הקדמה מאת עזרא אליוט עזרא
המשכתי את השירים ששמרת במגירה, ושתכננת לשרוף
בבוקר. סלח לי, הם היו לי טעימים, כה מוזרים וכה חמים.0
עשרת הדוברות, או תוכן העניינים
I אנו מצויים בלשון-ים קדמית של העידן – אדָמִלה, חוָמִלה. נקטפנו מהעץ. 1
II אנו לא יכולים לשכב עם כולם. אנו יכולים לכתוב עם כולם. 2
III תן למלים לעשות בך טבע ותמונה אשר בשמיים ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. 3
IV אתם, העומדים במפתן – כתבו איתנו. נבכה ביחד. 4
V לכל פרי פריחה שונה, לכל ילד תחביר פנימי, שימו בדואר מה כתבתם מתוך שינה. 5
VI לא תרצח אב. 6
VII לא תנאף עם פרוזה. 7
VIII לא תגנוב כי אין מה לגנוב. הכל של כולם. מגירות העולם התאחדו! 8
IX לא תענה כששוטר קורא לך 'היי אתה'. 9
X לא תחמוד בי"ת רעך, לא תחמוד גימ"ל רעך, וד' וכ' ופ' ות' וכל אשר לרעך. רעך עלא כיפאק. 10
{0} הפואמה הגדולה של ט.ס. אליוט, 'ארץ הישימון', נפתחת בהקדשה לעזרא פאונד (il miglior fabbro); מסתבר שהמקום שלקח פאונד ביצירה, היה גדול ועמוק בהרבה מעריכה גרידא; פאונד חתך חלקים נרחבים מהשיר, שינה אחרים, ואף הוסיף קטעים חדשים משלו. אליוט, מצדו, היה מודע מאד לתלות היצירה שלו באחרים, ולקח חלק בקבוצות יצירה רבות לאורך חייו.
ואכן, שיתופי פעולה ספרותיים קיימים וכמעט מובנים מאליהם; עם זאת, לאורך ההיסטוריה קמו קבוצות שלקחו את השיתוף ואת ריבוי הקולות צעד אחד קדימה: כפרקטיקה מכוננת. בהמשך אציג שתי דוגמאות משמעותיות של שירה שיתופית (הסוריאליסטים הצרפתים והרומן של אוקטביו פאז עם הרנגה היפנית).
לא אזכיר את הוועדה המכונה 'שייקספיר' ואת המקהלה המכונה 'הומרוס'.
{1} שירה שיתופית מאפשרת לקבוצות (משוררים ולא), להגיע למרחבים פואטיים-חברתיים שמחוץ להישג ידה של הכתיבה היחידאית. כנראה שמדובר בתופעה על-זמנית, שהתקיימה תמיד לצד הכתיבה ה'יחידאית', אשר גם היא מושתתת על אותה איכות שיתופית שקיימת בכל יצירה של האדם. שתי הגישות הללו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות:
המיתוס בדבר המחבר היחיד הגאון שכותב בהשראה אלוהית לא נעלם, הוא רק פורק לגורמיו: ההשראה אכן אלוהית היא והמחבר עודנו מחבר; ההשראה מגיעה משותפיו האלוהיים (הנושמים, הצומחים, הדוממים), ואילו פעולתו היא שילוב-ערבול-מחדש של הטקסטים (במובנם הרחב) שספג במהלך חייו; ואולי מכאן המילה 'מחבר', והרי הוא מחבר.
בימינו המרושתים עד בלי די, השיתוף בתכנים הפך לפרקטיקה יומיומית עבור רבים, והטכנולוגיה מאפשרת גישור מעל מגבלות מיקום, שפה וידע (וויקיפדיה, פייסבוק, גוגל-גל Google-Wave). זאת לצד כוחות כלכליים ולאומיים שחרתו על דגלם את האינדבידואליזם וההפרדה, בהתאמה. אין בכך לרמוז כי השירה השיתופית נולדה זה עתה, אלא להצביע על ההקשר הספציפי בו המאמר נכתב, בעברית: מתוך ימים שקוראים למימוש המפנה הצורני,
{2} להתרחבות. שירה שיתופית היא מפגש, אהבה, חדירה הדדית לנשמות. כלי לאיחוד וכלי לפירוק (שסופו – הזדככות). צורת תקשורת ומגע. המיטה בה כותבים היא הצורה: המנגנון השירי-חברתי שתפקידו להכיל את ריבוי הקולות ולעודד את התמזגותם, או לחילופין להבליט את שניותם.
