"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)
הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.
עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.
ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?
אני לא יודע אם זה קרה גם עם כותבים נוספים, אם כי בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את זה. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה […] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.
עדכון – תגובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:
צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.
את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.
מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.
עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.
אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.
לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.
רון מיברג
עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.
בכלל לא טרחני, בכלל לא קטנוני. כל הכבוד.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב כזה טור. צפה לזה שהוא יזכה להרבה חשיפה ולטלפון ממיברג.
אני לא בטוח שזה דורש אומץ, רק תסכול.
או מירמור
(לא רק תיסכול)
ותודה, כמובן.
אמיתי ומזעזע.
מצטער לשמוע
אני שמחה שכתבת את זה כאן.
אולי תעלה לכאן כמה מהפוסטים המעולים שנתת לו?
עבדת קשה בשבילם, והם היו מבריקים…
ואשר לרון מיברג- מאחלת לו הרבה רע
חשבתי על זה, אבל אז בבירור לא אקבל את הכסף שמגיע לי לעולם. אם אחליט שזה המקרה ממילא, אעלה אותם הנה.
נכון. לפחות תקבל הערכה מיושבי האתר
אמנם, כמו שעמית לעבודה היה אומר, "תודה אי אפשר לשים בכיס"- אבל אפשר להצמיד לאגו, וגם לקארמה
די מגעיל לאחל למישהו הרבה רע. זה בדרך כלל גם חוזר כמו בומרנג למאחל.
קללות אף פעם לא חוזרות למקלל. אפילו אם הוא, או הנעלב, מאמינים באלוהים…
כן, זה באמת די מגעיל. סליחה אם זה לא היה לך נעים. לי זה עוזר להרגיש יותר טוב, בייחוד כשאני לא מאמינה במחשבה מאגית יותר מדי. ואז אני לא באמת לוקחת את זה ברצינות.
ובכל זאת, זה קצת מגיע לו
לא קטנוני. טוב עשית שכתבת.
🙁
איכשהוא, זה לא מפתיע אותי.
אני לא מכירה את מיברג ולא משתכשכת בבראנז'ה העיתונאית המשמימה, אבל לרגע לא שקלתי אפילו לעשות מנוי לאתר שלו, למרות שעל-פניו הוא נשמע מעניין.
קודם כל – כי אני מתעבת "גורואים", ופולחן האישיות סביב מיברג מאוד הרתיע אותי. אני לא נהנית לקרוא אותו, והיה לי ברור שהמגזין הזה יעוצב בדמותו (לא הצלחתי לבדוק מאחר ואין "גיליון התנסות" בחינם, כפי שנהוג בהרבה מגזינים אחרים).
אבל גם בגלל שתמיד היתה לי תחושה שמתחת לכל הצדקנות שלו, מיברג הוא חלאה לא פחות מהאנשים עליהם הוא נהנה כל כך לקטרג, ולא התחשק לי לשתף פעולה עם ההתקרבנות התמידית שלו.
בהצלחה עם גביית החובות.
אני דווקא אוהב את הכתיבה של מיברג. ואני לא יודע אם הוא חלאה. אני יודע רק את מעט העובדות שכתבתי כאן. בעע.
לא קטנוני בכלל. כל מי שמסכים לכתוב ללא תשלום כורת את הענף עליו הוא יושב. על אחת כמה וכמה מי שמסרב לשלם.
אכן
עצוב שזה מה שקורה. אני מניח שבין השאר המגזין באמת לא מצליח לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית (לא שזה תירוץ להפקרת הכותבים). וזה עצוב מבחינת הפוטנציאל של מודלים מסוג זה. (אם כי – אמרנו לכם!).
גם בעיני. אני מכיר צרות כלכליות מקרוב, ובאמת שלא הייתי מעלה את הפוסט לולא שני דברים: א. ההתעלמות של מיברג ממיילים; ב. העובדה שהוא לא שילם לפזית מלכתחילה, הרבה לפני שאפשר היה לדבר על צרות כלכליות.
שלום איתמר
אינך צריך להתנצל על דרישה לאי הלנת שכר כי זה מה שמיברג עשה. ההתעלמות שלו מחמירה את המעשה.
טוב שפירסמת את הדבר וכך הזהרת אחרים.
כל טוב
שולמית
מבאס תחת. עוד הוכחה לכך שכולנו נתקע אצל הגדולים (מטמקא ואפילו עד נענע), רק כי אצל הקטנים והמבטיחים אין אופק.
או שזה לא המודל העסקי, זה פשוט מיברג. גם אפשרות
אפשר גם להיתקע אצל חברות עסקיות. אם כבר לעסוק בכתיבה נחותה, לפחות לקבל על זה כסף.
ונראה לי שזה גם מיברג וגם המודל העסקי. אבל אני לא יכול להיות בטוח.
ועוד משהו, בזכות הפרסום הכרתי את האתר שנראה מבטיח .
אני שמחה שכתבת את זה.
פגשתי לפני כמה חודשים את פזית בנסיבות מקצועיות, והיא סיפרה כבדרך אגב על העניין הזה, וכל מה שיכולתי לומר היה "אבל מאמי, למה את לא מפוצצת את זה?"
והיא אמרה שמעדיפה שלא, כי כך אולי עוד יש סיכוי שתראה את הכסף שלה. מאז, ממה ששמעתי, זרמו מים רבים בנהרות מיין, ואילו הכסף עדיין אינו זורם לכיסי אלה שמגיע להם. וחבל. מאוד.
ממה שהבנתי מפזית, מיברג לא הראה שום נכונות לשלם לה. בכלל. וכאמור, אני כבר לא בטוח שהבעיה היא במודל הכלכלי.
או שזה הוא המודל הכלכלי שלו.
🙂
האתר מעוצב יפה מאד. כל הכבוד לפזית.
יש לי שתי מחשבות בנואש-
הראשונה היא איך יכול להיות שאדם כמו מיברג חשב שהוא יכול להתנהג כאחרוני הנוכלים ושזה לא יגיע לעיתונות. האם יכול להיות שהוא באמת חשב שהסיפור הזה לא יחשף מתישהו, איכשהו.
והמחשבה השניה היא על כך שמיברג כרה לעצמו בור- אם קודם היה לו מעמד של מי שמעורר פולחן-אישיותף הרי שהוא הרס את המעמד במו ידיו. אדם שמעריצים אותו ומרשה לעצמו להתנהג ככה, מן הסתם לא ראוי- לא להערצה, לא להערכה, ודאי שלא לפולחן מכל סוג שהוא.
לגבי המחשבה השניה – זו שאלה באמת טובה. אני לא בטוח שיש לי את התשובה עליה, ואני לא בטוח שאני רוצה לעשות לו פסיכולוגיזציה בשקל. שלחתי לו קישור לפוסט. אם ירצה, יגיב.
לאחת
אני מציעה לך לקרוא את הספר " אינטלקטואלים" מאת פול ג'ונסון. זו לא ספרות גדולה אלא שיעור מעניין בהתנהלותם של דוברים רבים בשם הצדק, השיוויון והאחווה.
כל טוב
שולמית
כמנויה על אחר מהרגע ששמעתי שיוסי כותב שם – וכקוראת שמאוד אוהבת את הטורים שלך – אני מעוצבנת קשות על מיברג.
זו לא צורה לנהל עסק.
המממ.
ודרישת תשלום ראוי עבור עבודתך אינו טרחנות משום צורה ואופן. להיפך – עדכון כותבים פוטנציאליים אחרים לגבי מצב זה הוא צעד מבורך.
(מחשבות בנושא, כמובן. לא בנואש)
כל המודל העסקי שלו נראה לי בהתחלה מעורר חמלה. כאילו, אתה חייב לסמפט בנאדם מבוגר שכל החיים היה בפרינט והנה עבר לאינטרנט כשהוא כה בתולי ובעיקר בטוח שעכשיו זה 1998 וכל המודלים שנבדקו חזור ובדוק אז, יעבדו עכשיו. כאמור, מעורר חמלה ואף נוסטלגי במידה.
חבל שגם מוסר התשלומים שלו הוא כמו שהיה נהוג ב-1998.
