והאקזיסטנציאליזם שלו מזכיר יותר את גתה מאשר את סרטר או קאמי. ברגמן אמנם ביים יותר מחמישים סרטים, אבל הוא מעולם לא עזב את התיאטרון, ובכל סרטיו ניתן לראות את השפעתה המסיבית של הדרמה הקלאסית. צריך להודות שרבים מסרטיו התיישנו עם השנים, ההפקות דלות התקציב, שמשרות על סרטיו אווירה של סרט אימה ישן, המונולוגים הפילוסופיים הארוכים והמשחק התיאטרלי ירחיקו את הצופה המודרני מברגמן. מצד שני אני בטוח שלא נמכרים יותר מדי עותקים של שייקספיר בחנויות הספרים של שדה התעופה. דרכו של עולם כנראה. אינגמר ברגמן תמיד יחכה לו בסבלנות על המדף לאותו צופה שרוצה משהו שהוא קצת יותר מבידור, תמיד יש מספיק כאלה.
נ.ב.
יש לברגמן הרבה סרטים "חשובים", רשימת ההמלצות שלי הינה אישית, בלתי ניתנת להעברה ואין כפל מבצעים.
מעיין הבתולין (1960)
פני המכשף (1958)
תמונות מחיי הנישואין – הגרסא הארוכה (1973)
השתיקה (1963)
החותם השביעי (1957)
שעת הזאבים (1968)
מעולם לא ראיתי סרט שלו, לבושתי. אבל יפה אמרת.
נדמה לי שברגמן לא כל-כך אופנתי אצל בני הדור שלנו.
מעניין למה