לכל התאגדות לשם כתיבה קיימת צורה מכוננת, כמו שלכל שיר 'יחידאי' יש צורה מכוננת. ניתן להתייחס לכך כאל שפה/מגבלה-משותפת, המוסכמת על סך הכותבים, ומאפשרת רובד של אחידות צורנית, בתוך הריבוי. לעתים מדובר בצורה מסורתית בה משתמשים, לעתים עצם הסיטואציה השירית מייצרת פרקטיקה חדשה, ולעתים הצורה היא פשוט 'העדר צורה', כמו לשכב במים.
{3} האחד בקבוצה, משוחרר מעול היצירה היחידאית, סופג את סביבתו וכותב את המלים שעולות בו בתגובה: לכתוב כמו שאחד יכול, לא כדי להיות טוב יותר מהאחרים, אלא כדי לתרום לשכלול טקסט שתפקידו אינו לייצג אותי ולא את האחרים; להתקדם לא-חמוש לאורך הנייר, לאבד את העצמי בפעולת הכתיבה; להיות אף אחד ואחד באותו הזמן. להיעשות רבים.
{4} זהו מפעל אינקלוסיבי מטבעו, ריבוי הקולות והתחבירים פותח מרחב הכלה של אושר וסבל. הנוכחות השירית של האחר מאפשרת לי לשקוע במילותיו, להשתנות מולו או אליו, להתקרב ולהתרחק. מעבר לאיכות התראפויטית (או תראפואטית) של כתיבה כזו, הפותחת דלתות תודעה ומנפה מחסומי ביקורת, הערך הספרותי טמון בעצם הפער שבין הקולות השונים, במתח שנוצר על רוחב היריעה הנפרשת. זהו אחד המפתחות החזקים לקריאה של שירה שיתופית.
האינקלוסיביות מתבטאת גם בקריאה, בתהליך יצירת המשמעות מהטקסט, כולם נמענים ומחברים באותו הזמן: משחק תפקידים כפול – לקרוא ולהגיב, תמיד להגיב (אבל מה עם השתיקה?).
{5} החיפוש אחר התחביר הפנימי מאפיין משוררים רבים. אך גם אותו תחביר פנימי נתון להשפעות חיצוניות ומשתנה כל העת. האימון בפואטיקה השיתופית ובכתיבה עם אחרים מגביר את הנגישות גם לדיאלוג הפנימי, באופן שתהליך היצירה (גם אם מתבצע לבד) יכול להפוך לשיחה חסרת עכבות בין אדם לעצמו.
{6} חרדת ההשפעה היא חרדה עצובה. מי אני אם לא הספרים שקראתי, האנשים שפעמתי, הפרחים שהרחתי, ההרים בהם צעדתי. משוררים חיים ומתים הם חבריי כולם. מכולם למדתי ואת כולם אני כותב (יש שיותר, יש שפּחות). ברגע שאפסיק להיות מושפע מסביבתי, כנראה שכבר לא אהיה. הפרקטיקה הרווחת בעולם השירה, של דריכה-אלימה על משוררי עבר ומשוררי הווה למטרות העלאת הקרן, אינה רלוונטית לעולם השירה השיתופית, אשר מתקיים בדיוק על הקשר שבין כתיבה אחת ואחרת והופך את המתח ביניהן למָנוע-יצירה רב-בוכנותי.
{7} פרוזה זה טוב (תנאף, תנאף). מאמרו המיתי של מיכאיל בחטין אודות 'הרב-דיבוריות ברומן' נוגע בדיוק באיכות זו של הכתיבה הפרוזאית, המשלבת לשונות ותחבירים רבים, כציטוטים של דמויות שונות, או כחדירה של דיבורים והשפעות זרות אל תוך לשונו של המחבר. בחטין, שחקר לעומק את אמנות הדיאלוג ואת הופעותיה השונות בספרות ובחיים ("איני יכול לעשות בלי האחר; איני יכול להפוך לעצמי בלי האחר; עלי למצוא את עצמי באחר, למצוא את האחר בי"), מתאר את הרב-דיבוריות כתכונה אידיאלית של הרומן כז'אנר חברתי ואף מעמדי-פוליטי במובהק.
