"לאלף את הגינה" (Taming the Garden), צריך להודות, הוא סרט משעמם. ראיתי אותו לפני יותר משנה וביליתי כמה חודשים בדחיית הטקסט הזה כי לא הצלחתי להביא את עצמי לראות אותו שוב. אולי היה צריך. הוא רק שעה וחצי והוא נפלא.

הסרט, מספרת ויקיפדיה, מתעד את מאמציו של ראש ממשלת גיאורגיה לשעבר, בידזינה איוואנישווילי, להקים לעצמו גן בוטאני באחוזתו שלחופי הים השחור. הוא רוכש עצים. עצים קיימים, ענקיים, קשישים ממנו, ממני, מאיתנו, מבני האדם שנולדו ומתו לצדם. הוא משלם הון עבור עץ. אל תשאלו אותי כמה. מי זוכר. ואז באים פועלים, עוקרים את העץ על שורשיו, וגוררים אותו במשאית ואז בספינה לעבר האחוזה.

את איוואנישווילי לא רואים בסרט. רואים את העץ. רואים את הפועלים. רואים את בני האדם שמכרו את העץ. כולם, בעליל, קשי יום במידה. חלקם עשו את עסקת חייהם. הם לא מבינים במה הם זכו ואיך, אבל הכסף טוב והעץ – עץ.

איוואנישווילי הוא אוליגרך. במרץ 2012 העריך פורבס את הונו בכ-6.4 מיליארד דולר. בהתאם, נטיית המבקרים היא לתאר את המופע המשוגע הזה כדוקומנטציה של כסף, של אפשרויות הפעולה שלו בעולם, של כוח מול חולשה, של אובססיה שמתאפשרת. כל זה שם. כסף הוא המחולל הראשוני של העלילה, ואולי אם הייתי גיאורגי ואיוואנישווילי היה עבורי היסטוריה קרובה או הווה מטריד, היה לי קשה יותר להתעלם מזה. אבל איוואנישווילי הוא עבורי ערך בוויקיפדיה (אוליגרך, כיהן כראש ממשלת גיאורגיה בין 2012 ל-2013, פורבס העריך את הונו וכו') ושם שאני מקפיד להעתיק בקופי-פייסט כי אין מצב שאני כותב אותו, ולא את הכסף ראיתי. ראיתי עצים. עצים גדולים, יפים, נעקרים ממקומם, מפליגים בים.

איוואנישווילי אוהב עצים. אני מדמיין אותו נוסע בגאורגיה, רואה עצים, חומד אותם. הכסף מאפשר לו להפוך חמדנות לפעולה, אבל להסתכל על עץ כעל דבר מה בעל ערך, לראות אותו כהדר, זה לא משהו שהביא לו הכסף. זה משהו שלו. ולאט לאט, בסרט, כל האנשים התמהים, הפועלים שחופרים את שורשי העץ, הבעלים שעשו את עסקת חייהם, כי מי משלם ככה על עץ, מתחילים לראות מחדש את המפלצת הסבוכה שהם חופרים את שורשיה מהקרקע במבצע לוגיסטי מסובך, קושרים למשאית, משנעים איכשהו דרך קווי חשמל, כבישים, ים. הפועלים, בין סיגריה לסיגריה, אומרים פתאום שזה, בכל זאת, עץ יפה דווקא.

***

ב-1833 הקימו הבריטים בטזמניה מושבת עונשין. הם קראו לה פורט ארתור, על שמו של ג'ורג' ארתור, סגן מושל ארץ ואן דימן, שטח החסות הבריטי בטזמניה. מדובר בכלא. שניים, למעשה. האחד, בצורת צלב, הושפע מהפנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם. השני, לצדו, לבן ועגלגל, נועד לשמש כאזור ענישה הומני. הכלא הלבן המיר את המלקות ושאר צורות הענישה הפיזית בענישה פסיכולוגית. אסירים שהועברו לכלא הלבן אולצו לשתוק. הם לבשו נעליים צמריריות, כדי שגם לצעדיהם לא יהיה רעש. הכלא נוהל בשתיקה. אנשים שהו שם חודשים, בהתאם למעשה שעליו נענשו, וכצפוי – השתגעו. הייתי שם. על קיר אחד מוצבות כיום תמונות של האסירים. חלקם צעירים מאוד. גם ילדים בני 13 נכלאו בפורט ארתור. רבים נראים כאילו יצאו מדעתם. משהו בכלא זחל להם לפרצוף.