מופיע בתחתית האתר של "אחר" מספר ה"חברים" של הבטאות בפייסבוק. סדר גודל של 650.
הכפילו את זה פי 2, כי נניח רק חצי מהם משתמשים בפייסבוק.
הכפילו את זה פי $50 (מנוי לחצי שנה).
יוצא תקציב של $65,000 לחצי שנה.
חלק ל-26 שבועות, התקציב יוצר $2,500 בשבוע.
בכל שבוע יוצאות חמש מהדורות של חמישה מאמרים. כמה הוא משלם למאמר? וכמה נותר אחרי זה לתשלום על השרת, התכנות (פזית? עוד מישהו?) ולכיסוי זמנו של העורך?
אני לא רואה מספר כזה של מודעות שיצדיק שינוי החישוב שלעיל.
אני, לדוגמה, מנוי לפייסבוק אבל לא למגזין. אהבתי את הכתבות החינמיות ובכלל רציתי להתעדכן "מתי שווה יהיה לעשות את המנוי". כנראה שהלך על המיברג.
חישוב מעניין, גם אם לא בטוח שמדוייק. אני התכוונתי בתגובה שלי יותר לעניין מודל ההכנסות שלו, שהיה חינני במידה (רק 365 שקל בשנה! שקל ליום!) אבל עדיין נאיבי בהנחה שלו שישראלים ישלמו עבור תוכן, בטח עברי.
למודל ההוצאות לא נכנסתי בכלל, ואני חושש שגם מיברג עצמו מעולם לא עשה זאת. כמו שכתבו פה, כשריד לתרבות ה"יהיה בסדר" שלא מעט פעמים הוא פגש אותה מהצד הראשון, בטח משהו ממנה חילחל אליו כשהוא עבר לצד שאמור לשלם. מבלי להכיר אותו אין לי ספק שאין ולא היה לו מושג ירוק בניהול חשבון הוצאות/הכנסות והואגם לא לקח מישהו שיטפל בזה עבורו, כנראה בגלל נאיביות של אותם גורואים/אנשי רוח שענייני כספים זרים להם. זה בסדר להיות נאיבי, אבל כשאתה כורך את גורל ההרפתקה שלך בגורלם זה אנשים אחרים, זו כבר נאיביות פושעת.
טוב עשית שכתבת. אסור לשתוק על דברים כאלה. אני מקווה שתראה את הכסף מתישהו.
עכשיו אני גם ממש שמחה שלא קפצתי על ההצעה לכתוב להם. תודה על המידע 🙂
אני נהנה מאוד מקריאת מגזין ״אחר״ ותליתי בו הרבה מאוד תקוות.
הסיפור על הלנת השכר שלך ושל פזית מאוד מעציב מאוד.
יש ליל תחושה שהפוסט הזה יגרום לעוד כותבים לספר שהמצב אצלם דומה.
חבל לי. באמת חבל לי שמיזם כזה לא יכול להחזיק מעמד, ועוד יותר חבל לי ששוב מי שישלם את המחיר הוא אותם אלה שכתבו ולא יקבלו תמורה. לא שזה היה אמור לפרנס אותם, אבל תמיד מתסכל להלחם על כסף שמגיע לך בזכות.
עושה רושם (שוב) שהמודל היחיד לכתיבה איכותית חייב להיות חינמי, ומבוסס על רצון לכתוב בידיעה ברורה שאין ולא תהיה מאסה קריטית של משלמים שיכולים לממן פרוייקט כזה לאורך זמן.
אני באמת תוהה כמה מהכותבים קיבלו שכר. קשה לדעת, נכון לעכשיו.
מעניין איך זה עובד. כלומר, איך עובדת הדינמיקה הזו שבה אדם שכותב לפרנסתו ויודע כמה הפרנסה הזו שבירה הופך לאדם שמנצל אנשים אחרים שכותבים לפרנסתם.
אני נותנת למיברג את הקרדיט של חוסר כוונה רעה, נראה לי. אני מניחה שזה הגלגול הרגיל של "יהיה בסדר" שהופך למפולת של "לא יהיה בסדר כלל".
כל האמור לעיל לא גורע מזכותך המלאה והצודקת לקבל את הכסף שלך, כמובן. וקקי עליו!
עוד עדכון חישובי: גוגל רידר רשום 63 מנויים על "אחר" דרכו.
נניח שזו עשירית…
לא הייתי מנסה לחשב כמה מנויים יש למגזין. חלק מהאנשים שחברים של המגזין בפייסבוק אינם מנויים (מיטל, למשל, או עידוק). הדבר היחיד שניתן לחשב הוא הוצאות, וההוצאות, נראה לי, הן די כבדות בסך הכל. 100 דולר לכתבה, 400 דולר ליום, לא כולל עריכה ותשלום לבירנית, שמעלה את הכתבות (אם אני לא טועה). זה הרבה כסף.
החישובים שלי הם אופטימיים ביותר (מבחינת מספר המנויים הפוטנציאלי), ומטרתם היא לתת קנה מידה: כמה כסף נכנס (בהשוואה להוצאות הכבדות שיוצאות).
$100 לכתבה, $400 ליום – לא משאירים הרבה לעורך.
זה (וכמה וכמה דברים שמיברג כתב ב"אחר) גורם לי לתהות לגבי החוש העסקי של העורך. (מצד שני, אדם עם חוש עסקי היה גם מכריז על גרסת עיתון או סופר של המאמרים הטובים ביותר.)
מה מצב הכותבים מבחינת זכויות יוצרים? האם פרסום ללא תשלום מהווה הפרה של חוק כלשהו (ואם כן, בעצם, איזה?)
מעצבן. כשאני יצאתי לדרך עצמאית, וכשהקמתי חברה. דאגתי שלכל הפחות יהיה בקופת החברה את היכולת לשלם לעובדים ולנותני השירותים שלה. אחרי זה המשכורת שלי או כל דבר שקשור לרווחים. ולפעמים חיכיתי שאגייס ו/או אחסוך את הכסף הזה לפני שהעזתי לבקש מהם שירות או עבודה.
עצם העובדה שיכול להיות שהוא יצא לדרך הזו עוד לפני שהיה בכיסו את היכולת לשלם לך ו/או למעצבת של התבנית גורמת לי לכעוס. מדובר ברשלנות מרתיחה לכל הפחות.
לכל הפחות. ואכן.
מצער, אבל אני לא יכולה להגיד שנפלתי מתדהמה. העיתונים הישראליים מתמוטטים כלכלית, חלקם לאט וחלקם מהר. המשכורות ירדו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים, כולל באינטרנט, כולל בכלכלונים העשירים יחסית.
קיוויתי בשביל מיברג שהוא יצליח לעשות את הלא יאמן, אבל זה אכן לא יאמן.
מסכימה עם אפי ומיטל, האיש חייב לשלם, והיה צריך להיערך לזה. והעובדה שהוא עצמו היה כתב הופכת את הכל לקשה עוד יותר. אין לי שום ספק בכוונות הטובות שלו, אבל הן לגמרי לא רלוונטיות פה. מי מאיתנו היה מדבר על הכוונות של שוקן או מוזס או מתייחס אליהן כפרמטר בתשלום המשכורות?
מקווה שתצליח לקבל את מה שמגיע לך. הטקסטים שלך טובים, ראויים ומגיע לך.
זה מה שקורה כשעולה השתן לראש. רגע אחד אתה עיתונאי, רגע מאוחר יותר אתה מנצל את הנאיביות של אנשים שעובדים בשבילך. אני מאמין שבעברו מיברג אף פעם לא "התעסק בכסף", תמיד היה מישהו אחר שטיפל בזה ולידיעתו הובאו רק נושאים מקצועיים; עכשיו אין "מישהו אחר", ופתאום רון מיברג משוכנע שהוא יכול לעשות הכל לבד.
אם רון מיברג יגיב כאן, אני מנחש שהוא יגיד ש-"ברגע שיתאפשר יבוצע התשלום", או לחלופין יטיח האשמות-שכנגד ויטען שהכסף בכלל לא מגיע לך. בכל מקרה, לא תקבל ממנו את הכסף.