השירה כפי שאנו מכירים אותה, לעומת זאת, מבוססת בראש ובראשונה על הקול האחד, קולו של המשורר; אך מעבר להצבעה על היות הקול הזה מרובה ומרובד בעצמו, ישנה חשיבות חברתית לעצם הרחבת המדיום השירי, והכנסת הרב-דיבוריות גם למחוזות השמורים והמקודשים של האינדבידואל:
{8} ניתן לראות בשירה שיתופית תרופת נגד אל מול ערכי הרכושנות והניכוס האינטלקטואלי; לעומת ערכים אלה, היום, שירה שיתופית היא בגדר אקט של סולידריות, קומונאליות, התאגדות אמנים וחברים בשיתוף עמוק. מי יודע, אולי בסוף יצא לנו יותר משיר.
{9} זו קריאה לאידיאולוגיה (תענה, תענה).
{10} מהפכה ושלום.
* תודה לכל הקולות והתחבירים שעזרו לי בכתיבת המאמר.
א1 / אוקטביו פאז, ז'ק רובו, אדוארדו סנגינטי, צ'רלס תומלינסון
הַשֶּׁמֶשׁ צוֹעֶדֶת עַל עֲצָמוֹת מְאֻבָּנוֹת:
בַּחֶדֶר הַתַּת-קַרְקָעִי: הֶרְיוֹנוֹת:
וּנְמָלִים כְּבָר רוֹחֲשׁוֹת בְּפִיּוֹת הַמֶּטְרוֹ.
קֵץ לַחֲלוֹמוֹת, תְּחִלָּת הַלְּשׁוֹנוֹת:
וְהַדִּבּוּר נְטוּל-הַמֶחֱוָה שֶׁל דְּבָרִים מַפְשִׁיר
כְּשֶׁהַצֵּל, הַמִּתְאַסֵּף תַּחַת אֲנָךְ
שְׁפַתָּם הַמּוּרֶמֶת שֶׁל חֲרִיצֵי הָעֲמוּדִים, פּוֹרֵשׂ
אֶת כֶּתֶמְהַדְּיוֹ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ קִמְטֵי אֶבֶן דְּהוּיָה:
כִּי הָאֶבֶן הִיא אוּלַי גֶּפֶן
הָאֶבֶן שֶׁבָּהּ נְמָלִים מַשְׁפְּרִיצוֹת חֻמְצַתָּן,
מִלָּה מְדֻבֶּרֶת מִתְכּוֹנֶנֶת בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה:
נְסִיכִים! קֶבֶר וְאֲרוֹן תְּצוּגָה, לִקַּטְתִּי לֵיחַת רְפָאִים:
לִסְתִּי כִּרְסְמָה אֶת הֲבָרוֹת הַחֹל שֶׁלָּהּ:
הַיִיתִי שָׂרִיד וּשְׁעוֹן מַיִם דֶּרֶךְ שְׁמָשׁוֹת הַמַּעֲרָב:
באפריל 1969, ארבעה משוררים בולטים: מקסיקני, צרפתי, איטלקי ואנגלי, התאספו במרתף מלון פריזאי למשך שבוע, על מנת לשתף פעולה בכתיבת ספר שירה המבוסס בראש ובראשונה על מסורת השירה השיתופית היפנית (שמו של הספר הוא 'רנגה: מחרוזת שירים'). בקצרה, הרנגה צמחה ביפן החל מסביבות המאה השמינית לספירה, והיא שיר שרשרת הנכתב במשותף על ידי שני כותבים או יותר (בדרך כלל בין ארבעה לעשרה). כל משתתף תורם בתורו חוליה לשיר כאשר כל חוליה מתקשרת למהלך של קודמתה ובו בזמן פותחת מהלך חדש עבור החוליה הבאה אחריה.
לחוליות הרנגה היפנית צורה מובחנת ביותר (עד לרמת ההברה), אך החבורה שהתכנסה בפריז חיפשה לשלב את המסורת המזרחית בזו המערבית, וכך העבירה את כתיבת המחרוזת לצורה השירית המערבית המובהקת ביותר: הסונטה. עבור היפנים, הרנגה, שבמסגרתה התאספו קבוצות של משוררים במעין ג'אם סשן פואטי, היוותה ביטוי ספרותי של רוח הזן, מדיטציה במלים, מקום בו האחד לוקח צעד אחורה למען הקבוצה ולמען השיר. עבור פאז, שהזמין את שאר המשוררים לאותו מרתף בפריז, צורה זו אפשרה "מקום מפגש והתנגדות של קולות שונים: התמזגות".
