עשרה פוסטים שלא כתבנו

 אח"י דקר הזמינה פוסט על עשרה דברים, לא משנה מה. ומאחר שעשרה דברים זה הכי פוסט חינם שאפשר לקבל, ומאחר שאח"י דקר הזמינה, החלטנו לעשות מעשה. אז הנה, עשרה פוסטים שלא כתבנו, מיטל ואיתמר. 

מיטל קודם:

הקורס

אברהם בלבן כתב את "אומרים אהבה". הגעתי אליו בטעות, בעקבות ההמלצה של א.ברוכין שהייתה, אם אני זוכרת נכון, על כולל הכל של אברהם הפנר. אפשר להבין למה התבלבלתי. אז בספר הזה, שכתוב בזהירות, בקפדנות וביופי, שאיפוקו נובע מן השניים הקודמים, משחזר בלבן את כל קלישאות אהבת הבריטיות ששררה פה פעם. ההיסטוריה בחרכי האבן, העובש שמכניס לחיים לאפרוריות, הפאבים של הצהריים, המלומדות הנינוחה והניסיון לברוח מן השמש הבוהקת של כאן.

פעם זו הייתה קלישאה. בימים שלונדון הייתה בירת העולם, לפי עלייתה של ברלין. עברו עשר חמש עשרה שנה, והנה, כתיבה נכונה מחזירה את אותה רטוריקה לגבולות ההנאה האפשריים.

למה לא כתבתי: כי לא הצלחתי למצוא שום משפט שבמנותק מן ההקשר לא נשמע כמו חולצה עם "אמא שלי נסעה ללונדון וכל שקיבלתי הוא החולצה הזו". וכך, כל התיאוריה שלי קרסה כמגדל קלפים.

 

היומרני

"חייו ומותו של השער האחורי" היא יצירת מופת. עוזי וייל לוקח את ההומור והסאטירה והפסטיש ומפרק אותן לאט לאט וביסודיות, משל היה קניבל בסדרות אימה בטלוויזיה. כל דמות משתמשת בכל הצדדים שלה כדי לבחון לא רק את המוקד המיידי ללעג, אלא גם כל מיני שבילים צדדיים. כאילו כל דמות כותבת לא רק נגד האויב הראשי שלה, אלא גם נגד כל מי שעובר ברחוב ועושה לה אי-נחת.

ולכן, אפשר להשתמש בספר הזה כמו בספרים שמלמדים איך לצייר קומיקס. אלו עם קווקווי העיפרון שאמורים ליצור צללית, שכשאתה מנסה אותם, ואתה חסר כישרון כמוני, כל שיוצא לך זה שטח מושחר בדף שלא דומה לכלום ולא ידמה לכלום. רק שבספר הזה אין הוראות, רק הדגמות על גבי הדגמות.

קח דמות, עקוב אחר הרטוריקה והלוגיקה שלה, ותגיע לדה-קונסטרוקציה מושלמת של כל אספקט בחייה. רק תיזהר לא להיתקע בתחת הדובדבן של אפרת ניצן.

למה לא כתבתי: אני רוצה שיבוא הבנאדם וינסה להתחכם עם עוזי וויל. אפילו בכלא של היומרנות יתייחסו אליו כמו אל פדופיל.

 

הגרופי

בשלב מסויים בכתיבת התזה שלי התלהבתי מאד ממאמר של יגאל שוורץ בספר שלו "מה שרואים מכאן". המאמר עוסק ב"סיפור על אהבה וחושך" כספר פולחן. הוא מנתח שם עשרות ומאות מכתבים שקיבל עמוס עוז, ובו התוודו אנשים שהם מתייחסים לספר כמו תנ"ך, שהוא כתב על החיים שלהם, שהם בדיוק כמוהו אבל מזרחים, וכל מיני דברים כאלו. הוא עושה שם ניתוח מעולה של השכבה הסוציו-אקונומית של כותבי המכתבים ומנסה להסביר מדוע התקבל דווקא ספר זה כספר פולחן.

הוא מגיע למסקנה שעמוס עוז עזר לשחרר דור שלם שאיבד מקרנו, שכבר לא היה מלח הארץ, אלא מדכא המזרחים והפלסטינים, שהרגיש שמגיבור הוא הפך לקרבן. בספר הזה מסביר עוז יפה יפה ובקורבניות גדולה איך גם הוא רעב ללחם, וגם להם היה קשה. אפילו אם הם דיברו אידיש.

