ג'סטה

אינג'יריה מבפנים
אינג'יריה מבפנים

1.

את Infinite Jest (להלן IJ) של פוסטר וואלאס אני קורא בקינדל. אני קורא את זה כבר הרבה מאוד זמן, כי הרבה מאוד זמן אני גם לא קורא את זה, כך שכבר כמה חודשים טובים אני קורא את הספר והשלמתי רק 17 אחוז ממנו. אין לי מושג כמה מהספר השלמתי באמת. אני די בטוח שבקינדל הקודם שלי, שהתפגר בנסיבות חשודות ושבו התחלתי את IJ, אפשר היה לגלות באיזה עמוד אתה. אני לא מוצא את האופציה הזו בקינדל החדש, למרות מסך המגע המרהיב.

 

הקינדל מאפשר לך למדוד מקום באמצעות אחוזים, דפי קינדל וזמן קריאה משוער. דפי קינדל לא אומרים שיט על שיט. קינדל מספר שעברתי 4282 כאלה עד כה, ויש לי ספקות גם בקשר לזה, בגלל הערות השוליים (אפרט בהמשך). אני גם לא יודע מה זמן הקריאה המשוער אומר. קינדל מספר שיש לי עוד 65 שעות ו-35 דקות לסיום הספר. אני לא יודע – ולמען האמת, מפחד לגלות – אם מדובר בזמן מוערך ביחס לזמן הקריאה הממוצע של אנשים, אם מדובר בזמן הקריאה הממוצע שלי או בווריאציה משוגעת על זה. יכול להיות שמדובר בזמן הקריאה הממוצע שלי בספר הזה, שבעליל מאתגר יותר ג'ון לה קארה, נניח. וגם פה יש את בעיית הערות השוליים.

 

האחוזים גם לא אומרים הרבה. ראשית, אני נמצא באחוז 17 של הספר כבר לפחות שבועיים ואלו לא היו השבועיים העצלים ביותר שלי, מבחינה קריאתית. זה פשוט ספר ארוך. הדיבור הוא שהספר מחזיק משהו כמו 1,000 עמוד. לפי זה, קראתי בערך 170 עמודים. לא נורא, אבל לא מאוד מכובד. בדקתי באמזון. נכנסתי לעמוד של הספר, לחצתי על תמונת הכריכה וגללתי את ה-PDF עד למטה. 1,079 עמודים, לפני שמקבלים המלצות על ספרים אחרים באותה הוצאה ומגיעים לכריכה האחורית. 1,079 עמודים כולל הערות השוליים.

 

אבל הערות השוליים הן בעיה. ראשית, ברור מעיון ב-PDF שהן כתובות בגופן קטן יותר מאשר שאר הספר. גם הרווחים בין השורות צפופים יותר. ברור שמשקלו הסגולי של עמוד הערות שוליים גדול בהרבה ממשקלו הסגולי של עמוד רגיל בספר. הוא פשוט נחשב יותר. ברור גם שיש המון הערות שוליים. הערות על הערות, דחוסות בעמודים על עמודים, מרוכזות כמו סוכריות מלאות קלוריות שנותנים לאסטרונאוטים ושווים ארוחה שלמה. או שלא נותנים. שמעתי את זה איפשהו. זה לא משנה. מה שכן משנה הוא שהערות השוליים דופקות לגמרי את המתמטיקה. זה נכון לא רק לגבי העמוד של הספר באמזון, אלא גם לקינדל. ואת זה אני זוכר מקריאת ספרים אחרים של פוסטר וואלאס. אתה קורא, שמח ב-80 האחוזים שלך, והספר נגמר. הקינדל מאפשר לך לגשת להערות השוליים במהלך הקריאה, אבל הוא דוחף אותן לסוף. בגלל גם שאין שום בעיה של מקום, הערות השוליים לא נדחסות לטקסטים קטנטנים לחדי העין. אין שום דרך להשוות בין עמוד הערות שוליים בהוצאה שנמכרת באמזון, נניח, לעמוד הערות שוליים בקינדל, כך שגם אם הייתי מחטט בספר עצמו וסופר כמה עמודי הערות שוליים, עדיין הייתי נשאר עם כלום ביד.

