1. התחלה כללית מאד: קאמפ הוא צורה מסויימת של אסתטיציזם. זו דרך אחת של התבוננות בעולם כתופעה אסתטית. הדרך הזו, הדרך של הקאמפ, לא מנוסחת במובני יופי, אלא במובני דרגת התחבולה, הסגנון.
2. לתת דגש על הסגנון פירושו להקטין את התוכן, או להציג גישה שהיא ניטרלית בנוגע לתוכן. אין צורך להוסיף כי הרגישות הקאמפית היא לא-מעורבת, בלתי-פוליטית, או לפחות א-פוליטית.
הספר הצנום אך היפה להפליא של סוזן סונטג ״הערות על קאמפ״, שציטוט ממנו* פותח את הפוסט הוא ניסיון פרגמנטלי בן 58 הערות של סונטג לאחוז מצד אחד בהבנה שקאמפ היא תופעה אסתטית-הומוריסטית שאין לקחתה ברצינות ומצד שני לומר משהו רציני לחלוטין על העמדה של מבצעי וצרכני הקאמפ.
האמת הראשונה של הקאמפ, כפי שמנסחת סונטג, היא שבקאמפ הצורה חשובה תמיד יותר מהתוכן, ואני חושבת שזו דרך מרגשת להסתכל על תופעה שנוטים לזלזל בה, אבל כשעוצרים רגע כדי להסתכל בה, מגלים שמישהו טרח ללמוד משהו לעומק, טרח לחשוב עליו, וטרח לבצע אותו באופן שמעקר אותו מעומק.
-
הדוגמאות המובהקות ביותר של קאמפ הן בלתי מכוונות; הן רציניות להחריד. אומן הארט נובו שבונה מנורה שנחש מפותל סביבה לא מתבדח, והוא גם לא מנסה להקסים. הוא אומר, בשיא הכנות: הא לכם! המזרח!…
כשקראתי את סונטג, חשבתי על רייצ׳ל קאסק. הספר האחרון שלה נקרא ״תהלוכה״, והוא כולל ארבעה חלקים. בכל חלק יש אמן/ית ששמם מתחיל ב-ג׳, ועוד מישהו או מישהם. אף חלק הוא לא המשך של השני בשום צורה. שום אדם בספר לא מתחבר לשום אדם אחר. יש חלקים ארוכים בספר שהם תיאורים של אמנות פלסטית. והספר כולו, כך רייצ׳ל קאסק בעצמה אמרה בערב לכבודה בשייקספיר אנד קו בפריז, הוא ניסיון למצוא את הבלתי ניתן למציאה: צורה נרטיבית חדשה לחלוטין, ישר מהניילונים.
התוצאה היא בלתי נסבלת לקריאה. אין גיבור. אין אנטי גיבור. אין מהלך נרטיבי. אין אמפתיה. יש תיאור של דברים עומדים זה לצד זה. חלקם מומצאים לחלוטין. חלקם מבוססים על אמנות שעשו אמנים אמיתיים, שממנה מנסה קאסק להסיק דברים על החיים שלהם. אבל לקוראת לא נותר דבר להיאחז בו מלבד אהבת הקריאה, אהבת הסופרת והאמונה שאם מישהו מגיש לה מנורה, שסביבה מלופף נחש, הוא ודאי יודע משהו שהיא אינה יודעת על המזרח.
זה מכעיס מאד, לקרוא ספר כזה; בעיניי, הברית הבסיסית בין סופרת לקוראת שלה היא ברית האנושיות: את תשחקי לי בלב, ואני בתמורה אתן לך את הלב שלי לשחק בו. אם כל מה שאת עושה הוא להשתמש בצורה של משחק בלב, אבל בעצם מעקרת את הלב מרגשות, אז תודה רבה באמת על בזבוז הזמן, לכי לשלום. המחשבה על הספר הזה כקאמפ – כניסיון מכוון לעקר את הרגשות מהתהליך של המצאת דמות האמן מתוך היצירות שלו – כמעט הצילה את קאסק בעיניי, אבל זה בסופו של דבר זה היה תירוץ זול מדי.
-
מה שהטעם הקאמפי מגיב לו הוא ׳דמות אינסטנט׳ (זה מאד המאה ה-18, כמובן); ולעומת זאת מה שנותרת בלתי משתנה היא תחושת פיתוח הדמות. דמות מובנת כמצב של זוהר מתמשך – אדם שהוא דבר אחד, מאד אינטנסיבי.
