פוסט זה הוא חלק מטבעת בלוגים שחוגגת את יציאתו לאור של ספר הילדים 'נונה ומחק האויר'. ספר על ילדה ג'ינג'ית שמחה שיודעת להתלהב."

את נונה אפשר למצוא בכל חנויות צומת וסטימצקי, וגם כאן. 

1.

זה מה שידעתי עליו בתחילת המסע הזה:
ידעתי שהוא עבר את השואה בתור ילד, ואימא שלו מתה, ועל כן הוא אוהב לדבר על שואה ועל אימהות מתות – שני נושאים שתמיד נראים לי מעניינים.
ידעתי שהוא אוהב לדבר על הנושאים האלו בצורה מיוחדת – לא פורנו מחנות, ולא פורנו שכול. אין אצלו התפרצויות בכי חסר שליטה שבהן הדמעות והנזלת מרטיבות את כל הפרצוף (לא שיש לי התנגדות לכאלו, כתבתי ספר שלם מלא בכאלו, אבל זה פשוט לא הוא), ואפילו לא התפרצויות של בכי כבוש שבהן העיניים נשארות מנצנצות והסנטר מרטיט (תמיד רציתי לכתוב סנטר מרטיט). אצלו הכל עובר דרך השכל ומעובד לסיפור שכיף להקשיב לו: הוא יספר לך על מחנה התעמלות רחוק רחוק, ועל החוקים שהיו נהוגים בו, ועל סוג ההתעמלות שהיו עושים בו, ואם יש לך מזל ואתה יודע להקשיב, ואם במקרה אתה מכיר מחנות ריכוז, אתה תבין ישר על מה הוא מדבר.
ידעתי גם שחוץ מלחיות בעבר של השואה והאימא המתה הוא גם חי בהווה – בחיי היומיום שבו כל הזמן אנחנו עושים בחירות שמשפיעות על החיים שלנו, וכל הזמן אנחנו עומדים מול חנות הכלבו ומחליטים האם אנחנו חייבים את החפץ הזה או לא חייבים אותו. ומה יקרה לנו אם נרכוש אותו ומה יקרה לנו אם נשאיר אותו בחנות. ואיך הרכישה הזאת קשורה לספר שנקרא אחר כך, או לחברים שנפגוש, ואיך החשיבות שאנחנו מייחסים לחפצים, לדברים, היא גדולה, והאם אנחנו יכולים כבר להשתחרר מהשליטה הזאת של הדברים בנו כדי שנוכל להיות יותר נוכחים בפגישה עם החברים שלנו. זה נושא שאני יכולה לא להפסיק לדבר עליו לנצח.
ככה שבגדול, למרות הבדלי הגילאים בינינו, הייתי כבר די מאוהבת בו.
אבל היה לו פרוייקט גדול אחד, פרוייקט החיים שלו, שממש התנגדתי אליו. ידעתי שהוא רוצה לספר את סיפור הבניין שלו, ושל כל דירה ודירה בו, מתוך מחשבה שסיפור הבניין שלו היא דרך טובה כמו כל דרך אחרת לספר את הסיפור של כולם, ה-סיפור ה-אחד שיכלול את החיים כולם. ידעתי שהוא עשה איזה חישוב מתמטי מסובך שיאפשר לו לספר את הסיפור הזה בדרך שהוא רוצה לספר אותו (כמו שהוא אוהב. וגם אני), וידעתי שהוא פאקינג כתב ספר של 600 עמודים שהם רשימות על גבי רשימות של חפצים ומצבים. אני לא בעד 600 עמודים של רשימות. אני לא בעד ספרים של 600 עמוד, אני בטוחה שהם תמיד תמיד זקוקים לעריכה. ויש לי דברים חשובים יותר בחיים לקרוא, בעולם שבו כל 30 שניות יוצא ספר. ועל כן, למרות שקראתי את כל הספרים של ז'ורז' פרק, את "החיים הוראות שימוש" לא קראתי.

 

2.

חשבתי שהחיים (כפי שאקרא לו מעתה והלאה בפוסט זה. יש גבול עם כל העניין של המרכאות) יישאר כתם שחור ביחסים שלנו לנצח, כמו שקורה לעיתים קרובות עם חברים טובים, שיש נושאים שהעימות בהם גדול יותר מהקרבה ועל כן משאירים אותם בצד, אבל אז מוטי פוגל, שלו אני מסכימה לכל דבר שהוא מציע לי לעשות, אמר: בואי נצא למסע של קריאת הספר. אני אדריך אותך. מוטי הוא מדריך הקריאה הטוב בעולם כנראה, והוא אסף קבוצה של אנשים שאת חלקם הכרתי קודם לכן, והם חברים טובים לסוג המסע הזה, כי הם יודעים לקרוא ויודעים להקשיב ויודעים להביא זוויות אחרות משלי לתוך הקריאה הזאת. אז בערב אחד מהביל של קיץ 2015 יצאנו לדרך. עשרה מפגשים של קריאת 99 הפרקים של החיים (פרק אחד ילדה אחת מהספר אכלה).
זה התחיל לא טוב. כי באמת, בעמוד 24, מופיע העמוד הזה שנמצא על מגש באחת הדירות:

ואני, כמה כוח יש לי לדבר על מורפיזם הומוגני ועל מטריצות? מה אני? ג'ון נאש?
אבל קראתי כמה שיכולתי מתוך העשרה פרקים הראשונים, ובאתי לשיעור. ובאמת, כולם היו במצב שלי: מה הוא רוצה? למה אנחנו פה? מוטי, מוטי, תגיד לנו, למה אנחנו פה? ומוטי, שהוא כאמור מדריך הקריאה הטוב בעולם, רק משך בכתפיו בחיוך של אחד שיודע ואמר: אתם פה כי אתם תיהנו. אתם יכולים לכעוס. זה טוב לכם.

[3.

מילים על כתיבת פוסט על החיים:
החיים מספר על חיים של המון אנשים, ומהרבה בחינות הוא כמו החיים עצמם. חלק מהאנשים חשובים יותר וחלק פחות. אבל אין בהכרח התאמה בין הספר והקורא: אדם הולך ברחוב ורואה תאונת דרכים. חלק מהאנשים יסתכלו על התאונה עצמה וחלק יתמקדו דווקא בתגובת השוטרים אליה. אני, למשל, אוהבת נורא סיפורים שוליים מאד בתוך הספר. ובגלל שאין דרך לדעת באיזה חוט מישהו אחר יאחז, אין דרך לכתוב על הספר בלי לעשות ספויילרים. מצד שני, אין שום ספויילר שאפשר לעשות שיהיה משמעותי. גם אם אגלה כאן ועכשיו את כל פרטי העלילה המרכזית, עדין יהיו כ-934 בריבוע סיפורים אחרים. ובכל זאת, אני רוצה לומר כמה מלים בלי לפחד מפרצופים זועמים, אז עשיתי איתכם הסכם שבדימיון: אני לא אגלה את פרטי העלילה המרכזית, ותסתפקו בזה.]

4.

אז כעסתי. כעסתי על ז'ורז' שככה הפליג במלים ורשימות וחפצים וחפצים וחפצים. וכעסתי על מוטי שהוא לא אומר למה. וכעסתי על עצמי שאני ממשיכה. אבל המשכתי.
השינוי מבחינתי התחיל בסטודיו של הטינג. הטינג הוא צייר נודע שגר בבניין. למרות יש לו בית קיץ במקום אחר והוא איש עשיר שנהנה להראות את עושרו. ואז כתוב ככה:

שזה פרודיה על אמנות. ועל ספרות. ועל ז'ורז' עצמו. ועל היפסטרים. וחובבי אמנות. והיא כתובה בכזאת מיומנות אגבית, שקלטתי שאני הולכת לגחך בהנאה עוד הרבה פעמים בשבועות הקרובים.
והגעתי לבית שבו נערכה הפגישה באותו יום, והיו עוד אנשים שם שהתרגשו מהטינג. והבנתי עוד משהו: הולך לקרות עוד משהו. אני לא רק הולכת לגחך בהנאה מספר, אני הולכת לגחך בהנאה מספר בחברת אנשים אחרים. שזה דבר שלא קרה מאז שלמדתי באוניברסיטה.
ומוטי? הוא גיחך איתנו.

5.

והמשכנו לקרוא. והכרנו עוד אנשים. ועוד אנשים. חלקם כבר היו מכרים רחוקים. חלקם יותר קרובים. וכל הזמן הסתובבנו סביב ברטלבות', וינקלר וסרז' וולן. כל שאני יכולה להגיד בשלב זה שברטלבות' הוא עשיר תמהוני שיש לו פרוייקט חיים מפורט ומדוקדק. וינקלר הוא איש פאזלים שעוזר לו להגשים את חלומו. על וולן כתוב בכריכה האחורית:

ולאט לאט, היחס שלנו אליהם השתנה. כי פתאום לא היה טוב, רע ומכוער. אלא היה טוב שהוא גם רע. ומכוער שהוא יפה מבפנים. כמו החיים.
וכל פעם חזרתי מבית אחר בתל אביב בשלישי בערב, והיו לי בראש מלא אנשים דמיוניים, ואמירות מעניינות של אנשים חיים, והרבה צחוקים והרבה אי הבנה והרבה חיים, שקיימים באופן חד פעמי רק אצלי בראש ואצל האנשים האחרים בסדנה. ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, פשוט כי היו יותר מדי חפצים ויותר מדי פרטים שהז'ורז' המשוגע הזה החדיר לראש שלנו, והבנתי שיצא לנו Dead Poets Society, והתרגשתי כאילו אני חיה שוב את גיל 17 ואני מרדנית משהייתי!

6.