למה לא כתבתי: כי רציתי לכתוב לשוורץ בדיוק את מה שכתבו לעוז, המאמר כמאמר פולחן שיק. התביישתי.

 

הפמיניסטי

ראיתי את פלאנט טרור. מדובר בסרט מיותר לחלוטין. כלומר, לא מיותר עבור רודריגז. הוא ודאי נהנה מאד. ובכל זאת, אין בו דבר מלבד מחווה ריקה. מחווה ריקה וגועל. באדוני שזה הסרט המגעיל ביותר שראיתי מעודי ואינני רכת נפש בעניינים שכאלו.

ובכל זאת, יש בו משהו. יש את הרגע (שמינית ספוילר!) שבו טרנטינו, שמשחק חייל מנצח, מנסה לזיין את האישה עם הרגל האחת, לא לפני שהוא אומר שהרגל האחת מאפשרת גישה קלה יותר. לכאורה, החייל המנצח הקלאסי. אנוס וכבוש. פמיניזם 101. אבל אז הוא מוריד את המכנסיים, נפרד מחליפת הנשימה שלו, והזין שלו מתחיל ליזול. מילולית ליזול. חלקים ממנו נופלים על הרצפה בקול ספחלאצ'. והאישה אמנם נפצעה בגלל גברים, והיא רקדנית ארוטית, וכל זה, וברור שזה לא סרט פמיניסטי, אבל המעבר הזה בין השובניזם המוחלט שהיה האופציה היחידה בשנות ה-80, לבין הפמיניזם לייט המשועשע שהופגן בסצינה הזו הרשים אותי.

למה לא כתבתי: משעמם.

 

העתידי

אני כבר הרבה זמן מפנטזת שאחרי שאגמור את התזה שלי, אעלה אותה לכאן, לשימוש כל מי שרוצה. לא כפוסט, אלא כקובץ, שיוכל לשמש כל מי שרוצה. ככה, קוד פתוח שיק.

למה לא: עוד לא סיימתי את החרא המזדיין.

 

איתמר אח"כ:

הדרך הצרה לאוקו

אני אוהב הייקו. אני אוהב את באשו. נורא רציתי לכתוב פוסט על "הדרך הצרה לאוקו", הספר על מסעו האחרון של באשו, שמתורגם יפהפה, ונראה כמו ספר גמרא. הערות שוליים ממלאות את צדי הדפים, כך שאתה נאלץ מהר מאוד לבחור כיצד לקרוא את הספר הזה. לקרוא את הפרקים הקצרצרים ולאחריהם את הערות השוליים? לקרוא את הפרקים, להיעצר במקום שבו יש הערה, לקרוא את ההערה, ואז לחזור לפרק? אני בחרתי באופציה הראשונה, ואני לא בטוח אם זו היתה הבחירה הנכונה.

כך או כך, הספר מרשים, ומצמרר לפרקים. קריאה בו משיגה אפקט משונה: ככך שאתה קורא, כך אתה מבין שאתה מבין פחות ופחות. סוג של קצה הקרחון. אלא שכאן אינך מקבל יותר ויותר מהקצה, אלא יותר ויותר מצלו של בסיס הקרחון השקוע, קווקוו מתאר, שהולך וגדל עם הקריאה.

למה הפוסט לא נכתב: כי מה כבר אפשר לכתוב על חוסר ההבנה הזה. שלא הבנתי?

 

Kill Bill

קיל ביל הוא סרט לא אלים. הוא משתמש באלימות, המון אלימות, אבל הוא סרט לא אלים בבסיסו. אם לכתוב זאת אחרת, אני לא חושב שהמחווה לסרטי קונג-פו היא מחווה ריקה, שנובעת רק משיקולים אסתטיים. נראה לי שקטעי ההרג המגניבים, במילים אחרות, מנומקים פרספקטיבית, דרך עיניה של הגיבורה. זו היא, הממבה השחורה, שמוסיפה את האפקטים המיוחדים לרצח האינסופי. איך אני יודע? כי בסוף ביל חצי שואל חצי קובע: "באמת נהנית מכל האנשים שהרגת". והיא אומרת "כן", ובוכה. וכשהיא אומרת את זה, חטפתי מכה בבטן. כי גם אני נהניתי מכל האנשים שהיא הרגה, ונהניתי בגלל המחווה. וחוצמזה, היא מספרת את הסיפור, לעזאזל.

למה הפוסט לא נכתב: כי אין לי כוח לנמק אותו.

 

מק'לאוד שולט?