 

הבעיה מחריפה כשמבינים שאני גם במקום די טוב בהערות השוליים עצמן. אני מתקדם בקריאת הערות השוליים בערך כפי שאני מתקדם בקריאת הספר, ואמנם אין לי מושג כמה זה בדיוק, אבל זה מרגיש כמו שנים. הבעיה, בתמצית: הקינדל מספר שאני ב-17 אחוז. אני ב-17 אחוז כבר מלא זמן, ואין לי מושג באיזה קצה של ה-17 אחוז אני נמצא. אני יודע שאני נמצא ב-17 אחוז של הטקסט+הערות השוליים, אבל למעשה את חלק מהערות השוליים כבר קראתי, כך שאני כנראה במקום הרבה יותר טוב והרבה יותר נחשב. כבר מותר לי לכתוב פוסט על פוסטר וואלאס. אני פרקטיקלי מסיים.

 

2.

כבר איזו תקופה שאני הולך למוזיאונים. אני מבין בזה בקושי, קצת כמו להיות בן עשרה ולקרוא ספרים בלי אבחנה, כי זה קאנוני וזה חייב להיות טוב, וללמוד על סופרים חדשים מהכריכה האחורית ולקרוא מבקרי ספרות כי הם בטח יודעים. אתה בערפל ענק ומנסה ללכת בהתאם להוראות הסותרות שנמסרו לך. אני חובבן מעצבן. זה נחמד.

 

זה גם אפקטיבי נורא. אחרי מספיק זמן במוזיאון נכון, אתה יוצא לעולם שלדברים בו יש נפח וצבע. רחמו עלי רגע. קשה ממילא לכתוב את זה בלי להרגיש שאתה חורג ממה שמותר לאדם בוגר לומר, אבל זה באמת ככה. כלומר, ראיתי איזה קשקוש של אריה ארוך על שולחן ואיזה סדין ורוד ענק של רפי לביא, ופתאום כל העולם מלא בדברים עם מרקם: פח גלי במקום דלת בחנויות הסגורות של סלומון. זכוכית שבורה על תחנת האוטובוס. בד. צמר. אספלט מטולא על הכביש ועל המדרכות בלוינסקי. מתכת, בכל מקום. קירות העץ הצבועים בסלומון, לקראת החיבור עם רחוב הרכבת. פיתה על המדרכה ליד שווארמה ראש העיר.

 

אני יודע שזו כנראה הדרך השטוחה והפחות מעניינת ביותר לדבר על רפי לביא או אריה ארוך או אמנות. אני לא הראשון שנזכר לשמוע את רחש הגלים. אבל זו המטפורה הקרובה ביותר שיש לי כדי לדבר על IJ, שבאמת נכתב על סדינים ומתכות וזכוכית שבורה. כמה דוגמאות לסוגי הטקסטים בו: תיאור-ניתוח של עלייתו ונפילתו של שוק שיחות הווידיאו; ניתוח ההבדל בין דמות השוטר בסדרה מהאייטיז לסדרה מהסבנטיז; מונולוגים; מונולוגים של דמויות שמחקות דמויות אחרות בעודן מחקות דמויות מסרטים מצוירים; רשימה כרונולוגית של הסרטים שיצר במאי אוונגרד אחד; תיאור מפורט של סוגי הסמים שמשמשים את החניכים באקדמיית טניס אחת; ורשימת הדברים שלומדים במרכז גמילה. יכול להיות שאיפשהו באחוז ה-18 של הקריאה הספר מתיישר [עדכון: הגעתי ל-19 אחוז. בינתיים לא], אבל זה המצב כרגע. למרות שבחלק מהטקסטים יש משהו מאוד קומי, אלו לא פרודיות. בין היתר כי קומיות היא באמת רק אפקט צדדי, טעם לוואי. מעצבן אותי גם לקרוא לזה פסטישים, למרות שאולי זה תיאור מדויק. יותר מהכל, נראה שהוא פשוט נהנה לשים מלים בתבניות, ולראות אותן מקבלות את צורת התבנית; לראות איך מלים ששמים ברשימות מסתדרות על הדף אחרת מההדרך שבה הן מתנפחות בחיקוי של מסה ספרותית; ואיך שמונולוג של נרקומן נחתך אחרת ממונולוג של אב בסקיסטיז.