ואז הגיע המפגש האחרון. כבר היינו חברים למועדון. ונסענו לירושלים, לפגישה בבית של המדריך. והשארנו את הפרק האחרון לקריאה משותפת.
זו ההזדמנות להתוודות: לא התאפקתי. אני זונה סוציומטית. קראתי לפני. מה אני אעשה. לא התאפקתי.
וז'ורז' ארגן לנו כזאת מסיבת סיום, כזה פרק מדהים שסוגר את החיים, את הנקמה, את החברות, את האהבה, את חלוף הזמן, את האמנות, את הקיום האנושי, בכזאת הרמטיות נאה שקיימת רק רק רק בספרות, שלא יכולנו אלא להתרגש עד צמרור העור ולמלמל: ז'ורז' פרק הוא חבר. הוא חבר.

7.

ולמה אני נזכרת בכל זה? כי לפני כמה שבועות אורית גידלי, שהיא חברה שלי וסופרת ילדים וקראפטרית (היא גרמה לי לקנות דבק חם!) ומשוררת ומנחת סדנאות כתיבה ומרצה מצויינת, וגם האישה שהמציאה את נונה, שהיא כנראה הילדה החמודה בעולם הספרות של היום, נתנה לי לקרוא את נונה ומחק האוויר, שזה הספר החדש בסדרה.
ונונה היא ילדה מתלהבת יותר מדי. כל כך מתלהבת שהיא מסבכת את עצמה בצרות, בעולם הציני של ימינו. אז אימא שלה נותנת לה מחק שמוחק מלים, כדי שתוכל לרסן את עצמה. והמילה שהיא מוחקת ראשונה היא מילת התלהבות אולטימטיבית: שללינג! שללינג!
ואז הבנתי, אם הייתי יודעת קודם, הייתי משכנעת את כולם לעמוד בבית של מוטי ולצעוק: שללינג!

***

לפוסטים נוספים על התלהבות משותפים לדרך:

מיספטל, קול אנד בלו, קיפודים, ג'ינג'. בפרויקט ההתלהבות משתתפות 17 בלוגריות מובחרות.פעם ביומיים עולים פוסטים חדשים על התלהבות. גלריית כל הפוסטים תתעדכן מדי יום גם פה, וגם פה.

יש ימים כאלה, שבהם הלב שלך מסונכרן עם העולם. אין לדעת מה מוביל לימים כאלו, או מה גורם להם לעבור הלאה, אבל יש ימים שבהם הכל בסדר והחיים שלך הם בדיוק אלו שמתאימים לך. מה שיש לך הוא מה שהשגת ביושר, ומה שאין לך עוד יגיע אליך ביושר, ויש עוד מלא חיים לפנייך כדי להתמודד עם קשיים ולנצח אותם, ויש לך מלא חיים מאחורייך, כדי להתענג על זכרונות עבר. ועדיין מאתיים תשעים אחוזי לחות בחוץ, ומלא זבובים בכל פינה בעיר מוכת החרא על המדרכות, ועדיין לא עשית אקזיט ולא זכית בפרס נובל לספרות, אבל את יודעת שעוד תגורי במקומות אחרים, ושבסוף הרחוב שלך יש ים, בו הילד שלך אוהב לרוץ ערום ועוד לפני הים יש בר שתמיד יהיה שם בשבילך.
ובחורה רוצה להודות למישהו על המזל הטוב שנפל בחלקה בכך שחייה מתאימים לה בול, אבל אין לה למי להודות. אז קודם כל היא קמה בבוקר וחופרת לבעלה על כמה אסירי תודה לעולם הם צריכים להיות ומפרטת לו למה כל דבר שיש להם הוא מה שצריך להיות להם ואיך הם בדרך לעוד אלף חוויות ומיליון רגעי נחת. הבעל מהנהן בסלחנות ואהבה, כי הוא יודע שיש ימים כאלו, שבהם הלב שלה מסונכרן עם העולם.

אחר כך הבחורה הולכת ברחוב, מאריכה את דרכה ככל האפשר למקום עבודתה, כי בימים שהלב שלך מסונכרן עם העולם, הוא לעולם לא מסונכרן עם העבודה, ורואה הרבה אנשים נחמדים והרבה חפצים נחמדים והרבה הדים של זיכרונות נחמדים. והיא חושבת: אבל מה אעשה עם כל הטוב הזה? לאן אוליך את הכרת התודה? והיא מרגישה קוצים קטנים של פנים שדוקרים אותה מבבפנים של העור, מרוב שהיא רוצה לאחד בין התוך שלה לבין העולם.

ואז, תמיד תמיד היא מוצאת את עצמה בספרייה ציבורית או בחנות ספרים. איכשהו, הדמויות הבדיוניות, המקומות הזרים או הבדיוניים, העובדה כי הכל ידוע מראש, והביטחון בכך שיש סופר שיודע מה קורה ומוליך את העלילה קדימה, תמיד מצליח להכניס קצת שקט ללב הסוער מהתרגשות.

ופתאום חשבתי: יכול להיות שזה קורה רק לי?

• התמונה: מארכיון הספריה הלאומית הבריטית, ששוחרר לציבור בפליקר
• לפוסטים אחרים בפרוייקט שלעולם לא ייגמר – כך הרסה הספרות את חיי