"Making Comics", הקומיקס האחרון של סקוט מק'לאוד, הוא מעולה. בכלל, מק'לאוד יודע להיות גם גיק סטרוקטורליסטי וגם חביב, והוא כותב יפה ועמוק. אבל מק'לאוד מציג שם אבחנה מעצבנת. הוא טוען שישנם ארבעה מוקדי משיכה אמנותיים של יוצרי קומיקס:

א. Classicists – הרצון ליצור אמנות נצחית ביופייה ושאיפה בלתי מתפשרת לשלמות.

ב. Animists – שמים את התוכן במקום הראשון, מנסים ליצור חיים באמצעות אמנות.

ג. Formalists – התאווה למשחק עם המדיום, הניסיון ליצור משהו צורני חדש.

ד. Iconoclasts – מקדשים כנות, חיות ואותנטיות.

החלוקה הזו מעצבנת כשלעצמה, אבל מק'לאוד ממשיך, וטוען שאין שום סיבה שפורמליסט לא יהיה גם קצת קלסיציסט וההפך. למעשה, הוא אומר, אפשר לסדר את המטרות האמנותיות הללו בטבלה אחת יפה:

הבעיה מתחילה באלכסונים: פורמליסט יתקשה להיות אנימיסט וההיפך, וקלסיציסט יתקשה להיות איקונוקלסט וההיפך. זה לא בלתי אפשרי, הוא אומר, אך זה קשה. שלמות הביצוע של הקלסיציסט, למשל, תיצור יצירה מלוטשת מדי עבור האיקונוקלסט, שירצה להציג גם את הצדדים המחוספסים יותר של החיים. העיסוק הפורמליסטי במדיום יכול להסיט את תשומת הלב מהתוכן, מקור חיבתו של האנימיסט.

זה נורא מעצבן, החלוקה הזו, אך היא לא חלוקה מטומטמת. והלוואי וידעתי איך להפיל אותה.

למה הפוסט לא נכתב: כי אין לי מושג, גם אם נורא בא לי, איפה אפשר להתנגח בחלוקה הזו.

 

עבודה היא מוות בלי כבוד

יש גוף תקשורת מסוים שנמנע מלשלם לפרילאנסרים שלו בזמן. למרות שהכתבים מוחתמים על חוזה, שמבטיח להם משכורת של שוטף פלוס 60 (כשלושה חודשים לאחר כתיבת הכתבה), רובם מקבלים את משכורתם, אם בכלל, רק אחרי 120 יום ומעלה. זה לא מקרה, זו שיטה. ובשיטה הזו עוד ועוד אנשים צריכים להתחנן כדי לקבל את הכסף שהם עבדו בשבילו. ובשיטה הזו תביעות לבית המשפט לא עוזרות, הן רק חלק מהפרוצדורה הארוכה והטרחנית של תחנונים.

למה הפוסט לא נכתב: אולי כי יש מספר גשרים מסוים בלבד שאתה יכול לשרוף לפני שמשהו רע באמת יקרה. ואולי הוא עוד ייכתב.

 

הכלבים

אלה אנשי ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות. האנשים שבמשך שנים צפו באוניברסיטאות שלהן מתמוטטות בשל חוסר בתקציבים, והפיתרון היחיד שהם יכלו לחשוב עליו היה תמיכה בהעלאת שכר הלימוד. סליחה, לא הפיתרון היחיד. היו פתרונות רבים אחרים: העסקת "מורים מן החוץ" בשכר משפיל וללא תנאים; העסקת עובדי קבלן, שמפוטרים שנייה לפני שהם אמורים לקבל זכויות; פתיחת תוכניות לימוד "חיצוניות"; צמצום שעות פעילות הספריות; וקיצוץ גורף של תקנים.

והאנשים האלה עוד מעזים להסתובב באוניברסיטאות "שלהם".

למה הפוסט לא נכתב: כי מה כבר אפשר עוד לומר על זה?

 

ועכשיו, מה אתם לא כתבתם, נבלות?

מקבץ הודעות מנהלתיות

רק על עצמי לספר ידעתי
אנחנו קוראים לכל הכותבים בבלוג לכתוב עמודים אישיים על עצמם. ככה, בשביל הכיף של הגולשים. איתמר, כי הוא גבר חתיך, היה הראשון שהעז.