השיר המצורף לעיל הוא הסונטה הראשונה מתוך 27 סונטות שנכתבו באופן זה, כל חוליה בשפה אחרת – שפת אמו של המשורר. באופן זה הפרויקט בטא התמזגות לא רק של המסורת השירית המזרחית עם המערבית, ומיזוג קולות המשוררים השונים, אלא גם מיזוג בין שפות שונות. אך הרנגה היפנית לא הייתה מקור ההשראה היחיד של הספר; כחצי מאה קודם להתכנסות זו, בין שתי מלחמות עולם, הסוריאליסטים הצרפתים מצאו בשירה שיתופית כלי להגשמת שאיפותיהם הרוחניות והשיריות, ואכן הספר הרב-לשוני מוקדש באותיות מודגשות: לאנדרה ברטון.
חמישה קצרצרים מתוך עמוד 82 ב'השדות המגנטיים' / אנדרה ברטון ופיליפ סופו
*
לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? אִשָּׁה? שְׁנֵי עֵצִים? שְׁלוֹשָׁה דְּגָלִים? לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? כְּלוּם.
*
יוֹנֵי הַצַּיִד הַמְּבִיאוֹת לְרֶצַח הַנּוֹסְעִים מַחֲזִיקוֹת בִּמְקוֹרָן מִכְתָּב תָּחוּם בְּכָחֹל.
*
בֵּין תִפְאַרוֹת הַכַּעַס הָרַבּוֹת אֲנִי רוֹאֶה דֶּלֶת נִטְרֶקֶת כִּמְחוֹךְ הַפֶּרַח אוֹ מְחַק הַתַּלְמִידִים.
*
עוֹבְדֵּי הַבִּיּוּב שֶׁל גַּן הָעֶדֶן מַכִּירִים הֵיטֵב אֶת הָעַכְבְּרוֹשִׁים הַלְּבָנִים שֶׁרָצִים תַּחַת כֵּס הָאֱלֹהִים.
*
יוֹם הַמֵּתִים, נוֹלַדְתִּי בְּמִדְשָׁאָה אֲיֻמָה בֵּין הַצְּדָפִים וְהָעֲפִיפוֹנִים.
"סוריאליזם, שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביא בין בדיבור, בין בכתיבה ובין בכל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית" (מתוך המניפסט הראשון של הסוריאליזם).
בשנת 1920 נכתב הספר הראשון של התנועה הסוריאליסטית: 'השדות המגנטיים' מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. השיתוף בספר זה הוא רק ביטוי אחד מתוך רבים לשימוש של הסוריאליסטים בשירה שיתופית (שתי דוגמאות מרכזיות נוספות הן הספרים 'התעברוּת בטהרה': אסופה של שירת-פרוזה מאת ברטון ופול אלואר, שלדבריהם נכתבה במצב תודעתי של דיבוּק; ו'האט שיפוצים', שברטון, אלואר ורנה שאר כתבו במהלך טיול בן ארבעה ימים לדרום צרפת בשנת 1930).
בספרו 'היסטוריה של סוריאליזם', מדגיש מוריס נאדו את חשיבות השיתוף עבור הסוריאליסטים הצרפתים ש"השתתפו באופן יומיומי במשחקים שיתופיים וניסויים שהיו הרבה יותר מבזבוז זמן: משחק הדף המקופל, שאלות ותשובות, 'גופה ענוגה', משחק האמת והרצף, בהם הם הגיעו לא רק ליצירות שכל אחד מהם בנפרד לא היה מסוגל להן, אלא גם לידע עמוק יותר של כל אחד מהמשתתפים אודות עצמו ואודות חבריו". באופן זה הם גילו דרכים חדשות 'לצותת' לדמיון. הדלתות שהם פתחו בעזרת הכתיבה השיתופית היו דלתות הלא-מודע. החדרים שהתגלו בפניהם הכילו תשוקה, דימויים מטרידים, הצלבות מפתיעות של רעיונות, זיווג של חלום ומציאות.
שירה שיתופית אינה הפרקטיקה היחידה שאפשרה לסוריאליסטים לפגוש את אידיאל הכתיבה שלהם; לאורך השנים הם פיתחו שיטות שונות ומשונות להגיע למקום הזה, ביניהן נטילת חומרים מנכיחי-תודעה, מניעת שינה, ועוד. אך אין זה פלא שדווקא תנועה זו, שחרתה על דגלה את "שינוי החיים" ברמה החברתית והשירית כאחד, תמצא בשיתוף תשובה ראויה לשאיפותיה.
תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.