אבל ככל שחשבתי על זה יותר, על האופן שבו משהו יכול להיעשות ברצינות גמורה, ובכל זאת להיות לחלוטין עקר מעומק, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה פייסבוק (פייסבוק הוא המדיה החברתית שלי. יכול להיות שקורה אותו הדבר באינסטגרם ובטוויטר, ויכול להיות שלא. אני לא מספיק מבינה בכל האחרות). בפייסבוק אנחנו אדם אחד, עם תכונת אופי בולטת, ואנחנו האדם הזה עשרות ואלפי מונים, תמיד, בכל כיוון שמסתכלים עלינו. קצת כמו מר דגדוג, שהדבר היחיד שיש לו הם זרועות ארוכות, אבל בלי הציורים החמודים, ועם אלפי מילין של מלים.
לפני כמה שנים או חודשים או עשורים, מי יודע לספור זמן במדיה חברתית, היה רגע כזה שבו כולם אמרו: אבל למה אנחנו מראים רק את הצדדים היפים שלנו? אנחנו הרי גם מחרבנים, עושים גרפסים ורחמנא ליצלן מעורבים בפרוייקטים שכושלים, ומייד רצו כולם להראות את האחוריים שלהם. אבל הניסיון הזה לסובב את הפסל כדי להראות אותו מזווית חדשה לא צלח, כי בפייסבוק אתה תמיד דבר אחד, רציני להחריד, ולא גמיש.
אז בסדר, אז בפייסבוק אנחנו קאמפ. אנחנו ההומו הזקן, שכבר ראה הכל וחווה הכל ושום דבר לא מרגש אותו, והוא יכול עכשיו ללבוש את חלוק המשי שלו, לשתות את הקוקטייל המוגזם שלו בשתיים בצהריים, ולקבל את פני ההומואים הצעירים כדי להסביר להם דברים. אנחנו לא באמת אנשים, רק ייצוג מוגזם של אנשים. אז מה הבעיה עם זה?
ובכן, הבעיה עם זה, כמו הבעיה עם מר דגדוג לו היה קיים בעולם האמיתי, שהזרועות הארוכות האלו צריכות ללכת איתו לכל מקום, והן אולי מצטלמות יפה ומדגדגות יפה, אבל הוא צריך למצוא איך לחיות איתן בכל מצבי החיים. קל להיות בפייסבוק, ולקרוא על חיים של אנשים אחרים, בעלי מימד אחד בלבד, שמכווצים יפה לכדי הצורה שהיא פוסט בפייסבוק, וקשה לחיות את החיים מחוץ לפייסבוק, החיים שהם עומק, מאמץ, כישלון, וכן, גם דגדוגים.
ואני חושבת שזו גם הסיבה שקל להיות בפייסבוק, וקשה להיות ב״סיפור האמיתי״. קל להיסחף אחרי ייצוג מוגזם של אנושיות, שתמיד רודף אחרי הדבר הבא שיש להגיב עליו, וקשה להודות בעובדה שיש לנו מחשבות שלא מתחברות לכדי פוסט עם פאנצ׳ ליין, שהמחשבות שלנו לפעמים עוסקות בספרות שנכתבה לפני חמש שנים, שאנחנו מתלהבים מסדרות טלוויזיה ששודרו ב-2002, שסדרת הטלוויזיה הזאת שאיש לא ראה, מתחברת אצלנו בראש לספר שיצא בשנות ה-80 לכדי משהו שמתקשר לתופעת רשת מעשרים השנים האחרונות.
-
זהו מעשה גבורה, כמובן. מעשה גבורה שנדחף קדימה, לפי הניתוח האחרון, בידי האיום בשעמום. אי אפשר להגזים בחשיבות מערכת היחסים בין שעמום לטעם הקאמפי. הטעם הקאמפי הוא מטבעו אפשרי רק בחברות אמידות, בחברות או מעגלים חברתיים המסוגלים לחוות את הפסיכו-פתולוגיה של השפע.
המדיה החברתית היא חובקת כל, בולעת הכל ובהחלט מעלה גירה. ואולי הדרך היחידה להתנגד לה היא להשתעמם. לכתוב פוסטים ארוכים מדי על גילוי מקרי בהחלט של טקסט מושלם. וזו הסיבה שאני פה.
* יש תרגום ממזמן של יותם פלדמן, אבל הציטוטים פה הם תרגום שלי. אני לא יודעת אם תרגמתי יותר טוב או פחות טוב ממנו. תרגמתי מחדש בעיקר כדי לשחק עם הטקסט עם סונטג.
"לאלף את הגינה" (Taming the Garden), צריך להודות, הוא סרט משעמם. ראיתי אותו לפני יותר משנה וביליתי כמה חודשים בדחיית הטקסט הזה כי לא הצלחתי להביא את עצמי לראות אותו שוב. אולי היה צריך. הוא רק שעה וחצי והוא נפלא.