חממממ ברשת
חממממ ברשת, לוהטטטט ברשת – בלוג הלינקים שלנו עולה לאוויר. אחרי אינסוף תקלות טכניות, בלוג הלינקים שלנו עולה. בבלוג הזה ניתן את כל הלינקים המגניבים האלו, שאף פעם אין לנו למי לשלוח, כי אנחנו לא מסוג האנשים ששולחים מיילים עם "ענקfw:fw:fw:" בהתחלה.
כמו ב"הסיפור האמיתי והמזעזע של", כל מי שימצא את הפלטפורמה ראויה, יוכל לקבל שם משתמש וסיסמה, כדי שיוכל גם הוא להוסיף לינקים. אז קדימה, הכניסו אותו למרסס שלכם.

מועדון קריאה, גרסת לא-אופרה-וינפרי
אנחנו מכריזים רשמית על "שלישיית בלוויל" כעל הקרבן הראשון של מועדון הקריאה שלנו. איתמר יעלה פוסט ראשון בעניין בעוד שבועיים, 22/7/07. השאר מוזמנים להגיב בתגובות, לכתוב פוסט ובאופן כללי להשמיע את קולם. יום אחד, אתם תוכלו להתגאות שהייתם חברים במועדון הקריאה הזה.

פורנוגרפיה. פורנו. וגרפיה.

בואו, בואו, יש ערב פורנו ללסביות. כך, פחות או יותר, נאמר באתר פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי. והלסביות אכן באו ומילאו את האולם עד אפס מקום. מצוחצחות ומוכנות לזימה הן התיישבו בכיסאות האדומים של הסינמטק והמתינו בהתרגשות רוחשת לשני הסרטים שיוקרנו באותו ערב: one night stand שהוא סרט צרפתי ו-The crash pad שהוא סרט אמריקני.  

והסרט הצרפתי נפתח. כל שחקניות ושחקני הסרט הישירו מבט למצלמה ואמרו: אנחנו משתתפות/משתתפי הסרט/סרט רוצות ורוצים לתרום למיניות הלסבית בעולם. אנחנו רוצים ורוצות להבהיר לכולם שמיניות לסבית היא לא רק חיבוקים רכים וליטופים. אנחנו/אנחנו יודעים/יודעות/ידענו שאין דבר חשוב יותר לעשות מאשר להפגין לעולם את המיניות הלסבית, כי כך, אם נפתור את המיניות שלנו, נוכל להבין טוב יותר את העולם, וברגע שהעולם, כולו, כן?, יבין את המיניות הלסבית, הוא יהיה פנוי הרבה יותר לפתור את המלחמה בעיראק, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם אולי יעשה איזו טובה או שתיים לאלג'יראים המסכנים בפאריס (הם/הן אמרו/אמרו פאריס ולא פאריז כי הם/הן פריסאים/פריסאיות).
שעמום מפוהק חלף באולם. 

והאקשן האמיתי התחיל. אתר הסרט אומר שמדובר ב-46 דקות. אני לא מאמינה. לדעתי האישית חלפו יומיים עד ששבעת או שמונת הזוגות שהוצגו בסרט גמרו להזדיין. כל זוג בא והפגין את מיטב הלהטוטים הלסביים. פעם אחר פעם נשלפה כפפת הלטקס השחורה, כי זה שאנחנו אנרכיסטים לא אומר שאנחנו לא נזהרים ובכלל לא שמעתם שקסדה לאופניים זה קול וסקס בטוח קול שבעתיים? ויד נתחבה לכוס ויצאה ממנו, נתחבה ויצאה, נתחבה ויצאה וגו' וגו'. חמש, שש, שבע דקות. וגומר, אין. ויצא גם הדילדו, וכוסה בקונדום, ונתחב ויצא ונתחב ויצא, יד הפליקה על טוסיק (פרקטיקה נפוצה עד מאד בסרט, שאני בספק אם מישהו, שאינו עושה BDSM, משתמש בה בחיים האמיתיים. אני לא מתכוונת אומר שהוא משתמש בה. אני מתכוונת ממש משתמש בה. לא, באמת, דמיינו את עצמכם עושים סקס. עכשיו תחשבו על הפרטנר שלכם מפליק לכם בטוסיק. ככה אחת קטנה. לא הייתם פורצים בצחוק?), דילדו נמצץ. 

בואו נתעכב שנייה על הדילדו הנמצץ. דילדו, כן? לא מחובר לעצבים של אף אדם. מכוסה קונדום, כי סקס בטוח וגו'. אישה אחרת מוצצת אותו. בלשונה טעם הלטקס. או טעם הלטקס בטעם בננה. בגופה של האישה עוטת הדילדו דבר לא קורה. בדמיונה, אולי, יש לה זין גדול וכושי, והוא נמצץ בידי אישה לבנה ושברירית. או אולי זין גדול ולבן שנתחב בפיה של שחורה כנועה. או אולי שוטר ואנרכיסטית או גבירה ונער הבריכה שלה. ובכל אופן, אישה מוצצת לטקס ומדמיינת ואישה/איש אחרת עוטה אותו ומדמיינת, ומלטפת את ראשה של האישה המוצצת.  