לא נשאר המון מהכלא המקורי. דווקא הכלא הלבן שרד טוב יותר. המקום עצמו מרהיב. אתה מרגיש כמו ביער בריטי, אגדה טולקינאית. נשות הסוהרים טיפחו את הגן העצום שאליו יצאו כל בוקר בני-זוגן, בדרכם למה שהם כינו עבודה. הגן היה גם מה שראו האסירים, הגן והכלא והים העצום שמסביב. אולי הוא הזכיר להם את הבית. הצמחים והעצים הובאו מבריטניה, נטע זר כמו האנשים שהקיפו את עצמם בהם, קהילה מבודדת בתוך קהילה מבודדת, מרחק אלפי מילין מביתם.

 

***

קורה דיימונד היא פילוסופית אמריקנית חשובה. היא מתמחה בוויטגנשטיין ופרגה. אני לא. קראתי רק מאמר אחד שלה, כנראה מהנגישים שבהם, בשם "Eating Meat and Eating People". קראתי אותו כבר לפחות שלוש פעמים, פעמיים מהן כדי לכתוב את הפוסט הזה. בכל קריאה הרגשתי פחות בטוח במה שנאמר שם וגיליתי משהו עדין חדש. אל תסמכו עלי, במלים אחרות.

ובכל זאת, במחילה: בקצרה, דיאמונד, צמחונית, מפרקת לגורמים טיעון צמחוני מוכר על "סוגנות", לפיו לחיות יש זכויות, כמו בני אדם, ולשלול אותן בשם אי-אלה הבדלים בינינו לבינן הוא לא יותר מעוד צורה פסולה של סוגנות. פיטר סינגר, למשל, מהנציגים הבולטים של העמדה הזו, הסביר שאמנם חיות אינן נהנות מאותם כישורים מנטליים שיש לנו, אבל איש עדיין לא מציע לאכול אנשים שסובלים מפיגור או מוות מוחי. וזה נשמע לי די משכנע עד שדיאמונד מזכירה שגם את מתינו אנחנו נמנעים מלאכול, כמו גם את גפינו הכרותות. לא בגלל זכותם של המתים ולא בגלל זכותן של הגפיים. יש שם משהו אחר.

ואז, אוף, זה הופך לדיון מורכב ומדהים על מה אנחנו תופסים כאנושי, מה ראוי ומה לא ראוי למוסר שלנו, לעדינות האיסטניסטית שלנו, להזדהות ולחמלה שלנו. אנחנו יכולים לדבר על פעולה כמוסרית או לא, היא כותבת, רק אם יש לנו איזו תפיסה מגובשת של סוג היצור שעליו הפעולה מבוצעת. אבל הסוג הזה, הקולקטיב שראוי למוסר שלנו, אינו מוגדר כרשימת זכויות או כאובייקט מוסרי. אנחנו מרגישים שיש משהו לא ראוי בלמנוע מאדם שם, למשל. זה לא בלתי-מוסרי, אבל זה גם מרגיש, בה בעת, פסול, בצורה שקרובה, לכל הפחות, לדבר מה שפסול מוסרית. אנחנו מרגישים שראוי להעניק לאדם מת לוויה, שלא נכון לאכול את גופתו, שהוא חשוב באלף צורות ודרכים שאינן נוגעות רק לאינטרסים שלו ולזכויותיו ולאיך שהוא מרגיש. אנחנו לא חושבים על בני אדם כך. גם לא על חיות, חלקן. חיות מחמד מקבלות שם. לא נאכל אותן (ואם כן, אנחנו לא חושבים עליהן כעל חיות מחמד במובן המקובל של המילה). והידע הזה, איזו קטגוריה ראויה לאמפתיה שלנו, נלמד ברמזים, כמו שפה, וכמוה, נדמה לי, גבולותיו עמומים וצמריריים ומשתנים מאוד.