 

זה לא דומה אולי לפני השטח של כביש – אתה צריך לקרוא כדי לראות איך טקסט מתחספס – אבל זו המטאפורה שיש לי. מה גם שטקסטים באמת מתחספסים. הם מגיבים לתבנית שנכפית עליהם, והתבנית מגיבה להם. יש לפוסטר וואלאס מונולוגים רוברט בראונינגים כאלה, שבהם התופעה הזו ניכרת במיוחד. הדובר מדבר עם מישהו, ונאלץ להסביר לנמען מה הסיטואציה שבתוכה הנמען ממילא נמצא. זה יוצר משפטים קצת מעצבנים כמו "תניח את הבקבוק. לא ככה, ככה" וכאלה, אבל יש בזה גם חן מוזר, בעיקר כי בחלק מהמקרים אין שום צורך אמיתי להסביר את הסיטואציה לקורא, ונראה שפוסטר וואלאס פשוט נהנה מההתפתלות הטקסטואלית הזו. אז נוצר לך טקסט שפוסטר וואלאס מרוח על כולו, אבל גם יש לו צורה משלו, עם חוקיות וסדירויות. זה מעצבן וטרחני לפעמים ומישהו בטח בועט בו בגיהנום על ההתעקשות על ראשי תיבות, אבל זה לגמרי פוסטר וואלאס. כלומר, המעצבן והטרחני זה כמעט חלק מהעניין כולו.

 

לא מזמן מיטל אמרה לי על איזשהו סופר שהוא "משלם לגברת ספרות", שזה ביטוי מושלם. אז המעצבן והטרחני ב-IJ סוג של מוכיח שהוא לא משלם כלום לגברת ספרות, פוסטר וואלאס, הוא פשוט מדבר את השריטה שלו, וזה הכי קרוב שאתה יכול להגיע ללגעת במישהו אחר דרך מלים.

 

3.

מהזמן שבו התחלתי לכתוב את הפוסט ועד עכשיו כבר הגעתי ל-19 אחוז. גיליתי במקרה שזמן הקריאה המשוער של הקינדל פשוט מקצה דקת קריאה אחת לכל עמוד קינדל, הערכה שנמוכה בעליל מזמן הקריאה הממשי שלי, ושגרמה לי לקרוא במהירות גבוהה יותר, שלא מרצון ובאופן בלתי נשלט, ולכן גם לעיכובים בקריאה, כי אני צריך לחזור לקרוא טקסט שכבר קראתי.

 

4.

זו, כמובן, פרודיה, כנראה.

 

5.

ובעניין האפטר-אפקט של מוזיאונים, מילה לנשים לובשות הסארי, לתולים כביסה צבעונית, לתולי הכביסה הלבנה, לסבון הכלים שזורח בירוק, לילד שחור בחליפת שלושה חלקים, לחצילים שהונחו ליד הכרובית, ללימון מעוך על האספלט, לאספלט, לתולי העציצים על המרפסות, למשקפיים שמחזירות את השמש, לנעליים בצהוב זוהר, לעץ עם הפריחה האדומה ליד התחנה המרכזית – אני לב אתכם.

הספרות והחיים! מסרבים להיות אויבים!

שנים שלא פרסמתי כאן כלום. אתמול נברתי במייל שלי עוד יותר שנים אחורה כדי לשחזר את שם המשתמש ואת הסיסמא שלי כאן. יצא לי לראות לרגע את רשימת הפוסטים שלי כאן, האחרון היה "עשור לבורגנות הקצף ובורגנות ובורגנות הדל", אחד לפניו היה פוסט קצרצר במסגרת "כך הרסה הספרות את חיי", שניהם בני חמש שנים בערך.
הפוסט הזה פורסם במקור שם, אבל עם כותרת אחרת.

המינגוויי פיצג'רלד

ביקום מקביל, כך נודע לי, ארנסט המינגוויי הוא מתווך נדל”ן בפאריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מציג דירות ציוריות בפני מהגרים אמריקאים, סקוט פיצג’ראלד הוא סוחר תכשיטים באותה עיר.

“הסופרים”, נאנח סקוט בייאוש, “הם שונים מאיתנו”.

“כן!”, משיב לו המינגוויי בנחרצות גסה, “יש להם יותר הון סימבולי!”.

*****

יש באותו יקום מקביל גם יצירה גנוזה, המינגוויי משרבט אותה בדפי פנקס המולסקין שלו, בשעות המתות בהן הוא ממתין ללקוחות שמבוששים לבוא בפתחה של דירה פאריזאית קטנה.

“איך הרסה הספרות את חייך?” שאל ביל.

“בשתי דרכים”, השיב מייק, “לאט לאט ואז בבת-אחת”.

******

התחבולה

יש ברוקולי שאתם לא מאמינים כמה הוא פריך וטרי ומרענן באנטיפסטי שלנו!