תרשה לי לנחש שלא חתמת מול מיברג על חוזה כלשהו, נכון? בוודאי לא כזה שכולל התייחסות לאופן ביצוע התשלום, שלא לדבר על תנאים סוציאליים… בדרך כלל אי-קיום חוזה בכתב צריך להיות תמרור אזהרה. אני מקווה שכולנו נלמד לקח לא לעבוד עם מגלומנים.
זה פוסט ממש לא טרחני. אין פה בכלל שאלה האם הטקסטים טובים לא טובים ראויים או לא ראויים. יש פה מישהו שעשה עבודה ומעסיק שלא משלם, זה כבר יותר קרוב לגניבה מאשר להלנת שכר. מוזר שכותבים מרגישים שהם צריכים לשמור על נחמדות (לחשוב שכוונותיו טובות, למי איכפת מכוונותיו הוא יכל להגיד לך מראש שאין כסף) כשהם דורשים את מה שמגיע להם. מקווה שתקבל את הכסף ואם לא מקווה שיש דרך להאקרים טורקים לתקוף אתרים בעברית שלא משלמים לכותביהם 🙂
ליבי ליבי איתך. בעברי נכוויתי בנסיבות דומות, וסופי שנותרתי עם חשבוניות בסך של 10,000 ש"ח שלא שולמו.
עם זאת אני סבור שלא עשית לעצמך שירות טוב בכך שפרסמת את הפוסט הזה באופן הזה. האמפתיה מצד הקהילה היא עניין נחמד (היי, קבל גם את שלי), אבל קשה לקנות איתה במכולת. אם אתה מתפרנס מכתיבתך, פוסט כזה עלול להרתיע עורכים/מו"לים/לקוחות כאלה ואחרים. קשה לי להאמין שמעבר למייל כעוס ממיברג, הפוסט יצליח למלא את חשבון הבנק שלו בכסף.
כמה עצות של לאחר-מעשה אפשר למצוא פה:
http://www.notes.co.il/yaelsela/35466.asp
ופה:
http://www.notes.co.il/itay/35505.asp
בהצלחה
פוסט כזה אכן עלול להרתיע אנשים מלעבוד איתי, אבל אני לא בטוח שארצה לעבוד עם מי שנרתע מפוסט כזה. הלוואי והיה לי פתרון אחר.
ותודה 🙂
אין לי כסף פנוי למימון נסיונות חדשים של פרסום תוכן באינטרנט.
מצד אחד, אולי אם הייתי משלם משהו אתה ואחרים הייתם מקבלים תמורה לעבודתכם.
מצד שני, אולי למיזם הזה אין סיכוי אם אני וכמותי לא משלמים.
שלום
רוב הכותבים חברים המשתתפים בצער. הנה עצות. יש לי בת בארה"ב המתקיימת לא בקלות ממכירת דברים ברשת. אם לא ישלמו לה היא תהיה בצרה רעה. מכאן עיניני.
בוצעה כאן הונאה. בארה"ב הוא היה נזהר מאוד. גש לשגרירות האמריקאית. עו"ד יעשה זאת בהמון כסף. בקש לדבר עם הנספח הכלכלי. אולי יסכים לדבר אתך. ברר מה אתה יכול לעשות. אין ספק שסיפקת את הסחורה. יש לך הוכחות – תדפיסי המאמרים, אני מניח. האם שמרת התכתבויות? העדרות חוזה כתוב וחתום זה לא מחסום מוחלט. הוא צריך להוכיח ששילם עבור הסחורה או שויתרת על תשלום. זה לא פשוט, גם ובעיקר עבורו.
הכנס לרשת מצא
Better Business Bureau, Maine
כתוב להם בפרטי פרטים. אתה יודע אם שם העיירה בה הוא גר? כתוב לראש העיר. כתוב לאיש עצמו מכתב רשום בדואר רגיל. האם אי פעם התכתבת אתו בדואר רגיל? ארה"ב רואה בחומרה ייתרה ביותר רמאות בדואר. מצא ברשת כתובות מוסדות רשמיים בעיירה בה הוא גר. חמישה שישה מכתבים רשומים יזיזו דברים.
להתחיל, פשוט שלח לו דואר זה ותאמר לו שאין לך ברירה. אתה רוצה את הכסף. אמור לו שברגע שיתחילו דברים להתגלגל אין לדעת להיכן יגיעו.
מה בדיוק יש לך להפסיד.
גם אני נהנה לקרוא את "אחר". עשיתי מנוי בגלל רשימת הכותבים, שמשתנה תדיר.
עצוב לשמוע שהעסק לא מתנהל כמו שצריך, ומסכים שזה לא פוסט טרחני בכלל.
אני מודה שכמו חנן כהן, גם לי אין כסף פנוי למימון נסיונות חדשים לפרסום תוכן (איכותי) באינטרנט, עשיתי מנוי כדי לבדוק, ותהיתי מה אעשה כשיסתיים המנוי. המממ…
(אגב, פעם היה לי רעיון אדיר לסטארט-אפ: תוכן איכותי בעברית. באינטרנט. זה יהיה גדול. אנשים ירוצו לקנות. אם כל קורא ישלם רק שקל ביום, או 5 אג' לכתבה. אני עדיין מחפש משקיעים)
והנה התגובה של מיברג
http://www.ice.co.il/article/view/239757
התגובות פה מגעילות ומרושעות. לכו תחפשו עבודה אמיתית במקום לקשקש במילים
להניח הנחות ולשחרר ספקולציות.
הוא באמת לא משלם.
לאורך הרבה זמן.
למה התגובות מגעילות ומרושעות?
ואיפה מניחים הנחות ומשחררים ספקולציות?
גם אני לא הבנתי על מה היא מתעצבנת בדיוק
אולי היא אף פעם לא היתה תלויה במשכורת שלא הגיעה בזמן
ואז היא לא מבינה שלאוכלוסיות מסויימות, זה קריטי
ושלאוכלוסיות האלו בדיוק אין ממש למי לפנות, ורוב מה שיש להן לעשות, בייחוד בישראל,
זה להתעצבן על העושקים המטונפים שלהם
ואם אפשר במדיום ציבורי- עדיף.
עצוב לראות תגובות כמו "עבודה אמיתית" שרק עבורה משלמים. מה זה בדיוק ,"עבודה אמיתית"? עצוב גם לקרוא ביטוי כמו: "רשימת הכותבים שמשתנה תמיד". דבר מה רע נשמע כאן בין המילים. כמו רשימת הכוכבניות בהוליווד על דלת מפיק מחליא שמשתנה תמיד. האם באמת ייתכן שהאיש עשה פרקטיקה מהרצון הטוב, הנכון, האמיתי של אנשים לבטא עצמם בכתב? ומחליף כך כותבים? מפחיד, לא נעים, לא טוב, לא בכלל לא.
בכל זאת שיתארגנו כמה שלא קבלו שכרם, אולי חבר עו"ד יעזור. ייתכן שיש לאיש רכוש או הכנסות שוטפות בישראל. כשכיר כל חיי זה אני חושב שזה לא בסדר ברמה הכי עמוקה.
המגיבים כאן ממהרים מאוד להצטרף לסקילה, וחבל, כי אני יכול לחשוב על כמה סיטואציות שבהן לא הייתי כועס על מיברג אם הוא לא היה משלם לי על עבודה שביצעתי. למשל אם הוא פושט את הרגל, אז הייתי מבואס מאוד שלא שילמו לי אבל לא הייתי דורש תשלום בכל מחיר.
מה הלאה? רויטל סלומון עם "טיפים לעצמאי המסכן – שלא ידפקו אתכם חבר'ה!!!!!!1", ועוד מעט יבוא איזה בלוגר עם וידוי מרגש על "הפעם ההיא שלא שילמו לו" וכמה שהוא נפגע.
וכמובן יש כל מיני אנונימים שמנצלים את האווירה בשביל לסגור את החשבונות הפרטיים שלהם עם מיברג.
עצוב שההתלהמויות האלה קורות בביצה הבלוגוספרית כל פעם מחדש ולא לומדים מהן לבחון את הדברים בצורה יותר שקולה.
