איתמר שאלתיאל

כולם היו בניו

מאת

אז אתמול, סוף סוף, פורסמה ב"המקור" הכתבה על יצחק לאור. יש בה אונס, הטרדות מיניות חוזרות וניצול לרעה של סמכות. מתוארת גם ההתנהלות החמקמקה של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר סם שפיגל, שידעו על המעשים של לאור ובכל זאת העסיקו אותו. וגם, כמובן, התנהלות "הארץ", שבמשך שנים נתן במה לאדם הזה, שהיה צועק "הזדיינת היום?" לנשים שעברו בדסק, צועק מקצה אחד של הדסק לקצהו השני. קשה להניח שמישהו בעיתון פספס את זה.

עכשיו אני כבר לא בטוח למה, אבל אתמול הייתי משוכנע ש"הארץ" יגיב על הדברים במאמר המערכת שלו. עבור "הארץ", הנחתי, יצחק לאור הוא עניין מערכתי. ובכן, לא. העיתון פרסם ידיעה שמסכמת את הטענות שהועלו בתכנית וביקורת טלוויזיה על "המקור". זהו. האתר העלים את הידיעה בעמודים הפנימיים, ואת ביקורת הטלוויזיה שם בדף הראשי ובעמוד המאמרים. הידיעה, כמובן, נעולה לתגובות.

הביקורת הזו, אם כן, היא פחות או יותר תגובתו הרשמית של העיתון. כותרתה: "מה באמת עומד מאחורי הסיפור על יצחק לאור". הכותרת מבלבלת, משום שאין כאן חשיפה חדשה. אף עובדה לא נוספה לדיון. אז מה עומד מאחורי הסיפור? מתח סמיוטי. בי נשבעתי.

אלון עידן, המבקר, טוען שהתכנית נבנית על המתח שבין המושגים "משורר", "איש שמאל" ו"הארץ" לבין הטרדות מיניות ואונס. כלומר, הסיפור נבחר לא בשל חשיבותו, אלא משום שקיים בו "מתח סינתטי" בין האידיאלים של לאור לבין מעשיו. "בהנגדה הזאת מתקיים הכוח," כותב עידן, "היא טוענת את המקרה של יצחק לאור במתח גבוה, שמתפרק והופך מקור לסיפוק: הנה, 'השמאלני' נתפש בקלקלתו; ראו, מעוזי הנאורות שוב הוכחו כמקומות בעלי מוסר כפול".

לא ברור האם עידן חושב שהפרשה הזו, כשלעצמה, ראויה לפרסום. יתכן. בסך הכל, גם "הארץ" לא בוחלים במתח סינתטי. ואולי לא, קשה לדעת. מה שברור הוא ש"הארץ" מעדיף לערוך את הדיון הזה כמטא-דיון. לאור האדם, מסתבר, לא מעניין כמו המושג "לאור". אם דנים במושג, אפשר להשיר את כל חומר הגלם המיותר, כל הנשים המוטרדות או, למשל, דסק חדשות אחד, ולדבר על מה שחשוב באמת – צמצום כוחו של השמאל. רשות הדיבור לאלון עידן:

"במציאות שמיוצרת כעת, דרך סיפורו של לאור, 'שמאלנות' אינה מאפשרת התנהגות בלתי הולמת. יוצא, שכדי שאדם יטען כנגד הכיבוש, למשל, עליו להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי. כדאי לשים לב למטרה האמיתית של המציאות החדשה: לצמצם את כוחו של ה'שמאלן' במאבקו כנגד האלימות, הכיבוש, העוולות. שהרי כעת עליו לפעול בחייו הפרטיים ללא כחל וסרק כדי לטעון איזושהי טענה מוסרית".

הטענה הזו מדהימה. המטרה האמיתית של סיפור לאור ("מה באמת מסתתר מאחורי הסיפור", כזכור) היא לצמצם את כוחו של ה"שמאלן". המרכאות במקור. ישבו עורכי "המקור", ותהו כיצד ניתן לחסל את שאריות השפעתו של השמאל במדינה. ומאחורי פרכה זו, מסתתרת גם טענה אחרת – הימנעות מאונס והטרדות מיניות היא דבר מה בלתי אפשרי, לפעול "ללא כחל וסרק".

