מוטל לצד האפשרי כבומרנג סורר

הבזות ונפתח בפתיחה של קריסטבה ל"כוחות האימה – מסה על הבּזְוּת" (הוצאת רסלינג, תרגום נועם ברוך): “יש בבזות (abjection) אחת מאותן התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בחוץ או בתוך מוגזם כלשהו, מוטל לצד האפשרי, הנסבל, הניתן למחשבה. זה כאן, קרוב מאד אך בלתי ניתן להטמעה. זה משדל, טורד ומרתק את האיווי, אשר אף על פי כן, אינו מניח לעצמו להתפתות… ללא לאות, כבומרנג סורר, קוטב של קריאה ושל דחייה שם את מי שנשלט על ידיו מחוצה לו, פשוטו כמשמעו" (עמ' 7). לטענת קריסטבה, הבזות היא התגובה האנושית – אימה, הקאה – להתמוטטות אפשרית לנוכח אבדן ההפרדה בין הסובייקט לאובייקט או בינינו לבין האחר. הדוגמה הבסיסית ביותר לבזות היא התגובה לגוויה, שמזכירה לנו באופן טראומטי את היותנו בני מוות. דוגמאות אחרות יכולות להיות ההתייחסות לצואה או לפצע פתוח. קריסטבה מסיקה מכך על היחסים בין בנות לאימותיהן, אבל לא לשם אני רוצה ללכת. רק הפסיקו לרגע לתעב את קריסטבה, תיאורטיקנים רוסים שכמותכם, וחשבו על המילה הזו. על הב' הדגושה שגרמת לפה להינעל, ועל הז' הניתזת מבין שיניים חשוקות. ועכשיו חשבו על ערבי ספרות, ורוצו מייד אל המראה – שיניכם מייד נחשקות באותו אופן, הלא כן? שיחה קצרה שהייתה באמת מנחת ערב ספרותי: אתה עולה שלישי. דובר בערב ספרותי: בסדר. יש לי רבע שעה, נכון? מנחה בערב ספרותי: אתה צוחק עליי, נכון? יש לך חמש דקות. דובר בערב ספרותי: חמש דקות. מנחה בערב ספרותי: אתה צוחק עליי, תגיד שאתה צוחק עליי. דובר בפנים חתומים: צוחק, צוחק, בטח צוחק.

ללא מילים (מכאן)

ערבי ספרות ערבי ספרות – למה הם נועדו? המטרה האידילית ביותר שניתן לעלות על הדעת ביחס לערבי ספרות, היא דיבור על ספרות. כלומר, ערבי ספרות מורכבים לרוב משורה של דוברים, מומחים בתחומם, אשר נקראים יחדיו אל אותו האולם, אל אותו הקהל, באותו הזמן, כדי לדבר על נושא התמחותם. הרעיון הבסיסי הוא שכך אפשר לתקוף את הנושא הנחשק מכמה זוויות. בפועל, כל דובר מקבל את תשומת לב הקהל לדקות ספורות, שבהן הוא אמור להעביר מחשבה כלשהי. המחשבה הזו אמורה להיות קלה מספיק כדי להעביר אותה באותו פרק זמן קצר, ומסובכת מספיק, כדי שהערב יקבל ערך מוסף כלשהו עבור הקהל. ובכן, המטרה הזו לעולם אינה מתקיימת. ראשית, משום שרעיונות – ספרותיים או לא – הם לרוב מורכבים יותר מחמש דקות. שנית, משום שריבוי הדוברים גורם בדרך כלל לסוג ההאזנה לה נדרשים אנשים המחכים בנמל התעופה ושומעים את הכריזות החוזרות ונשנות המזמינות אנשים אחרים לעלות על המטוס. הדבר היחיד שיכול באמת להסיט את תשומת ליבם מן האינסוף אל העכשיו הוא צמד המילים "תודה רבה". שלישית, משום שכמו בנושאים רבים אחרים, ספרות היא עניין של להט; אם הדובר אומר את מה שאתה חושב, אתה משתעמם כי אתה כבר יודע את זה. אם הוא אומר משהו אחר, אתה משתעמם כי הוא טועה. רק לעיתים נדירות, נמצא הדובר אשר מצליח, בחמש דקות, להמשיך את קו המחשבה הנלהב שלך לעבר מחוזות חדשים ומעניינים. וכך, נותרים ערבי הספרות עם המטרה האנושית הרבה יותר: חיברות. אתה מגיע לערבי ספרות – כלומר אם עוד לא נדרת את הנדר שלא להגיע אליהם, או אם נדרת והפרת – כדי לראות אנשים כמוך, אנשים שאוהבים ספרות או אוהבים את הנושא הספרותי הספציפי של אותו ערב. ואז, אתה נתקל פנים מול פנים, או ברך מול ברך, בבזות. איש ההתחככות, זה שהוא כוכב עולה או כוכב יורד או כוכב עתידי, הוא לא אתה. הוא בוודאי לא אתה. אתה לא כאן כדי להתחכך. אתה כאן כדי להקשיב, ללמוד, להשכיל, להרחיב אופקים. נערת ההערצה עם עיני הכוכבים, השמלה האדומה והציפורניים המוקפדות היא לא אתה. אתה לא כאן כדי לבדוק כיצד מתנהגים האנשים שאתה רוצה להיות כמוהם. אתה כאן כדי להיות בין שווים. הדוברת מלאת הפאתוס, שמשלשלת לעבר הקוראים את תובנותיה הברורות מאליהן, איננה אתה. רעיונותיך הם כמובן עמוקים מני ים. איש הספרות התמהוני, עם החולצה המכופתרת ששוליה מבצבצים מבין אבזם חגורתו והמקטורן שלו משתלשל ברוב גדולה מכתפיו, איננו אתה. אתה אדם מן היישוב, עם ביקורת עצמית חיצונית בסיסית. לפחות. וכל אלו הם כמובן גם אתה, שבאת, לבוש כמו שאתה לבוש, למרות שידעת מה יהיה, למרות שתיארת עוד מראש את הקבס שיאחז בך למראה כל אלו. וכך, פעם אחר פעם, ערב שירה אחר ערב הקראת שירה, ערב ביקורת התרבות אחר ערב השקת המגזין, אתה מגיע כדי להסתכל באימה, כדי להתבונן בלבן של העיניים של האחר, כדי לדמות ביראה את אשר צפוי לך. בכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי, אם כך אני נראית, עדיף שאשנה את חיי מן הקצה אל הקצה. ובכל פעם מחדש, אני מגיעה. יימח שמי.