(הבהרה: אני לא קשור לאף אחד מהמעורבים בסיפור, וגם לא קורא את "אחר")
למה? כי איתמר הוא קו האשראי של מיברג? הוא עשה עבודה הוא צריך לקבל את הכסף שלו. מצדי שמיברג ימכור את הקינדל שלו בשביל זה.
או שלפחות יענה למיילים ששולחים לו, יתנצל, יתחנן, יתחנף ויתן איזשהו אות שהוא מכבד את האנשים שהוא חתום איתם על חוזה
או לפחות מכבד את החתימה שלו עצמו
אל: סתם אחד.
WTF#1
פשט את הרגל? ממגזין מקוון בן שנה?!
אני עוזר בניהול מגזין מקוון אחד ועוד אתר או שנים שהם קצת יותר מורכבים. המגזין המקוון ההוא אגב, אינו בתשלום.
תחשוב מה ההוצאות על מגזין מקוון- עיצוב, כותבים, והוסטינג.
אם הוא לא שילם למעצבת ולכותבים (על פי הפוסט), מה ההוצאות הנוספות שלו? קפה והוסטינג בעשר דולר בחודש?
WTF#2
וגם אם הוא פשט את הרגל, או אפילו לא מסוגל להתחייב. פאקינג אל תפתח ביזנס שאתה לא יכול לעמוד בהוצאות עליו. לך תספר לבנק שלך שאתה לא מחזיר את ההלוואה שלקחת לפתיחת העסק כי יש סיטואציות שלא צריך לכעוס עליהם וסיטואציות כאלה בהן "לא היית דורש תשלום בכל מחיר". איך לעזאזל אפשר בכלל לחיות עם המונח "לא היתיי דורש תשלום בכל מחיר"? אם חלילה אדם היה חולה במחלה קשה או קמו עליו נסיבות עגומות בשל גורל אכזר, הייתי אומר מילא, והיו נכמרים רחמיי כספק (והיו מקרים). אבל כי אדם פשוט סתם לא משלם? זה אבסורד לקבל מצב של אי תשלום לספק או עובד כמוגמר.
(הבהרה: אני לא יודע מי זה רון מייברג חוץ מהעבודה שהוא גר במיין ושהוא היה עיתונאי ידוע. ושיהיה בריא ויצליח בכל אשר יעשה. אבל שישלם למי שעובד תחתיו לפני הכל)
נקודה ראשונה: שמע אפי אני לא בקיא בעובדות כמוך (יותר סביר שאני בקיא בעובדות הרבה פחות ממך, וממיטל, ומכל אחד אחר שהגיב פה בפוסט). אני לא יודע מה העלויות של הקמה וניהול ותפעול ואחזקה של מגזין רשת. זה לא העניין כי אני מבין שלמיברג יש עוד דברים שהוא מוציא עליהם כסף בדיוק כמוני.
נקודה שנייה: הדוגמה שנתת עם הבן אדם החולה היא מעולה, ובדיוק לדוגמאות קיצון כאלה התכוונתי בתגובה שלי. אולי הוא צריך לקנות איזו תרופה יקרה, אולי הוא לקח משכנתא עם סאב פריים. אולי הוא פשט את הרגל מסיבות אחרות ועכשיו הוא חדל פירעון. ובכל אופן גם זו לא הנקודה שלי.
הנקודה שלי היא שאתם מתירים את דמו מהר מדי, קשה מדי, חזק מדי.
אני לא מתכוון לאיתמר, הפוסט שלו באמת נגע לליבי, ומעבר לכך בתור אחד הצדדים בסכסוך העסקי הזה אני חושב שזכותו לא לקבל שום הסבר או תירוץ כסביר.
אני מתכוון למקהלה היוונית שיש פה בתגובות לסיטואציה שלפי כותב הפוסט היא לא חד משמעית. לא תמיד חוסר היכולת לשלם נובע מרשע, מחוסר אמינות, מחוסר לא יודע מה, וחבל שאנשים מגיבים כך כי אחרי זה קשה יותר לתקן את המצב (למשל במקרה בו הם יפתרו את הסכסוך העסקי לשביעות רצונם של שני הצדדים).
וכמובן יש כל מיני אנונימים שכותבים באנונימיות את דעתם על הביצה הבלוגוספרית.
נראה אותך חכם – תעשה עבודה טובה, תיתן שירות טוב או סתם תבצע פרויקט שמכניס למישהו אחר כסף, ותחכה 4 חודשים או נצח נצחים לכסף. נראה אם היית כועס, לא כועס, סוקל או לא סוקל.
למה זה מקובל בעיניך שאדם יכול שלא לשלם על שירות או מוצר שקיבל? היית מעלה על דעתך ללכת לקיוסק, לצאת עם בקבוק קולה ולהתעלם מבקשת המוכר שתשלם לו?
סתם לידיעתך הסיטואציה הזו לא זרה לי כאדם שהיה עצמאי במשך שנים. גם אני הסתבכתי עם מליני שכר ומנייאקים למיניהם. זה לא קשור בכלל, אין בי שום סימפטיה למליני שכר וגם לא למקרה הלנת השכר הספציפי הזה.
ואני לא חושב שיש משהו פסול בעובדה שאני מגיב לנושא באנונימיות.
נדמה לי שכבר כתבתי זאת קודם, אבל לא יזיק לחזור על זה: אני יודע, מאוד מקרוב, מה פירוש בעיות פיננסיות. באמת. ולמרות שאני זקוק לכסף על הטורים הללו, יכולתי לשרוד דחייה של שבוע, שבועיים או חודש. אין לי שום רצון שמיברג ימכור את הקינדל שלו, ואין לי חשק ש"אחר" יתמוטט. לא רציתי להעלות את הפוסט הזה בכלל. העליתי אותו משום שמיברג התעלם מהאימיילים שלי במשך שבועיים ובגלל הסיפור עם פזית, שהחל עם השקת "אחר". אני לא יכול לדעת מה באמת קורה בחשבון הבנק של מיברג, והדבר האחרון שהייתי רוצה זה לראות את הפרויקט שלו קורס. אבל אני כן חושב שמגיע לי לדעת מה קורה עם התשלום שלי. לדעת, לא בהכרח לקבל מיד. לא נראה לי שזו דרישה מוגזמת.
לאיתמר,
איני יודעת מי זה " אחד העם" האנונימי השולל אנונימיות הדואג למיברג
אך נדמה לי שאני מבינה מדוע מיברג הרשה לעצמו להלין את שכרך. הוא כנראה סמך על רגישותך ועל האמפטיה שלך. הוא טעה כשלא ענה למילים שלך. אחרת יכול היה לסחוב את החוב עוד הרבה, הרבה זמן.
כל טוב
שולמית
למה שלא תוציא הודעה לתקשורת במקום לפרסם את זה כאן במתכונת מצומצמת?
יש בספור הזה עניין ציבורי רב.
בהצלחה כך או אחרת
מי זו "התקשורת" הזו שתתעניין במקרה? לא חסרים מקרים של הלנת שכר במשק. התקשורת הרלבנטית היא התקשורת-בענייני-תקשורת, ובמקרה הזה אני לא חושב שהבלוג של ולווט נופל מהעין השביעית מבחינת החשיפה בקרב עיתונאים ואנשים תקשורת ישראליים אחרים. לצורך העניין, העניין הגיע לתקשורת.
התקשורת לצורך העניין הם מדורים כלכליים בעתונות הממסדית. ראשית מיברג ניסה להרים עסק כלכלי מאד מעניין (ועובדה שהנושא קיבל בזמנו חשיפה מאד מכובד בכל כלי התקשורת "הישנים"). שנית, נו, זה מיברג שגם אם ממרחקים, עדיין מעניין פה את הציבור (ע"ע הכיסוי עליו כתבתי קודם). שלישית, עם כל הכבוד לולווט והעין השביעית, יש להניח שמדורי כלכלה יהוו כלי לחץ גדול יותר על מלין השכר.
אז ככה.
כתבתי 8 טורים ל"האחר". עד כה לא קיבלתי אף שקל. אף לא שקל אחד.