מאחורי כל ההתנהלות הזו עומדים בני אדם. את ביקורת הטלוויזיה הזו כתב אלון עידן; היא שובצה במקום בולט באתר על ידי עורכים בדסק האינטרנט של "הארץ"; מישהו בדסק גם היה זה שסגר את הידיעה על לאור לתגובות. זה לא שוקן. והנה, בשנית, כמו אז, מחפים על לאור כל האנשים הטובים.

בסיום הביקורת, מדגיש עידן בפני הצופים כי "חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות". זה נכון, וב"הארץ" תמיד יהיה להם מקום.

בואו נדבר על מין

מאת

She is topping up your engine oil for the cross-country coming up. Your RPM is hitting a new high. To wait any longer would be to loseWeight Exercise prime time…

She picks up a Bugatti's momentum. You want her more at a Volkswagen's steady trot. Squeeze the maximum mileage out of your gallon of gas. But she's eating up the road with all cylinders blazing. You lift her out. You want to try different kinds of fusion. (Bunker 13, אנירודה בהל)

הציטוט הנהדר הזה לקוח מתוך הסצינה הזוכה בפרס סצינות הסקס הספרותיות הגרועות ביותר לשנת 2003. כדאי לקרוא את הקטע המלא, הוא מושלם ומרתק. הוא המחשה רבת עוצמה לכוח הבלתי-אפשרי של המלכודת הספרותית שהיא כתיבה על מין.

מלכודות ספרותיות הן אחת האפשרויות התיאורטיות המגניבות והזנוחות ביותר בשטח, וכתיבה על מין היא כנראה המפורסמת שבהן, מפורסמת מספיק בשביל להפוך לתחרות שנתית, חזקה מספיק בשביל להצליח, שוב ושוב, להפיל כותבים נוספים לרשימת המנצחים בתחרות. מיטל כתבה כאן לא מזמן על זה שאין מספיק חדווה בסקס בספרות. היא צודקת, כמובן, אבל נראה לי שהיא תובעת דבר מה קשה במיוחד, גם אם אפשרי. כאילו המין הפך למשולש ברמודה של הספרות. איכשהו כולם יודעים שאסור, ובכל זאת טסים פנימה. איכשהו כולם מתרסקים.

***

כשלעצמו, מין לא צריך להיות מסובך כל כך. לפעמים הוא כן, אני יודע, אבל הוא לא חייב להיות. כלומר, מין במציאות לעולם לא גרוע כמו בספרות, וכשהוא גרוע, הוא גרוע לגמרי אחרת. הסיבה העיקרית היא מן הסתם היסטורית. לקח זמן עד שהתירו לכתוב על סקס, שלא במרומז, שלא בדילוגים, וכשזה קרה כתיבה על סקס נעשתה הצהרתית.

הנה כי כן, מין נעשה כה דרמטי עד שכאשר מדברים עליו, על הכל יש לשתוק. כתיבה על מין משולה לאדם שעומד על שולחן בית הקפה ומכריז: בואו ונדבר על מין. קצת כמו ה"להיות או לא להיות" בהמלט, סצינה שצוטטה עד שנעשתה למבחן. כיצד השחקן הזה ישחק הפעם. הנה, הנה אומרים את "להיות או לא להיות".

קל להיכשל במבחנים כאלה. השופטים נוטים לביקורתיות יתר, והמתמודדים נלחצים. אבל זו לא הסיבה היחידה. זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. אף אחד לא הכריח את אנירודה בהל, הזה שצוטט קודם, לכתוב רע כל כך. ולחץ לא יכול להסביר הכל.

***

מין נמצא בצומת תרבותית משונה, שבין בושה לכורח. הכורח לעשות, הכורח לדבר. כתיבה על מין כמעט תמיד נעה בין שני הצירים האלה, בעוד שמין עצמו – לא כל כך. ראו את הקטע שצוטט קודם. הוא מצליח להיות מבויש ופורנוגרפי בה בעת. אין כאן זין וכוס, יש מכונית מטפורית. אבל המטפורות הללו, המחורבנות כשלעצמן, לא מותירות מקום רב לדמיון. כל הדברים שמין יכול להיות, כל מה שמצחיק ומגרה ומשעמם ומוצלח במין נעלמים. נותר רק הסטפס המסורבל הזה בין הבושה לצורך לכתוב, שיר עילג בין הטיפות.

