ספרול: הקנדון הוא נצחי
צינגרבאי: פעם אמרו את זה גם על הכפתור. והמציאו את הריצ'רץ'. אבל נניח. הקונדון נצחי, והאדם? היום אני בן ארבעים וחמש. הקנדונים למאה שנה, מי חי עד גיל מאה ארבעים וחמש?
-סוחרי גומי/ חנוך לווין
פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך. העורף לא צריך להישבר, להתפורר, להתלונן. העורף לא צריך לשאול את החזית שאלות קשות כשהיא חוזרת הביתה, נוהמת, בסוף עוד יום של לחימה בבוץ של עזה. הוא צריך לעשות לה מסאז' ומקלחת חמה. אולי גם איזה נס עם שתי סוכר וחלב.
פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא רדיקאלי. כתבה יפה קרן בשבוע שעבר: טווח הדברים שניתן לומר, ולהישאר רלוונטית, כלומר בתוך השיח הציבורי, כלומר נשמעת- הולך ומצטמצם לכדי נקודה עילגת וזעירה. ("מלחמה זה לא משהו. אני בעד שלום"). אז את הולכת והופכת ללא-רלוונטית, כלומר לחיצונית, לסהרורית, לרדיקאלית. ואת נעשית כזו, בעל כורחך, בשל השינוי שחל בשבועות האחרונים (ובאופן הדרגתי יותר, גם בשנים האחרונות) בעצם ההגדרות של "שמאל" ו"שמאל רדיקאלי". למה (רמז- זה לא במקרה) מטפח השיח הציבורי בישראל ראדיקליזציה מואצת של השמאל? באיזה אופן "השמאל" עצמו שותף למהלך הזה?
פתאום קם אדם בבוקר, ומבין שהוא כבר לא ממש-ראדיקלי. יותר ויותר אנשים אוהבים פחות ופחות את מה שצה"ל עושה בעזה. כל זה היה צפוי להחריד. כרגיל: מצטברים קצת יותר מידי הרוגים בצד הישראלי, וקצת יותר מידי תמונות מזעזעות של הרוגים בצד הפלסטיני. מגיעים כמה גינויים חריפים מאירופה. מסתמנת תנועה ב"דעתַקהל". מישהו אומר שצריך לצאת. מישהו כותב שצריך לצאת בכותרת ב"הארץ".
ההפגנה בשבת האחרונה, בעיקר בהשוואה להפגנה בשבת שלפניה, היא שיעור מעניין בראדיקליזציה של השמאל, ובעיקר, באופן בו מנסה השמאל "השפוי" להתנתק ממי שהוא מסמן כילד המופרע, ההורמונאלי, הקצת-זקוק-לריטלין שלו. ההפגנה בשבת, כפי שהצהיר אופנהיימר מעל במת הנואמים (שמעתי ולא ראיתי, הפגנות זה קטע מוזר מגובה מטר וחצי), שייכת ל"אנשים שאכפת להם מחיילי צה"ל", קרי "ציונים אמיתיים", ש"לא רוצים לראות את חיילי צה"ל מתבוססים בדמם" (ככה במקור-מקור, נשבעת באמא שלי). המשך המהלך הזה הביא, איך לא, לעדות המיוסרת של תושבת "עוטף עזה" (מה זה עוטף, מכרבל. עושה כפיות). בעורף כמו בעורף. בשלב הזה כבר הלכנו משם.
באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?
ממש כמו הספינקס, מתברר, ששומרת על המפתן ב"סיפור שאינו נגמר", מסוגלת ה"שמלאנית השפויה" להבחין במבט אחד בין מי "שראוי שיכנס" ובין מי ש"אינו ראוי": האם אתה ציוני?
מעניין אותי לשאול מה הלגיטימיות של השאלה הזו, ומדוע היא נותרת הכרחית. "ציונות" הפכה הרי לתווית הפלא שתמיד מעל להגדרות הקונקרטיות. לא בדיוק "פטריוטיות". לא בדיוק "לאומנות ישראלית-יהודית". לא ממש "ישראליות", או "אזרחות מסורה" או "אכפתיות חברתית כללית". כמו מבחן הספינקס, נדמה לי שהמבחן הציוני נותר תמיד מחוץ לחדר, כלומר, ברמת ה"מטא", מחוץ לכל הקשר פוליטי-היסטורי מסוים.
זה די מוזר, כשחושבים על זה. הקטגוריה של "ציונות", כמו מרבית הקטגוריות של השיח הלאומי לפני מאה, השתנתה הרי במהלך ההיסטוריה, ובמהלך 60 (וגם 30, ו- 20) השנים האחרונות. אולי זה בדיוק העניין: ציונות, מאחר והיא לא ממש דבר מסוים (אלא, לכל הפחות, "כמה דברים" והאינטראקציות בינהם) ממשיכה להיות ה-קטגוריה.
הייתי רוצה לנסות לחשוב על השיח הציבורי סביב המלחמה בלי השאלה הזאת, שנדמית לי מטשטשת יותר ממבהירה, מכסה הרבה יותר מחושפת. ה"ציונות" היא קטגוריה נצחית, ואני הייתי רוצה להיות מסוגלת להתבטא ביחס לסוגיה קונקרטית. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בתוך ויכוח על בעיה אקטואלית, פוליטית, בלי להידרש שוב ושוב לדיון המטא, שלוכד אותי בציפורניו, מסמן אותי כ"רדיקאלית", מכריח את המחאה שלי לתוך מקום של "איתנו או נגדנו", כאילו ה"איתנו" הזה הוא יציב ומוחלט, ניצב מחוץ לפוליטיקה וקודם לה.