בעדינות רבה פניתי במיילים ורון מיברג הבטיח לי במרס שישלם באפריל. ובמאי התנצל שוב ואמר שישלם ביוני. אנחנו בחודש יולי אבל אני אדם מאמין. הערכתי לרון מיברג גבוהה מאוד, ולכן מלכתחילה עשיתי מנוי על האתר שלו.
אני מעדיף להאמין שהתשלום עבור שמונת הטורים יגיע. נדפקתי חזק מאוד בשנתיים האחרונות, עם מעסיקים שלא שילמו לי את שכר הסופרים המגיע לי, או שהלינו את שכרי עד שנה וחצי, ויותר. דווקא "מעריב", שאוהבים להשמיצו, משלם לי בזמן ובדייקנות ואת הסכום המדויק שאני מבקש.
אני מאוד מקווה שרון מיברג לא יצטרף לרשימה השחורה. זה יכאיב לי באמת ובתמים, מכיוון שאני מגדולי מעריציו ב-30 השנים האחרונות והאדם האחרון שהייתי מאמין שדבר כזה יקרה לי איתו הוא רון מיברג. כאמור, אני עדיין מאמין שהתשלום ישולם והענין ייסגר.
בועז כהן
היי בועז,
לא הייתי מעלה את הפוסט הזה לו מיברג היה עונה לאימיילים שלי. אני עדיין מקווה שהוא ישלם, אם כי לא מאוד משוכנע בכך. אם הוא ישלם, אעדכן, כמובן.
ומה עם פזית בנימין?
למה מיברג מתחמק?
הרי היא עיצבה לו את המגזין. היא בחורה עדינה וחמודה. לא כזאת שמתעמתת. ברור שקל לנצל אותה.
מיברג, תן דין וחשבון למה אתה לא משלם לפזית!
הדבר הכי מצחיק ועצוב הוא שלפוסט (חשוב והכרחי) זה יהיו מן הסתם יותר קוראים מלכל תוכן איכותי שכתבת ב"אחר", אני מקווה שזה יביא לך את כספך.
אני חושב שמעניין לחבר בין הכישלון הזה (ואם מיברג אכן מתנהג כפי שמתואר בו, בייחוד כלפי המעצבת, אני מאחל לו כישלון ולא הצלחה) ובין הכישלון של "שקוף" שבו מודל גיוס הכספים היה אמור להיות מחולק בין דמי חבר, תרומות ופרסום.
אולי הלקח הוא שקודם צריך להקים מפעל כתיבה קבוצתי על בסיס התנדבותי לגמרי (כמו שנעשה כאן, וגם ב"עבודה שחורה", "במחשבה שנייה" ועוד) ורק לאחר שמגיעים למספר גדול של קוראים וכותבים, מתקדמים הלאה למצב שמייצר הכנסות.
אילו היה מדובר בהפקת חדשות, ובוודאי תחקירים, ברור שההצעה הזו לא רלוונטית. אבל לצורך אתר קבוצתי של דעות, כל מה שצריך זה נכונות לרדת מהנוחיות-אנוכיות של בלוג אישי למיזם קבוצתי. יש ברשת טונות של כותבי דעות מצוינים בעברית [זו בדיוק הסיבה למה כרגע אין הגיון בלשלם למיברג או לכל אדם אחר] – כל מה שהם צריכים זה להתגבש בקבוצות.
יש הרבה אנשים טובים, חכמים ויודעי רשת ששוברים את הראש על מודל כזה. אני לא לגמרי משוכנע שהוא קיים. כך או כך, כדאי לציין שגם אם "אחר" לא הצליח – ועוד יש זמן עד שאפשר יהיה לקבוע זאת – זה לא בהכרח אומר משהו על מודל התשלום, כי אם רק על האופן שבו הוא יושם במקרה זה.
מאוד מעציב, ומעליב. גם אני כבר נקלעתי למצב שהייתי צריכה לרדוף אחרי שכר, ואני יודעת בדיוק במה מדובר.
מרגיז שהיית צריך להעלות את הדברים לבמה פומבית כדי לזכות בהתייחסות. אדם הגון לא רק שהיה משיב לך מיד למיילים, אלא היה כותב לך מראש ומודיע שהשכר יתעכב מטעמים אלה ואלה.
גם אני חושבת שהחלק העצוב ביותר כאן, מעבר לסיפור עצמו, הוא כמות התגובות שעולה לאין שעור על כל פוסט שכתבת ל"אחר", אבל גם על רוב הפוסטים המרתקים שעולים כאן שהם כולם כולם תרבות.
ללמדך מה מעניין את הציבור (ולדעתי, אם יותר לי, זה לא תמיד הצדק והמאבקים החברתיים, כי אם כך מולדתנו הקטנה והמתפתחת ועמנו הנמרץ ובחיר האל היו נראים אחרת)
לדעתי זה לא עצוב, כמו שזה קשור באופן ישיר לעובדה שאת הסיפור הזה אנשים הפיצו אחד לשני, לבקשתם של אנשים שראו חשיבות בחשיפת העוול
שלום אסתי
אני חושבת שהדיון כאן עוסק בדברים חשובים מאד. לא פחות מדיון ביצירה אמנותית. גם דיון זה עוסק בתרבות.
כאן מדובר על ניצול, הונאה וגזל זמנם וקניינם הרוחני של אלה שהתקשרו עמו ( עם מיברג) במטרה ליצור משהו אחר, חדש, נקי ותמים בכוונותיו.
מיברג פגע באלה שאת כספם הלין כלכלית וגם נפשית שהרי היתה בו הבטח שנגוזה. אני מקווה ואפילו מאמינה שכוונותיו היו טובות אך מכיוון שטובת עצמו עומדת מעל טובת האחרים ובכך זכותם לפרנסה מתבטלת מפני רצונו לממש את חזונו ( הוא עסוק בסרטו וזה אמור להצדיק את ההתעלמות מאחרים) הוא מעל במטרה שלמענה, לכאורה, פעל.
לא פעם התנסיתי בהלנת שכר ( כשכירה) ואני זוכרת את תחושת חוסר האונים ואת הכעס . ההלנה לא ארכה 4 חודשים וגם ידעתי ששכרי שיולם לי בסופו של דבר אך בכל פעם שאני נפגשת בתופעה אותו הרגש צץ ועולה.
כל טוב
שולמית
לא אמרתי שזה לא חשוב הלנת שכר. אני האדם האחרון שיגיד דבר כזה.
אמרתי רק שנאה לראות את הכמות האדירה של התגובות כי בואי נודה ככה בינינו כשאף אחד לא רואה שהרי זה הדבר הכמעט יחיד שמעניין את הרשת – יש מכות, אז יאללה בואו.
יש במי להשתלח אז אנחנו כאן ומגיבים במלוא המרץ.
וכל זה לא קשור לשום צדק או רדיפתו.
חברה, תגדלו
כתבתי לו יותר מעשרה פוסטים, פלוס שלושה תרגומים לסיפורים קצרים שכתבה שאנון מודי, ידידה אמריקאית שלי.
לא ראיתי (ולא אראה) ממנו גרוש, ואני מסרב בכל תוקף להתבכיין.
כשכולם תוקפים, מישהו חייב להיות עם האנדרדוג, לא ככה?
אני לא חושב שלמישהו מאיתנו יש זכות להיות נאיבי, ואם הוא בוחר באופציה הזאת, זו בעיה שלו.
'אללה ירחמו', כמו שאמר ישכה שדמי למם-פאים של מג"ב בבוקר ההוא בכפר קאסם.
רון רחוק מלהיות מושלם, ובכל זאת אני מחבב, מעריך, (ואפילו מכבד!) את האיש, למרות (אולי בגלל?) הלוזריות האימננטית שלו.
ואם אתם מחפשים למי לבוא בטענות – לכו לזה שהבטיח לכם כשהייתם בני שלוש שהעולם אמור להיות צודק ותתבעו אותו על הונאה.
יאיר, אין קשר בין הלנת שכר ובין נאיביות, ואין קשר בין תכונות האישיות של אדם שיכול להיות נעים או לא נעים לסובביו, ובין החובה לשלם שכר למי שעובד בשבילך כפי שהתחייבת.