וגם זה לא כל העניין. כי כתיבה על מין לא נעשית בוואקום. היא נעשית לצד דברים אחרים שנכתבו על מין, נתיבים סלולים זה מכבר לדיבור הזה. כי מין, יש לדעת, ניתן לכתוב כפורנוגרפיה, כגרוטסקה, בקריצה ובהתייפייפויות מטפוריות. אלה, פחות או יותר, כל האפשרויות המוכרות.

לכאורה, הפתרון הוא נוסחת הקסמים של הפורמליזם הרוסי – הזרה. אבל זו בדיוק הבעיה בכתיבה על סקס, זה בדיוק מה שהופך אותו למלכודת. הדרכים הממוסדות לכתוב על סקס לא מסדירות רק את הדיבורים של האנשים שבחרו ללכת בהן – באלו מלים להשתמש, מתי לאזכר חלקי גוף שונים, אלו חלקי גוף לאזכר – הן מכוננות גם את הדרך שבה אנו קוראים, ולכן גם ניסיונות דיבור אחרים אודות אותו מושא. אם תכתוב על מין בחדווה, תיחשד בפורנוגרפיה, אם תנסה ריאליזם תיחשד בגרוטסקיות. כל מילה מקרבת אותך לנתיב שיח קיים, לדרך שנסללה, ואם תלך קרוב מספיק, יקראו אותך לאורה. וכל מילה כאן טעונה כמוקש. כוס וזין רומזות פורנוגרפיה, מטאפורות של מכוניות רומזות להתייפייפות. ההתמקדות בפעולות הגופניות היא פורנוגרפיה או גרוטסקה, הניסיון להתעלם מהן – קריצה ואסתטיזציה. כל בחירה, קונקרטית ככל שתהא, תקרב אותך לבחירות קודמות, של אנשים אחרים, ואם תתקרב מדי כבר לא תכתוב על מין, אלא על "מין". כלומר, תהפוך בעצמך לחלק משכבת הדיבורים העבה הזו, שמכסה את המין ומעלימה אותו.

הזרה משמעותית יותר אפשרית, כמובן. אפשר לכתוב על סקס אחרת, אבל עצם הניסיון פירושו כתיבה שנוצרת ביחס לכתיבה הממוסדת, ביחס לנתיבים המוכרים, ולכן גם כתיבה מוגבלת מאוד, דרך צרה שבצידה האחד הפורנוגרפיה ובשני ההתייפייפות. קראו שוב את הקטע שצוטט קודם, זו דוגמא רבת הוד. הבעיה אינה לכתוב על סקס "אחרת", אינה להחזיר למין את מיניותו, אלא לכתוב על סקס כפי שאתה מעוניין – בחדווה, בסתמיות, בשעמום. קרן ניסחה זאת היטב: איך כותבים על סקס כעוד פעילות אנושית?

ויותר מכך, איך כותבים על מין כפורנוגרפיה, כפי שהוא יכול להיות לעתים, מבלי לכתוב פורנוגרפיה? איך כותבים על מין כגרוטסקה מבלי לכתוב גרוטסקה? ואיך כותבים מין באורות רכים של סצינה ארוטית זולה מבלי, ובכן, לכתוב אורות רכים של סצינה ארוטית זולה? במובן זה, הדיבורים הקיימים על מין אינם נתיבים סלולים, אינם מאפשרים לדבר באמת על מין, כלומר על האקט עצמו שמתרחש בעולם המיוצג. הבחירה לכתוב על מין כמכניקת איברים משמימה כבר לא מתארת מין שנראה כך, אלא היא בחירה אסתטית-סגנונית, מנותקת מהעולם שאותו היא מתיימרת לייצג.