שיר ומין

אחת התיאוריות החביבות על מרצים לתקשורת היא תיאוריית השימושים וסיפוקים שהמחקר המרכזי בה הוא מחקרם של אליהו כ"ץ ומיכאל גורביץ' משנות ה-70. התיאוריה שייכת למסורת ה"השפעה המוגבלת" וטוענת כי צרכן התקשורת הוא זה שבוחר את המסר שהוא רוצה לקבל מאמצעי התקשורת ואין “מזרק תת-עורי” (עוד צבר מילים תמוה – כלומר, מעטים המזרקים הלא תת-עוריים, הלא כן? – שאהוב במיוחד על מרצים לתקשורת. כשהם אומרים אותו עולה על פניהם חיוך נוסטלגי, על תמימות ואולי על קלות עבודתם של חוקרי התקשורת הראשונים) שבאמצעותו מחדירה התקשורת את המסר שלה . כ"ץ וגורביץ מחלקים את השימושים לארבע קטגוריות עיקריות: שימוש קוגנטיבי (מידע), שימוש אישי (בניית זהות), שימוש חברתי (הזדהות קהילתית) ושימוש בידורי (אה, בידור?).


בימים האחרונים יצא לי לראות הרבה טלוויזיה. כשאני אומרת הרבה טלוויזיה, אני מתכוונת למזרק תת-עורי גדול שיצא מן השמיים, החדיר לי מסך לעדשות העיניים, והחל להקרין סדרות טלוויזיה. בימים אלו ראיתי כמה וכמה סדרות; חלקן בשיטה המקובלת של זפזופ ובהייה, וחלקן בשיטה המקובלת השנייה של הקלקה ובהייה. וכך, אחרי שהקרבתי את גופי למדע, הצלחתי להגיע לתיאוריה חדשה, שעדיין נמצאת בבחינה. והיא הולכת כך: אהבתנו לסדרה חדשה נמדדת על-פי שני קריטריונים עיקריים ובלעדיים: שיר הפתיחה של הסדרה ומספר הדמויות בסדרה שאיתן אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. אם להזדקק לכ"ץ ואליהו, הרי ששיר הפתיחה מספק את הצורך החברתי ואילו המין מספק את הצורך האישי. שיר הפתיחה הוא בעצם סיכום של "על מה הסדרה מדברת", מעין השער האחורי של הספר, ועליו אפשר לפטפט ליד מתקן המים בעבודה. המין הוא סוג של הזדהות אינסטנט; במקום לחשוב איך היינו רוצים להיות ואיך אנחנו מארגנים את החברה סביבנו, אחנו בוחרים עם מי אנחנו רוצים לשכב וממצבים את עצמנו בקלות, בהנאה וביעילות. וכך, ככל ששיר הפתיחה ראוי בעינינו יותר – כלומר, הסדרה עוסקת בחתך חברתי שקרוב לליבנו – ומספר הדמויות בנות-השכבה גדל, אנחנו אוהבים את הסדרה יותר.