זה דיון מורכב, שמהר מאוד משיק לשאלות של מוסר ותועלתנות ושפה ואלוהים יודע מה עוד, ואני לא מרגיש שהבנתי אותו מספיק כדי להמנע מלעשות לו עוול. אבל את המסקנה אהבתי. דיימונד לא אוכלת בעלי חיים מכיוון שהיא רואה בהם שותפים לדרך, companions, בני ברית שלכודים, כמונו, בתנועה מלידה למוות. אתה פשוט לא אוכל בני-ברית. גם אם הם מתו כבר, גם אם הם לא חכמים כמוך, גם אם הם עושים מו או מיאו, גם אם זרותם ברורה מאליה ובינך לבינם פעורה תהום. בני-ברית. זה יפה.

***

ב-1965 נערך בקיימברידג' דיון מצולם בין ג'יימס בולדווין לוויליאם באקלי על השאלה הנפוחה – האם "החלום האמריקאי נבנה על חשבונו של השחור האמריקאי". בולדווין לא עונה. אין טעם בעיניו לאזכר שוב את קטלוג הזוועות המוכר של היחס האמריקני לשחורים, הוא אומר, וממילא זה אינו זקוק לבולדווין כדי להיות נוכח בכל. פחות מעניין אותו לומר על חשבון מי נרקם החלום האמריקאי, מכפי שמעניין אותו לומר על חשבון מי הוא נרקב.

ואיפשהו, די בהתחלה, הוא אומר משהו על עליונותלבנה. תחושת העליונות הזו, הוא טוען, היא אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות לאדם. כי שריף קלארק לא יודע מה גורם לו להשתמש באלה, לאיים באקדח, להשתמש במלמד בקר על בני אדם. "משהו נורא צריך לקרות לאדם כדי שהוא יהיה מסוגל להצמיד מלמד בקר לחזה של אישה. מה שקרה לאישה הוא מחריד. מה שקרה לאדם שעשה זאת הוא במובנים מסוימים גרוע בהרבה". זו אמירה משוגעת, שאני לא יודע עד כמה אני מסכים איתה, שנאמרה בתקופה שבה אנשים הצמידו מלמד בקר לחזה של אישה. קשה להיות ישראלי היום בלי להכיר מקרוב את המשקל הנורא שיש לאכזריות כזו על הנפש, איזה שדים היא יכולה להעיר, גם אם לא לחזה שלך הצמידו את המלמד. ובכל זאת, הוא מתעקש – החיים המוסריים של שריפים באלבמה ונשות אלבמה הלבנות נחרבו על ידי "המגפה שנקראת צבע", ויחד עמם גם תחושת המציאות של האמריקאים (איזה תרגום נורא ל-Sense of reality).

אלו לא שני נושאים נפרדים. הם כרוכים זה בזה כפי שכרוכים אלו באלו השחורים והלבנים בארצות הברית. בולדווין כותב הרבה על הקשר הזה, על שחורים שמחליטים להפוך בדיוק לחיות האדם שהלבן מצפה מהם להפוך. על לבנים שעסוקים כל כך בלא להתבונן בעוול, שאינם מסוגלים להסתכל ישירות על עצמם, על ההיסטוריה שלהם, ואיך ההכחשה הפכה להיות חלק ממי שהם, כעם. הדה-הומניזציה של השחור, הוא כותב ב-Many Thousands Gone, בלתי ניתנת להפרדה מהדה-הומניזציה "של עצמנו", איבוד הזהות העצמית "שלנו" היא המחיר שאנחנו משלמים על חיסול זו שלו.