***

ב"חולית" שותה פול מואד'דיב, גיבור הספר, שותה את "מי החיים" וזוכה לראות את העתיד. "חולית" הוא כנראה הספר היחיד שקראתי שבו הנבואה נלקחת ברצינות. כי מואד'דיב רואה את העתיד הרחוק, ועתיד זה, שכבול לבלי התר בפעולותיו כיום, מתרחש ג'יהאד ענק, חוצה גבולות. ומכאן והלאה, פעולותיו של מואד'דיב בהווה נועדו לסכל את אותו גורל. הוא עושה שינויים קטנים, מתקן מסלול בזהירות, ועדיין הג'יהאד העתידי עודנו לפניו, עודנו תוצאה ישירה שלו עצמו. זו אינה קסנדרה, שאיש אינו מאמין לנבואותיה, אלא נביא שיוצר את הטרגדיה אותה הוא רואה תמיד. כך, כיום, נראית לי הכתיבה על המין. כמו אסון בלתי נמנע וצפוי מראש, עם כל בחירה שנעשית.

והאמת היא שזה לא חייב להיות כך. ספרים לא חייבים להכיל סצינת מין אחת, תמיד אחת, שהיא תמיד חלק מכריע מההתפתחות העלילתית (גבר פוגש בחורה, הם מזדיינים. הכל משתנה לעד) או חוליה נוספת, מיותרת, בשגרת העולם (גבר פגש בחורה מזמן, הם הזדיינו הרבה. שום דבר לא ישתנה עוד). מין יכול להיות התפתחות, חלק מיחסים שגדלים לאט, שנעשים טובים או רעים יותר. הוא יכול להיות שגרה, אבל לא השגרה המכחידה הרגילה, אלא שגרה שפויה ומוצלחת. הוא יכול להיות סתם, המשך היחסים באמצעים אחרים, המשכם של החיים עצמם. כמו שהוא באמת, לפעמים. לא כמו שהוא נכתב.

» התודות, אגב, לקרן, שלולא השיחות איתה הפוסט הזה לא היה נכתב, ומעט ממנו, אם בכלל, היה נחשב »

הישרדות

מאת

לפני כמה ימים כתב נועם יורן על רייטינג. הוא כתב קצר וחד, כך שכדאי לקרוא את הדברים:

הסימפטום המדאיג ביותר: המהירות שבה עיתונאים שולפים את התשובה "נו טוב, זה רייטינג" בכל פעם שעולה נושא מהותי. מה הם אומרים כשהם אומרים את זה? הם אומרים: "אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שכולם רוצים לראות ולקרוא את זה, סימן שאין ברירה אלא לשים את זה בעיתון או בטלוויזיה". כלומר: אם זה בעיתון או בטלוויזיה סימן שזה צריך להיות בעיתון או בטלוויזיה. ככה זה ואין ברירה אחרת.

זה כמובן שטויות מכל בחינה שהיא. הפירוש של רייטינג הוא לא "אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים" אלא פשוט "אנחנו רוצים הרבה צופים". וזה כמובן בכלל לא אותו דבר. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין עיתונאי או יוצר תרבות לבין סוחר. איש התקשורת שאומר "נו טוב, זה רייטינג" אומר "אני לא עיתונאי/יוצר תרבות אלא סוחר חמוצים".

התגובה הראשונה שלי היתה הנהון נמרץ. הכרתי כמה סוחרי חמוצים, וכנראה שלא אוכל להתחמק מהיכרויות נוספות מהזן הזה. אבל יורן, שלא כהרגלו, מפשט יתר על המידה. בעיתונות, לעתים קרובות, "אנחנו רוצים הרבה צופים" הוא משפט אקוויוולנטי ל"אנחנו נותנים לצופים את מה שהם רוצים". זו לא בדיוק חמדנות, לא במובן הרגיל של המילה.

במלים אחרות, לפעמים אתה צריך לתת לצופה את מה שהוא רוצה כדי שתוכל לתת לו גם דברים אחרים. אתה בוחר את המאבקים שבהם אתה מוכן להשתתף, ואתה חייב להתפשר. נוח יהיה לתלות את האשמה בקרב המאסף שמנהלת תקשורת ההמונים עם האינטרנט, אבל האמת היא שהקרב היחיד שמתנהל הוא בין התקשורת לבין עצמה. כלי התקשורת בישראל היו מחורבנים גם לפני האינטרנט, תודה לאל, ולא ברור כלל אם הפיחות האחרון באיכותם נובע מעליית הרשת דווקא, ולא, לעומת זאת, מסתם האצה טבעית בתחרות ביניהם.