שתיים מתוך חמש זה לא רע (התמונה מכאן. הייתי לוקחת תמונה מהאתר הרשמי – זה הרבה יותר הוגן – לו רק האתר הזה לא היה סגור לאנשים שאינם גרים בארה"ב)

ואם תהיתם איך הגעתי למסקנה הזו, אתם צריכים לראות את Weeds (ותודה מקרב לב לגדי שמשון). Weeds, שעשויה בחן שואוטיימי אופייני, היא סדרה שעוסקת באישה מן הפרברים האמריקניים, שבעלה נפטר מהתקף לב ועליה לכלכל שני ילדים, ריינג' רובר, עוזרת בית ובית. כדי לעשות זאת היא מוכרת סמים. שיר הפתיחה הוא מופתי: מזדמזם בקלות, יפהפה למראה ובעל ערך אירוני ששורה על הסדרה כולה. הדמויות הראויות: ננסי, אנדי, קונראד, סיילס, מייגן. עכשיו בספריות הדי.וי.די.

“אני פרויקט כזה”

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

מהי אותה תרבות שזכתה למוסף המכובד "תרבות וספרות" ב"הארץ"? האם תרבות היא סך המוצרים שמובאים לציבור הרחב באותה תקופה? האם מוסף תרבות יכול להיות מורכב מרשימה ארוכה-אך-סופית של ספרים, דיסקים, סרטים והצגות שראו אור באותו שבוע?

כנראה שלא. מוסף תרבות הוא המקום שבו אמורה תרבות לדון בעצמה; לחטט, לשאול, לענות, להתלהם, להכתיר ולהשפיל. משום שתרבות אינה אוסף של יצירות מבודדות שמנותקות זו מזו ומתפרסמות באותו זמן נתון, היא גם אוסף הקשרים שביניהן, אוסף הדיבורים עליהן, אוסף ההכרעות, האמונות – אסתטיות ואחרות – שהולידו את היצירות האלו.

"בניגוד לכל האופוריה סביב, הספרות העברית לא שווה בעיניי שום דבר, כולל כל הכוכבים הגדולים שלה"

ההכרעות האסתטיות מתקבלות במרכזי כוח מסוימים. מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הוא אחד ממרכזי הכוח האלו, או, נכון יותר, אחד ממרכזי הכוח הפוטנציאלים. כי, על אף שם העיתון שבו הוא מתארח, המוסף לתרבות וספרות אינו פועל עוד בתרבות העברית הנוכחית, רובו אף אינו קשור לתרבות הנוכחית, תהא זו עברית או לועזית.

המוסף, שאותו עורך מזה 17 שנה אדם בשם בני ציפר, אינו רלוונטי למה שמתרחש כיום בתרבות הארץ, לטוב ולרע. ואם לשפוט על פי הצהרותיו של ציפר, מדובר במהלך מכוון.

כמי שמתנגד לתרבות וספרות הישראלית הנוכחית עומדות בפני ציפר שתי ברירות עיקריות: להילחם בתרבות זו או להתעלם ממנה. איך היה נראה "תרבות וספרות" לו היה ציפר מקדיש לה כמה נביחות תוכחה מדי שבוע? הוא לא עושה זאת. ציפר בחר בהתעלמות, והתעלמות אינה מובילה לשינוי – היא הורגת.

קשה לצפות ממוספי התרבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להרבה. שני המוספים הללו, אף על פי שגם הם מוספים שבועיים, אינם מחזיקים באותו הסטטוס, חופש פעולה ומקום שלו זוכה המוסף לתרבות וספרות. וכאשר מוסף זה, עם כל כוחו הפוטנציאלי, בוחר לעסוק במאה ה-19, המאה ה-18 והמאה השלישית לפנה"ס, הוא בוגד באחריותו לתרבות, שממנה צמח ושתלויה בו, בין השאר, כדי להתקיים.

"באופן הכי כן, אני חושב שהתרבות באמת לא השתנתה בכלל, ולכן אין צורך להחליף את העורך. השקפת העולם שלי עדיין תקפה"

כך אומר בני ציפר, אחרי 17 שנות עריכה. אנחנו חושבים אחרת. הגיע הזמן שבמוסף "תרבות וספרות" יהיה מישהו שמוכן להתייחס לתרבות הישראלית. הוא לא חייב לאהוב אותה – כולה או חלקה – אבל הוא חייב להכיר בקיומה. די לנו מ“שומרי סף מודרניסטיים", כפי שמכנה עצמו ציפר. איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא עוד.

"אני בעד אליטיזם, אבל ציפר הוא חרטטן משעמם ומתנשא, שתרומתו לספרות היא אפס"

תמיר, 12/02/05 00:22”*

*כל הציטוטים נלקחו מראיון שערך רואי וולמן עם ציפר בשנת 2005.