לא יכול להתחיל לתאר כמה הסתבכתי על הקטע הזה. הפסקתי לכתוב את הפוסט לחודשים. השאלתי את ספר המסות של בולדווין לחבר, בוודאות כדי שלא אצטרך להתעמת עם הטענות האלה, שעדיין נראות איכשהו חמקמקות ועדינות על ציור תלת-מימד מהניינטיז, שצריך לתפוס בזווית העין, ואיכשהו גם נשמע מיד כל כך מוכר שאתה נחנק.

***

סיימתי לאחרונה את "היעלמות" של ז'ורז' פרק ("A void", בתרגום פסיכי לאנגלית של איזה גילברט אדייר אחד). הוא כתב אותו בלי האות e, האות הכי נפוצה בצרפתית וכו' וכו' וידה וידה וכל הדברים היגעים שתמיד אומרים על הספר הזה. אבל מה שאף פעם לא ידעתי הוא שהאות e נעלמה מהעולם המיוצג עצמו, לא רק מהטקסט שמתאר אותו. וזה הגיוני, כמובן, כי אחרת הדמויות היו אומרות e חופשי, אבל האילוץ שנכפה על הטקסט נכפה, בתורו, גם על העולם המיוצג ומייצר אותו בדמותו. זה מאוד מצחיק, בדרכו הטרחנית, וגם בוודאי תירוץ עבור פרק לכתוב, למשל, את "העורב" בלי e ואת "להיות או לא להיות". אבל זה גם יוצר עולם שבו הדמויות מבינות שמשהו אבד ושהאבידה הזו גורמת להם להסתובב ולשפוך מלים במעגלים, ולא להצליח לדייק ותמיד לחוג מסביב לנקודה. זה ספר שהוא משחק "כן, לא, שחור, לבן" אחד ענק. ובמשחק הזה יכולות להיות שתי אסטרטגיות – לדבר מעט ובזהירות או בעודפות ראוותנית. פרק בוחר בעודפות.

אני חושב שגם אנחנו, ישראלים. כי בחיי שאני מתקשה לקרוא את זה בלי לחשוב על הכיבוש.

***

כשהסתבכתי על הפוסט הזה בפעם הראשונה לא היה ה-7 באוקטובר. לא היו נוח'בות ואונס המוני וכריתות גפיים. לא היו עינויים בבסיס שדה תימן. לא היו אסירים עם פצעים פתוחים, מרקיבים, שאף אחד לא מטפל בהם. לא יודע לומר אם העוול שנעשה למעוול גרוע מהעוול שנעשה לקורבן. כן יודע שמשהו נורא קרה גם לנוח'בה ב-7 באוקטובר, שמשהו נורא צריך לקרות לתפיסת המציאות שלך כדי שתהיה מסוגל לעשות מה שהם עשו. כן יודע איך האכזריות הזו חלחלה לתוכי ופועלת בי עכשיו. כן יודע שהחיים של ישראלים ופלסטינים כרוכים זה בזה ללא היתר, החיים בכלל והחיים המוסריים. גם עצם ההכחשה של הקשר הזה כרוכה ללא היתר בחיים הפרטיים שלנו ובחיים הלאומיים שלנו.

רציתי לכתוב, כשהתחלתי את זה, שגם עצים יכולים להיות בני ברית. זה נראה עכשיו כל כך רחוק ועצוב ותמוה. אבל כן. עצים היו בני בריתן של נשות הסוהרים בפורט ארתור, רחוקות מהבית, מוקפות ים וכאב בלתי-נתפס של בני-אדם אחרים, שהעצים ששתלו עזרו להן, אולי, לא לראות. יש מחיר ללא-לראות. הוא יכול להיות עדין מאוד ובלתי מורגש, אבל אולי הוא לא כזה. אולי הוא משהו עמוק ויסודי שנעלם לך מהחיים, ואתה נידון ללכת ולשפוך אשדות של מלים ולחוג מסביב לנקודה ולחיות ולמות בלי לדעת מה היה חסר שם.