קיום הסכמים הוא היסוד שעליו בנויה כלכלה.
המינוח העברי המדויק עבור אדם שנכנס להסכם שלא על מנת לכבד אותו הוא "נוכל" (ולא "איש עסקים" ובהחלט לא "לקוח" של נותני-שירות כמו כותבים, עורכים, מגיהים, מעצבי אתרים וכיו"ב).
שוק מסוגל לספוג כמות מסוימת של מעשי נוכלות, בין היתר כי יש מי שחושף אותם ומגביל את פגיעתם של הנוכלים. איתמר, תודה.
אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. אין אדם שלא חוטא ונכשל. ומה בסך הכל הבן אדם עשה? הוא הרי לא שלח בריונים להכות מישהו, בסך הכל לא שילם כי חשב שיהיה לו, והתבדה. לי אין ספק שמה שהוא הכי רוצה זה לשלם לכולם. החטא היחיד שלו זה שבגיל 50 הוא נשאר ילד. האמת, אני מעדיף את הילדותיות שלו פי מאה על הצדקנות שמאפיינת את רוב התגובות כאן. אותי לימדו שכשמישהו נופל צריך לעזור לו, לא לשתות לו את הכבד בכפית.
איזה חלק מעדכון כותבים פוטנציאליים אחרים לגבי דמוי-לקוח שאינו משלם הוא שתיית הכבד שלו בכפית?
כשמישהו נופל צריך לעזור לו. כשמישהו מפיל אחרים (אנשים שנטלו על עצמם התחייבויות על סמך הבטחת תמורה לכתיבה – שכר דירה, למשל) צריך להזהיר מפניו.
אין לי שום דבר מיוחד נגד מיברג (ואני מנויה ל"אחר" בגלל שגורביץ כותב שם) – אבל כיבוד הסכמים הוא דבר יסודי בעולם העסקים. מי שלא מכבד הסכמים, מאבד מוניטין.
צדקנות? אני אחת מהקורבנות של נוכלים. נאלצתי לסגור עסק בגלל אנשים כמו זה: http://mitkadem.homestead.com/files/floyd/dme/pinkfloyd-pirate-dvd-yaron-broderson.html (שהיה לקוח שלי בתחילת שנות התשעים). מה למדתי מזה? שני דברים. איני קונה עבודה בלי לשלם עליה (ויעידו כל מי שעבדתי איתם) ואיני נותנת אשראי למי שלא הוכיח את עצמו. רוצה אשראי – יתכבד ויפנה אל הבנק.
יש בנקים גם במיין.
ליאיר
אתה ממש מתחסד וצדקן . אתה בוודאי גם מרחם על בריון שגונב את אנרק מזקנה כי הוא ממש, ממש זקוק לסם או סתם רוצה ללכת לקולנוע וחסר לו כסף. סליחה, טעיתי, זה תלוי אם הכייס הוא חינני וילדותי.
הי יאיר,
לא הבנתי: האם מיברג הבטיח לך כסף ולא שילם או שמלכתחילה כתבת ותרגמת מבלי לצפות לתשלום?
בוא רון מיברג ותענה על דבר קטן נוסף,
מה עם התשלום לפזית בנימין שאתה מורח כבר חצי שנה?
הקרדיט על עיצוב האתר הוא שלה:
על האתר:
אתר "אחר" פועל על גבי פלטפורמת וורדפרס, ומבוסס על תבנית NeuMatzit שאפיינו ובנו מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, מיכל בראל, רוני שני ורן יניב הרטשטיין עבור מגזין "מצית".
מעצבת: פזית בנימין.
אפיון, בניה והתאמות טכניות: רוני שני.
אז לפי מיברג זה מספיק? מה עם ה 5000 שמגיע לה? בוא מיברג ותסביר לנו?
חוצפה
אני חייב להודות שכשמיברג הזמין אותי לכתוב אצלו ועוד הבטיח לשלם כך וכך דולרים לכתבה, זה קסם לי מאוד, אבל גם היה לי חשוד. אם הייתי יודע שמדובר באיש עם כיסים עמוקים, אולי הייתי יכול לחשוב שהוא יממן את העסק מכספו עד שהוא יתייצב או עד שימאס לו, אבל עד כמה שידעתי הוא לא עשיר במיוחד.
לא שזו הסיבה שלא כתבתי לו – לא כתבתי כי בקושי הצלחתי להביא את עצמי לקרוא טקסט אחד ביום מתוך המגזין הזה בתקופת המנוי חינם שלי — אשמתי, לא אשמת הכותבים, פשוט לא כוס התה שלי. אבל הדבר שהכי השפיע על אי הכתיבה שלי שם היא התחושה שיותר אנשים יקראו את הטקסט שלי בבלוג מאשר ב"אחר".
ולווט ולא וולווט
ו' כפולה במקרה שהיא בין אותיות. ולווט, לעומת לוולווט.
שאלה לאיתמר.
בתגובתו, כותב מירברג שהוא "נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל."
האם קיבלת על זה עדכון לפני שהתחילו לעכב את שכרך? זה לא נשמע כך.
מעולם לא קיבלתי את העדכון הנ"ל. עם זאת, כפי שכתבתי, לאחר שהתשלום הראשון לא היה מלא, שאלתי את מיברג וקיבלתי מייל שבו הוא טוען שהאתר בבעיות כרגע, ושהוא ישלם את הכסף מאוחר יותר.
איתמר יקר,
אתה וחבריך הכותבים באחר מתעלמים מעובדה פשוטה: יש כיום תוכן איכותי בחינם באינטרנט.
אני לא צריך לעשות כאן ניימדרופינג ולצרף עשרות, אם לא מאות, לינקים לרשימות של כותבים מרחבי הגלובוס שזמינים עבורנו בכל רגע נתון.
מדובר בכותבים מן המעלה הראשונה, חלקם צעירים איכותיים ורציניים שרמת ההשכלה ורמת ההברקה שלהם לא נופלות מהכותבים עליהם גדלנו כשסימנו, כל אחד לעצמו, מספר כותבים שאנו מעריכים.
מיברג פשוט שייך לעולם הישן. ההצטרפות שלך לאחר מעידה שגם אתה, במידה מסויימת, מאמין עדיין ביכולת של הסדר הישן להמשיך לשרוד, וזה מוזר. אני יכול רק להניח שכמוני, גם אתה צורך את רוב הטקסטים שלך באינטרנט, לבד מספרות (ויש כמובן טקסטים ספרותיים רבים ברשת, גם), ואני יכול רק לדמיין שגם אתה, כמוני, שילמת בפעם האחרונה על תוכן באינטרנט לפני עשר שנים לפחות, כשאתרים כמו הארץ והניו יורק טיימס גבו תשלום עבור כתבות מארכיון, נדמה לי ששילמתי פעם אחת ויחידה עבור השירות הזה באתר של הארץ. ואולי גם בפעם ההיא לא שילמתי, אני כבר לא זוכר אם זה היה עם המנוי של זכיינית טלוויזיה בה עבדתי באותה עת או מאוחר יותר כשכבר לא עבדתי שם.
דבר אחד ברור: כולם כותבים ברשת בחינם.
גם אתה. וגם כותבים טובים אחרים.
לפעמים הכתיבה ברשת היא במקביל לכתיבה במדיומים מסורתיים (מיושנים?) דמויי עיתון יומי או מגזין. לרובם יש נוכחות ברשת והכתובת עולות לקריאה חינם אין כסף.
אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה רכשתי עיתון יומי (אם כי אני אני מנוי על אחד כזה, באיזשהו הסדר). לקנות עיתון יומי כשיש הכל ברשת זה כמו לנסוע על עגלה עם סוס כשיש לך מכונית היברידית בחניה.
מיברג פשוט לא היה מסוגל לספוג את העלבון כשהיקום הודיע לו שלאף אחד לא ממש יזיז אם הטור שלו יתאדה מהעיתון.
פעם, כאנשים חיכו לעיתון שייפול בתיבה וייפתח להם עולם של דעות ופרשנויות שנהגו ע"י מיטב המוחת בשטח, היה מקום לכותב רב בשנים, ניסיון ובכישרון, שמספר אינצ'ים היו חקוקים על שמו.