התחבולה המעורטלת

קח ברוקולי צעיר ורענן, עטוף אותו בשמן זית ובמיץ לימון, השלך אותו לתנור בחום גבוה, המתן עד שניחוח משכר יתפשט בכל הבית.

ערטול התחבולה

זה בסך הכל ראש ברוקולי בתנור, אבל אתם תשלמו עליו המון כסף כשאגיש לכם אותו בפיתה!

תקשיב לברוקולי שלך! תקשיב!

******

אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש, ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו לפרסם ספרים; במהירות, בטירוף; ההוא וההיא וההיא וההוא, בספיד, בקצב! רצתי החוצה, הכי החוצה שיכולתי, צעקתי: “הלפ! הלפ!!!” אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרנציפ! צעקתי “הלפ, קרה משהו!” מישהו צעק: “מה, מה קרה?” “מפרסמים שם ספרים,” צרחתי, “מפרסמים.” "איפה?" שמעתי צעקה. “שם, שם!" מיתרי הקול שלי הלכו להתפקע. "תקראו למישהו, שם ,שם!" תוך כמה אנשים התיישבו לידי, ביקשו שאני אראה להם. לקחתי אותם והראיתי להם. לא האמינו! עמדו שם ולא האמינו- או שהם עשו את עצמם- אבל לדעתי, הם לא האמינו, כי זה היה לא יאומן בכמה רמות, לא רק באחת. בחורה בלונדינית- ואני מדגיש, משום מה, בלונדינית- אמרה בקול מתוח: "צריך לעשות ערב השקה או משהו". "כן, צריך לפתוח איוונט בפייסבוק!", שמעתי קול מאחורי, "צריך להגיד משהו. שמישהו יגיד משהו, יגיד משהו, יגיד משהו". אנשים צחקו. צחקו, ולא סתם: צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו גוף. גם אלה שפרסמו וגם אלה שלא. הרגשתי שעובדים עלי. שאלתי: "עובדים עלי? מה קורה?" צעקתי. צחקו; צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו רעידות- צחקו בקשת, בצבע, בלחץ. שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זאת בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר…

טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא "כותב במחשב" והוא עוסק ברגע המנטלי-חברתי שמתשתרע בין הפוסטים בבבלוגים ובפייסבוק לספרות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא משותף לכולם.
עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג ואם רוצים את כל התסריט אז יש חוזה ותנאים ואנחנו נהיה שותפים באחוזים…

*******

ראינו את מיטב המוחות של דורנו…

שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש. שניסו להוציא את ספר שירתם פעם אחר פעם ולשווא, וויתרו ונאלצו לפתוח חנות בגדים יד שניה וחשבו שזהו הם מזדקנים ובכו.

*******

יש כאן איזו קנאה שקשה לי להסתיר אותה או להתמודד איתה, ברור שיש. ויש כאן רצף של מחוות ורפורים, כי זה מה שאני יודע לעשות.

ויש כאן גם איזה זנב הכרה שהאנשים האלה, כלומר אנחנו, כלומר הם, כלומר “ההם”, בגרו והבשילו, שאין איזה המינגוויי ופיצג’רלד שמחכים מעבר לפינה כדי לשים את הכל ללעג ולעוף על עצמם עם “הרומן הישראלי הגדול” שישאיר מאחוריו אבק.

וזה מוזר ומפחיד באותה מידה שזה מעודד.

לא. לא נכון. ממש לא באותה מידה, דווקא הרבה הרבה יותר.

*******

אין לינקים.

מי שצריך לדעת יודע.

תקשיב לברוקולי שלך, לעזאזל

לפני כך וכך שנים, כשאיתמר ואני פתחנו את המקום הזה, דיברנו הרבה על מה אנחנו רוצים שהוא לא יהיה. הכלל הראשון היה: "אנחנו לא רוצים שאנשים ישלחו לנו סיפורים או שירים שהם כתבו, אנחנו לא 'במה חדשה'". לא חשבנו שיש משהו רע ב"במה חדשה", אבל פחדנו מאד מאד משני טיפוסים:

  1. פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, כי כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
  2. אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו היה להיות כאלה.

לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.

The Writer, Giancarlo Neri. לא קל להיות כל כך מורם מעם

"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ

"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).

בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.

וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).

וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.

אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.

"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל זה, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את זה, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).