אני רוצה להציע, בעיקר לעצמי, סוג של אפולוגטיקה – והמילה נבחרה
דווקא בשביל ההקשרים הסכולסטיים שלה, בהתחשב ברצף ההיסקים והנביעות
המפוקפק שיופיע בהמשך – על המרה השחורה שתוקפת אותי בכל מקרה
של כשלון , ובפרט כשלון קרייריסטי-אקדמי, ובפרט כשלון בלעורר באושיות
שמאכלסות את התדר הקרייריסטי-אקדמי אליו אני מכוון הערכה עמוקה לכוח
האינטלקט שלי (שזה, בסופו של דבר, הטלוס של כל העניין האקדמי-קרייריסטי.
"ג'וין דה יוניברסיטי, סי דה וורלד, מיט אינטרסטינג פיפל אנד גט דם טו
רקוגנייז יור אקזיסטנז"). מרה שחורה שחומרתה היא פונקציה של
המובהקות שלו (כלומר, של הכישלון), לא קנה המידה או החשיבות שלו:
כתב ההגנה הוא שנקודת המשען של המרה השחורה הזו הוא אתית, או לפחות
אקזיסטנציאליסטית (מילה שאני מרגיש את נאבוקוב נועץ ומסובב פגיון במעמקי
קרביי כל פעם שאני עושה בה שימוש, אבל חסרים לה תחליפים נאים אז ניחא).
הנביעה, לפחות כפי שהיא מצטיירת בניסיונות הרעועים והתכופים של
עין-התודעה לבצע אפיפנה עצמית,היא כזו: כשלון מעיד על מרחק בין הערכת
התוצאות שלי לתוצאות, מרחק בין הערכת התוצאות שלי לתוצאות מעיד על פגם
ביכולת הצפייה שלי את העולם, פגם ביכולת הצפייה שלי את העולם מעיד על
אפשרות שהאופטימיזם הכולל שלי שגוי.
כאן כדאי לערוך תחנת ביניים.
בשביל האופטימיסט, או לחלופין הגאוותן, ויש שיאמרו שחד הם, קיימים רק שני
מצבים של תפיסת עתיד: ביטחון מלא, וייאוש. כל טווח הביניים, על גווניו
השונים של ספק מכרסם, חיוביות זהירה, תקווה אינטואיטיבית ופסימיות
רציונלית, פסימיות אינטואיטיבית ותקווה רציונאלית וכו', שונים הבדל קטגורי
ועז כל כך מהביטחון המלא, שההבדלים ביניהם, וביניהם לבין נקודות
האפס, הם חסרי משמעות בעליל בעבור מי שהביטחון המלא הוא ברירת מחדל
בעבורו. עצם האפשרות לכישלון כולל כהיפותזה אפשרית אודות העתיד
הופכת למוחלט מטאפיזי. גם כאן, זה המעבר שההיפותזה עוברת מאפסיות לקיום,
שהופך את מושגי הסבירות והחוזק לבלתי רלוונטיים, ועצם הקיום של הפוטנציאל
לכישלון כולל הופך לנוכחות פיזית ממש ובלתי נסבלת, מחניקה, מוצקה מכל מוצק.
עכשיו אפשר להמשיך בקו הטיעון – כחלק מהאפשרות שהאופטימיזם הכללי
שגוי, מכיוון שאופטימיזם וגאוותנות חד המה במקרה המדובר, עולה
האפשרות שההערכה שלי את איכויותיי האינטלקטואליות שגויה. מהאפשרות
שהאיכויות האינטלקטואליות שלי אינן הטוב שבטוב, עולה האפשרות שהדעות שלי,
בתחומים אובייקטיביים (פילוסופיה אנליטית) וקוואזי אובייקטיביים (הערכת
אמנות) שגויות, מכיוון שהן אינן תוצר של אינטלקט אידיאלי, ובתחומים
סובייקטיביים (דרכי חיים, היררכיות קיומיות) אינן מהוות ביטוי
לתפיסת חיים מהסוג המעולה ביותר. מהאפשרות הזו עולה שאני מבזבז את חיי על
הדעות, ההעדפות, והמטרות הלא מתאימות, וכך כושל בתשובתי לשאלה הבסיסית של
האתיקה: "כיצד עלי לחיות את חיי".
כלומר, סוד האימה של הכישלון ההישגי הוא במיקסום האוטומטי של הספק שמתרחש
בחוליה האמצעית, ואז בתוצרה נובע בקצה השרשרת. בקצה השרשרת
עומדת תמונה של שגיאה יסודית, בלתי נתפסת, שלא אוכל לעולם לעמוד על טיבה
שכן היא טמונה בנחיתותן של האקסיומות שלי עצמן, ומכיוון שאין לה צורה
משלה, היא מתקיימת רק באפקט החושי-פיזי-רגשי שיש לכל כישלון במקום שבו
שכנה ציפיה להצלחה, בתור גל של נגטיביות מוחלטת, כאילו אם רק אצליח
לסובב את הצוואר לזווית הבלתי אפשרית יעמוד שם מישהו מצקצק בלשונו "דיס
איז נוט וואט איי מנט אט אול, נוט איט אט אול", רק שלא סביר שיעשה זאת
במילים הללו, מכיוון שטעמי הספרותי הוא נחות וכבר נאבוקוב ידע
שאליוט הוא לא משהו.
המסקנה, היא כמובן, לבנות מכונת זמן, לחזור לאנגליה בשנות העשרים, ולירות
בויטגנשטיין.לא שזה קשור באופן ישיר, אבל זה היה חוסך לי המון מיגרנות בין
גיל שש-עשרה ושמונה-עשרה.