עם כל הכבוד לכותבים טובים שמתפרנסים היום במרחבי המדיה המודפסת והאינטרנטית, על כל אחד מהם אני יכול למצוא בקלות שלושה, פחות מוכרים ממנו, שכותבים באותה רמה, באותה רהיטות ומתוך מטען לא פחות מרשים של חכמה וידע.
אני בטוח שתסכים עם זה.
הרעיון של מיברג, מייד לכשפומפלט בבלוג של ולווט בזמנו, נראה לי הזוי לגמרי. ממש מנותק. כמו מישהו שחי על הירח.
ואז זה עלה.
כדי לא לפגוע במי מהכותבים באתר של מיברג, אומר רק שאת רובם המוחלט אני יכול לקרוא בחינם ברשת, מבלי לבצע הרשמה או לפתוח את הארנק שלי, שכמובן רק מצפה להזדמנות לזרוק כסף על מה שיש ממנו בלי סוף בחינם: דעות מנוסחות היטב של אנשים חכמים (אני מחלק את המחמאה הזאת חינם מראש לכל כותבי אחר, מבלי להכיר את כולם).
אם כל כך הרבה אנשים רוצים לקרוא את מיברג וחבריו, אז המסה שלהם תצדיק הצבה של באנר של מפעל הפיס/סופרפארם/שראוס, שיממנו את שכר הכותבים ועוד יישאר למיברג עודף לקורס מבוא לחוקיו וכלליו של המדיום החדש, שאותו הוא עוד לא מוכן לקבל, למרות שגם בו כבר הצטברה כמות די נדיבה של אבק על המדפים והמיזמים.
לבקש כסף על תוכן באינטרנט זה אנטי אינטרנט. כמו שאף אחד לא נרשם לאתר פורנו, כי יש כל כך הרבה בחינם, ככה אף אחד לא ישלם כדי להיכנס למוח שלך או של מישהו אחר ביקום.
יש ים של כותבים מעולים באוקיאנוס האינטרנט, וגם המעולים שבהם מסוגלים לעשות את ההבחנה בין כתיבה עבור במת מדיה גדולה, בין אם ברשת ובין אם באחת הבמות המסורתיות, לבין כתיבה עבור מקום איזוטרי, בין אם ברשת ובין אם במגזין קטן ואיכותי. אני למשל פרסמתי לאחרונה סיפור באיזה מקום, והיה ברור לי שלא ישלמו עבור הפרסום דבר, ידעתי את זה מראש. לידיעות או מעריב לא אכתוב בחינם, אבל גם בשביל כסף לא אכתוב שם, מפני שאני יודע שהם משלמים מעט לפרילנסרים ושיש להם רבים כאלה. כתיבת תוכן היא פרנסה דחוקה מאוד. אתה ואני ואחרים שהגיעו לבקר כאן יודעים את זה, אנחנו יודעים כמה משלמים במקומות השונים במדיה, זה תמיד מעט מדי.
מאה דולר לכתבה.
בוא נתחיל מזה שכבר לפני עשר שנים שילמו הרבה יותר מזה לכתבה. מאה דולר משלמים לטקסט קצר מאוד.
אבל מה שצורם לי כאן זה לא ה"מאה דולר לכתבה". אני יכול לחיות, סליחה, אני לא, אבל אני יכול להבין חישובים של אדם שמתעקש למצוא את פרנסתו בכתיבה, כשהוא יודע שישלמו לו עבור העבודה פחות מ-400 שקל. אני מכיר את החישובים הללו, קצת מכאן וקצת מכאן וביחד זה משהו שמאפשר להמשיך לשלם על הקפה והשכירות, ועוד קצת ישלם גם על תחושת השליחות המשכרת וחדוות היצירה. מה שצורם לי זה המאה דולר.
$100.
וזה גם מה שצרם לי כשעברתי לראות את החנות החדשה של מיברג, בזמנו. מנוי עולה מאה דולר. הוא דיבר על "שקל ליום", אבל גבה (בעמדת התשלום) "hundred dollars". זה מעיד על החשיבה העיסקית הקלוקלת, האמריקנית כל כך, וזה גם גורם לי להזדהות עם האכזבה שלך, כי אתה ישראלי כמוני, ואנחנו, שונים ככל שנהיה זה מזה, עדיין לא רואים בכסף את חזות הכל.
אני לא מזלזל בכסף ובחשיבותו, אבל נתמזל מזלי ומעולם לא נאלצתי להזנות את עצמי עבור המשאב הזה, וכשהפרוטה מצויה בכיסך זה בהחלט הופך את הרגל לקלה יותר על הדלת שאתה טורק מאחוריך במקום בו אתה לא רוצה להיות יותר, יחד עם זאת, גם מי שכמוך, מעיד שהוא צריך את הכסף, לא עושה את זה רק בשביל הכסף, שהרי לו זה היה המקרה, היית ודאי מוצא את פרנסתך בתחום מתגמל יותר.
במאה דולר הללו, טמון הקוד להבנת העניין הכספי (לעניות דעתי הענייה מאוד). המנוי עולה מאה דולר, התשלום לכתבה הוא מאה דולר (ואני מבין שלכל דבר שם אתם קוראים "כתבה", למרות שמהצצה הבחנתי רק ברשימות, ארוכות וטעונות הערצה עצמית), והשיטה הכלכלית שהובילה את מיברג היתה, יש להניח, ברמה של באסטיונר שנפל עליו סטוק של חזיות פוש אפ, אם אני מוכר כל חזיה במאה דולר, ואני מוכר אלף חזיות, אז יש לי מאה אלף דולר, ואם יש לי מאה אלף דולר, יש לי כסף לשלם לכולם.
ובתרגום לאתר: אם יש לי מאה אלף קוראים קבועים שאוהבים אותי במהדורת סוף השבוע של מעריב, ונגיד רק אחוז אחד מהם יעשה מנוי שנתי, אז יהיה לי מאה אלף דולר בשנה. משכורת ממוצעת לאדם מהמידל קלאס באמריקה.
רק שאין למיברג מאות אלפי קוראים, אפילו לא בסופ"ש, מעריב לא באמת מוכרים כל כך הרבה עיתונים (אולי מדפיסים, מפיצים, אוספים וגורסים, זה כן; ההצגה חייבת להימשך), רק גובים כסף מהמפרסמים עם מספרים כאלה, ומתוכם, אני לפחות לא מכיר בן אדם אחד שיש לו איזושהי דעה נחרצת על מיברג, מכירים, מעיינים, לא מתענייניפ, אם יש סג"ל שיהיה סג"ל, ואם יש דנה ספקטור אז עוד יותר טוב. כותבים היום, כמו בגדים, מחזיקים כמה שנים, עד הכוכב הבא, זה כבר לא האודטה דנין ויונתן גפן של פעם. גפן מבין את זה, מיברג, מסתבר, לא. גם דורון רוזנבלום וסייד קשוע לא יכולים לגבות כסף מקוריאם באינטרנט. והיום, מה לעשות, קשוע הוא מותג הרבה יותר חזק ממיברג. בצדק. בדיוק כמו שאני לא מכיר אף אחד שירוץ להוריד מהאייטיונז את השיר החדש של ירדנה ארזי (גם לא בחינם).
מיברג חי בסרט כאילו יש לו במוח איזה מכונה שאין לאף אחד ואם הוא רק יפתח את הפה ויסביר לישראלי הנבער עוד פעם מי זה בוב דילן וכמה הוא גדול אז כולם ימחאו לו כפיים. רק שהוא לא מבין שבעידן האינטרנט נגמרו התירוצים, ובן 17 ממוצע כבר לא יכול לפעור עיניים כשמדברים איתו על העלייה השניה או על וולטייר, ואם יש לישראלי הנבער גישה למיליוני מאמרים וכל הביוגרפיה המוסיקלית של בוב דילן, בחינם, אין שום סיבה בעולם שהוא ישלם שקל ו-6 אגורות ליום כדי לקבל את זה ממיברג דווקא.