למה? מהיכן מגיע האימג' הזה? מסרטי פורנו סטרייטים. שם הוא סמל לכניעה האולטימטיבית. ככה זה פורנו – זיינת פה של אישה? אתה יכול להיות סופרמן. ותזכרו את סרטי הפורנו הסטרייטים כי יש המשך.  

המשך. וזוויות הצילום. מסך קולנוע, כן? כך וכך מטרים על כך וכך מטרים מכוסים בכוס פעור, שיד שלמה, באגרוף קפוץ, נתחבת ויוצאת מתוכו. התקריב מזעזע. ככל שהדקות חולפות אתה מבין מה זה מזכיר: כך מיילדים פרה. למה התקריב הזה? כי ככה זה בסרטי פורנו. אתה רוצה לראות שזה באמת קורה. אתה צריך לראות שהכוס פעור, ואתה רוצה לראות את זה בעיניים שלך. לא השלמת פערים, לא טריקים קולנועיים. כוס פעור. 

וכשהכוס איננו פעור על כך וכך מטרים, המצלמה מתמקדת בפניה של אחת המשתתפות. תמיד מן הצד. והיא, לנצח תיראה כמי שהחדירה היא תשוקת חייה. לא משנה אם היא חודרת או נחדרת, אין דבר בעולם מלבד חדירה. אה כן, חדירה וגניחה.  

אבל למה ככה? פורנוגרפיה לסבית מצהירה על עצמה שהיא רוצה לעשות דברים למיניות הלסבית. המיניות הלסבית, כך אומרים ומצהירים כולם וכולן, היא מיניות מגוונת. ובכל זאת, האימג'ים הם אימג'ים של פורנו סטרייטי, הצילום הוא צילום של פורנו סטרייטי והסאונד, עליו אני בכלל לא רוצה לדבר. זו תמיד מוזיקה סוג דילדו. שדילדו, כן, זה כמו זין אבל בכאילו.  

אם כבר אנחנו כאלו קווירים ומגניבים, לא היית מצפה שגם הפורנו שלנו יהיה קווירי ומגניב? אם כבר אנחנו עושים מהפכה, לא היית חושב שאפשר לעשות מהפכה גם באופן הייצור ולא רק באמצעי הייצור? כלומר, זה נחמד שכל המשתתפות נשים או נשים לשעבר. וזה נחמד שיש דילדו. והכל מותר. ואין איש אומר: זה לא מוסרי. זה נחמד. אבל למה שלא נעשה פורנו אחר באמת? מה אם, למשל, הרגע הזה שבו נחים לרגע ממלאכת התחיבה, המשובחת כלשעצמה רק שיהיה פה ברור, ונושמים, ומבטים מוחלפים ומאשרים: זה בסדר לנוח? מה אם צילום מנקודת המבט של אחת המשתתפות, כאשר הקליטה היא חלקית, ולא כל האיברים של כל המשתתפים פרושים בפנינו? למה תמיד המצלמה היא מספר יודע כל שרק רוצה להניע, להניע, חזק ומהר, חזק ועמוק, את העלילה? האם זוהי הדרך היחידה לגרות ולהתגרות?  

אתם יודעים למה? כי הבאנו לסביות. והן אפילו נראות טוב. ושכנענו אותם להתפשט למען האומה. האומה הלסבית, כמובן. אנחנו חסרות גבולות מדיניים. והבאנו דילדואים, חלקם מלאכת בית. והבאנו מצלמה, וארגנו לוקיישן, ועשינו מסיבה מגניבה לכבוד הסרט. אז אנחנו את שלנו עשינו. אנחנו לא צריכים לחשוב מחדש על פורנו, אנחנו רק צריכים להחליף את הדמויות. ואם זה לא מספיק לכם, אז כנראה שאתן נבוכות מדי וכדאי שתלכו להתבגר לפני שאתם נכנסות לאולם ובו מקרינים כוס פעור.  

עשרים דקות, חצי שעה עברה, וזוגות לסביות התחילו לנזול החוצה מן האולם. זוג זוג פרש לדרכו. אני, את הסרט השני כבר לא ראיתי.