בורדייה כתב פעם כיצד התחרות מייצרת אחידות תכנים בתקשורת. בישיבות מערכת עוברים על כל מה שהמתחרים פרסמו, ובוחרים לפרסם את אותם הנושאים בדיוק. שהרי אם יש דיווח על רעידת אדמה ב"מעריב", מן הראוי שדיווח כזה יהיה גם ב"ידיעות". למעט חשיפות של העיתונים המתחרים, שאז נגזרת על הסיפור מיתה שקטה בכל כלי תקשורת אחר, העיתונים והטלוויזיה עוסקים במה שמתחריהם עוסקים או במה שהם מאמינים שהם יעסקו בו. כך נראית תחרות בקנה מידה קטן. אם אתה יכול לראות את כל המתחרים, המתחרים הם הסטנדרט שלפיו אתה נמדד. הם יוצרים אותך, ואתה אותם.

ובתוך השוק הזה, לפעמים אתה חייב לסחור בחמוצים. כי המתחרים לא יוצרים רק אותך, הם יוצרים גם את הקהל. אם לא תיתן לקהל את החמוצים שלו, תיעשה בלתי רלוונטי*. אז אתה מוכר חמוצים, כדי שתוכל למכור גם אשכוליות. או כל דבר אחר שמתיישב טוב עם המטאפורה הזו.

לא הייתי טורח לכתוב את זה לולא הפוסטים האחרונים של שחר (חלק א', ב', ג', ד', ה', ו'). בסיפור קצר הוא מתעד את קורותיו של כוכב רשת צעיר שנכנס לחברת שיווק במדיה חברתית. חלקו האחרון של הסיפור טרם התפרסם, כך שמוקדם מכדי להרבות בלהג, אבל, לפחות לעת עתה, נראה לי שהסיפור תופס יפה משהו מאותה דינמיקה בדיוק. הגיבור בסיפור עושה פשרה אחרי פשרה, שכל אחת מהן נראית הגיונית וזעירה, אך ביחד הן מצטברות לנרטיב ברור. כי כשאתה נאלץ לבחור את הקרבות שלך, ואתה נאלץ להתפשר, לא תמיד ברור היכן נמצאת הפשרה שאסור לך לקבל. זה אפילו לא מדרון חלקלק, אלא יותר הצבת קו שרירותי – קו המיאוס, נקרא לו – בנקודה מסוימת בזמן**. אני חושד שהסיפור הזה מדגים טוב יותר את התדרדרות התקשורת בישראל מאשר הלאקוניות חוצבת הלהבות של יורן. כי, אחרי הכל, אלה אנשים שם, בתקשורת, ורבים מהם מנסים לעשות כמיטב יכולתם. ה"נו טוב, זה רייטינג" הוא לא רק ההצטדקות שלהם לפני העולם, זו גם הצטדקות פנימית, ואנושית מאוד.

***

כל זה לא בא להגן על סוחרי החמוצים. חלקם אנשים טובים, מצולקי פשרות. אחרים לקו בתסמונת שטוקהולם. הם התאהבו במגבלות שהוטלו עליהם. הם היפסטרים של תוכן, ומכורים למאבק הקטנוני של מי פרסם ראשון. רבים מהם התקדמו לעמדות בכירות, והם עורכים החוצה את האמונה הנאיבית של עיתונאים צעירים, שטרם צולקו דיים. אין לי מילה טובה לומר על אלו.

 

*אותו דבר נכון גם לגבי פוליטיקה, אגב. ואולי מה שהכי חסר בשיח הפוליטי בישראל הוא הכרה במורכבות הבסיסית של המערכת הפוליטית. הכרה בכך שלא ניתן להסתער בכל חזית, ושצריך להכפיף ראש, לעתים, כדי להסתער לכיוון הנכון. ואני אומר ב"ישראל" משום שבתקשורת האמריקנית, לכל הפחות, לא זה המצב.

**וזה, בערך, רוב מה שיש לי לומר על "מצית" ועל "אחר" בשלב זה.