קשה לי למצוא תיאור הולם יותר משגעון גדלות כדי לתאר את לידת העכוז של 'אחר'. אני לא יכול לשפוט את הכותבים, כי אנ מכיר את המטריה, שילוב של עוני תמידי מחד, ורצון להמשיך להביע את הדעה ההו-כה-חשובה שלהם בענייני תרבות מאידך, כאילו שהתרבות תיעלם מהעולם ברגע שהם יפסיקו להקליד.
כך ש
במובן מסויים מגיע לך. ברגע שאתה מתחבר למיזם כל כך דבילי, לעשות מגזין אינטרנט, שמיברג עורך, ויהיו בו איזה כמה רשימות כל יום, ואנשים ישלמו כסף כדי לקרוא… כאילו, מה לעזאזל חשבת כשאמרו לך שזה הקונספט?! אתה עד כדי כך תמים שלא הבנת שזה, איך לומר, טוב מה יש לומר. נאמר כבר כל כך הרבה בעניין הזה. בוא נגיד ככה, אם מישהו יעבור מולך מחר ברחוב עם חליפה וסיכת דש שכתוב עליה "הפחת משקל מיד שאל אותי כיצד", האם תשאל אותו כיצד?
כמה מנותק מהמציאות אפשר להיות?
במובן מסויים יש בזה אפילו משהו לא מוסרי. אם אתה רק מי שהשקל ו-6 אגורות היומיים זמינים עבורו כדי לקרוא את מה שאתה כותב, ואתה חלק מהדבר הזה, אז אתה קצת לא בסדר. כי בניגוד לעיתון, שמשלם כסף לאלפי עובדים בנוסף לכותבים, מגזין אינטרנט יכול להיות בחינם, ואם הכותבים, שממילא כותבים ברשת בחינם, מבקשים לכנס קאדר מצוצם של קוראים עם כסף, אז זה כבר טיפונת חזירי. זה כישלון ידוע מראש. זה גם יקר, אגב. בשביל שקל ליום אני יכול לקבל את הארץ + ספר מתנה. אחר, אתר לאנשים עם כסף לבזבז, שחושבים שהם אחרים: מוארים. למעשה, להיות מנוי לאחר זה להגיד לעצמך שאתה אינטלקטואל, אתה צורך חומר מזוכך, תרבות רחבת יריעה, רשימות עומק. ואתה מוכן לשלם על זה. זה שווה לך. כי אתה, אתה אדם עם עמדה, עם אורך רוח, אדם שלא מתפשר כשזה מגיע למזון רוחני.
תכל'ס זה מצביע בדיוק על ההפך: אדם שחושב שכל העולם טיפש ורק הוא, ועוד איזה שלושה, הם עמוד האש בראש המחנה. כולם שומעים את הקילרס וקוראים לזה רוק, רק אני שומע ביג קאנטרי, כי אני יודע מה זה באמת רוק ומה זה סתם אחד שיודע להתלבש.
למה אף אחד לא אומר שהמלך עירום? שכל הכותבים שם מתנהלים ברשת בחינם ואין שום סיבה לשלם כסף כדי לקרוא מה שהם כותבים במקום אחר בחינם, כולל, כמובן, אותך?
אני אוכל את הכובע אם יתברר שהוא שילם לך, ולשאר הכותבים שלא קיבלו שכר עבור עמלם. והמעצבת כמובן.
אם אני הייתי חייב כסף למישהו הייתי משלם מייד. מה זה הדבר הזה? יש הרבה דברים שיותר חשובים לי לפני הכסף. השם הטוב שלי הוא רק אחד מהם.
יש מדי פעם מקרים מיוחדים. ולווט למשל מקבלת כסף על הבלוג, ובצדק. אני, למשל, בחיים לא הייתי נכנס לאתר של אורנג' לולא הבלוג שלה. ועכשיו באייס וקודם בדה מרקר, שגם בשניהם לא הייתי דורך (את ישרא דווקא אהבתי). אלה מקומות שהביאו אותה כדי ליצור באזז, וזה עובד. היא מעניינת, היא שווה את הכסף שלהם. כמובן שאם היא היתה דורשת תשלום עבור קריאת הבלוג לא הייתי דורך שם וכמוני כל החבר'ה. המודל של הכנסות באינטרנט ידוע, הוא מבוסס על פרסום, על שימוש במידע שהגולשים חולקים עם האתר, ויש עוד נוסחאות, אבל הכלל הוא תמיד שזה בחינם, כי בניגוד לעגבניות ודלק, תוכן, בימינו, יש בלי סוף.
ובנוגע לאחר, אני לא יודע מיהו קהל הקוראים/מנויים שם. בועז כהן היה הראשון שאמר שהוא יעשה מנוי, אז בבלוג של ולווט, והיום הוא אומר שהוא עשה מנוי, ועוד אחת כאן אומרת שהיא עשתה מנוי. מישהו כאן למעלה עשה חישוב כמה מנויים יש, והתבסס על נתונים רופפים כל כך שאם הייתי מראה אותם לבאסטיונר מהחזיות פוש אפ הוא כבר היה יושב איתו ביחד והם היו מדמיינים איך הם עושים מיליונים ומשתלטים על העולם עם הכסף. כבר אמרו לפני שמיברג הוא כותב שעיתונאים אוהבים, כנראה שהכוונה היא ל"מעריכים", משהו נתקע בגרון כשאומרים אוהבים על מיברג, הוא לא אדם ברוך, בתור התחלה, יותר בכיוון של צ'ארלס בוקובסקי, רק בלי הבחורות. במקרה הטוב, 'אחר' ימשיך להתקיים כמגזין אינטרנטי חינמי לגמרי, עם קצת פרסומות, אולי גם איזו חסות ראשית שתגיע מאיפשהו. במקרה הפחות טוב, כלומר, במקרה שהאמריקניות תשתלט על ההחלטה, מיברג ייאלץ להיפרד מהטמגוצ'י שלו, כי הוא אוכל המון זמן יקר של יותר מדי אנשים וכשהוא עושה רעש אז זה רעש שלילי.
בינינו, מה שהכי פגע בך זה שמיברג לא ענה לאימיילים שלך. זה מעליב. זה פוגע. הרי אם הוא היה עונה מייד, אז גם אם הוא היה אומר לך, תקשיב, אין לי כסף, אני לא אוכל לשלם לך, אולי היית סולח, שוכח ומכניס את כל הסיפור הזה לעוד רשימה של מקרים כאלה בחיים, שאנחנו מתאכזבים ממישהו, ממשהו. אבל הוא לא ענה לך. וזה פוגע ומעליב ואין לזה תירוץ, כי כל אחד יש לו שתי דקות לכתוב אימייל, אתה כתבת באחד הפוסטים שהקדשת זמן רב
כל כך לכתיבה עבור 'אחר', ואז הוא לא ענה לך. זה בעצם כל הסיפור כאן. זה לא הכסף, זה העלבון.
בהצלחה לשניכם, למיברג שיעשה את המעשה ההגון וישלם את כל החובות שלו ואז ינהל את האתר (האיכותי! ה'אחר'!) שלו לכיוון של הכנסות מפרסום, ולא יבנה על המאה דולר של אנשים. מאה דולר משלמים אייפון.
ולך, שלא תיקח את זה כל כך קשה. אני אפילו הייתי מוותר על הכסף. באמת. אם הוא לא משלם לך זה כי אין לו.
בבקשה תגיד שהטקסט הזה הוא בעצם פארודיה על סגנון הכתיבה הארכני והנפוח של מיברג, שמתעקש להשתמש ב-5000 מילה כדי להגיד את מה שאפשר לסכם גם ב-200 מילה (בנאליות). כי אם לא אז זה קצת עצוב (בשבילך).
די, זו בטוח פרודיה, נכון?
פרודיה או לא, אני דוקא אהבתי, ומסכים לחלוטין עם התוכן: יש תוכן חינם באינטרנט, ברמה גבוהה, ואין שום סיבה לקנות אותו, ועוד ביוקר. איתמר וכל שאר הכותבים בטוח יודעים את זה ואם לא אז הם מיתממים. לא שזה מצדיק אי תשלום, אבל יש צודק ויש חכם. מה מהם אתה רוצה להיות?
קוקו – שווה לפחות מאה דולר