הסמיוטיקה של העישון (או) מבעד לנרטיב המטונימיות

מאת

1. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן, עוד בצבא, הפסקתי לשבועיים. לאחר שבועיים שלחו אותי לאבט"ש ליד ג'נין. היה יכול להיות כיף, היה רע. התכסחתי עם אחד השומרים, וכשמילואימניק עבר ליד השער, ביקשתי ממנו סיגריה (מרלבורו לייט. מילואימניק, אחרי הכל). בפעם השניה שהפסקתי לעשן, הפסקתי לארבעה ימים. לאחר ארבעה ימים שלחתי את עצמי למכולת, וקניתי חפיסה. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים? בפעם השלישית וכו', הפסקתי לפחות מיום. לאחר פחות מיום וכו', וגו'. 2. יש את הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי האוכל, הסיגריה שעם הקפה, והסיגריה שאחרי. יש את הסיגריות שבין הסיגריות הללו. העישון אינו נדבק למצב עניינים, הוא נדבק למושג של מצב עניינים. מרגע מסוים, המושג "בוקר" נעשה קרוב יותר לאידיאה שלו – לבוקר כפי שבוקר אמור להיות – אם יש בו סיגריה. המעבר מ"קפה" לסיגריה הוא כבר מטונימי כל כך, עד ששני אלו כבר קיבלו צורת סמיכות בלשון: "קפה וסיגריה". חודש ושבוע ללא סיגריה. בירידה מהאוטובוס הרעב לסיגריה גדול יותר. לפני שהפסקתי, היה בזה היגיון. הרי האוטובוס הוא הפסקת עישון כפויה. עכשיו, הירידה מהאוטובוס, המושג של ירידה מהאוטובוס, מלווה בצורך. 3. ביום הראשון להפסקת העישון הזו הייתי בעיקר רעב. הרעב לעשן עבר מקנה לוושט. הצורך מסמן את עצמו, ולא תמיד במדויק. 4. עכשיו, אחרי כמה וכמה ימים ללא סיגריה, נדמה לי שהסיבה להתעלקות הזו של העישון על מושגי הזמן שלי היא מסובכת יותר משחשבתי קודם. המהלך הראשוני הוא פיזי לחלוטין: העישון בורא צורך בעישון, הצורך בעישון גורר אחריו עישון, שגורר בתורו סיפוק. השאר זה כבר עניין לפסיכוסמיוטיקה הקטנה שלי. העישון והסיפוק מהעישון נצמדים זה לזה במהלך כפול: מקשר של סיבה ותוצאה לקשר של דמיון. הסיגריה, במיוחד כשהיא לא ברשותך, נעשית הסיפוק מהסיגריה. כך או כך, הבוקר כבר לא מלווה רק בזיכרון הסיגריה, אלא גם בזיכרון הסיפוק ממנה. 5. ואולי זה לא כך. כשאני שוכב על הדשא, אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעשן בגלל שאני נהנה מלשכב על הדשא, והנאה נקשרה אצלי לסיגריה, או בגלל שהמושג "לשכב על הדשא" היה מלווה במשך זמן רב כל כך בעישון, ועתה, בלעדיו, חסר כאן משהו. אולי אני פשוט עדיין צריך ניקוטין. 6. באשר למושג "מושג": אם לצטט מעשן ידוע (אולי שמעתם עליו), "חוקר רנסנס ידוע (אולי שמעתם עליו), ק.ס. לואיס", הגדיר את המיתוס כ(מהזיכרון אני מצטט, והזיכרון לקוי)"חתיכת העלילה הבסיסית, שהופשטה מסממניה הקונקרטיים, שיש לה השפעה עלינו". לפני שיקומו לתקן אותי – אנא, קומו לתקן אותי – אנהיר לדוגמא, ש"האודיסיאה", בבסיסה, היא סיפור השיבה. לסיפור השיבה, כסיפור שיבה, יש אפקט בסיסי עלינו, גם מבלי שנדע דבר על אודיסיאוס. גם אם לא מסכימים עם לואיס (מבחינתי השאלה היא לשם מה אנו מגדירים מראש), עדיין מעניין הצמצום הזה של האודיסיאה לשלד עלילה מופשט כל כך, מופשט מספיק בשביל שיוכל להשמין בעוד ועוד נרטיבים. הפכנו עלילה למושג, למסומן. 7. כבר כתבתי את זה כאן פעם: כלב הוא חיה עם 4 רגלים, אבל אנחנו נקבל ככלב גם חיה עם 3 רגלים בלבד. הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהן נזילות למדי, אפשר להשמיט או לשנות חלק מהתכונות שלהן. (אגב, במוסף "מאה שנות מדע" של "הארץ" מתאר אחד הכתבים ויכוח מצחיק בין מדענים בעניין ה"מהו אדם?") חוקרת בשם אלינור ראש ערכה כמה ניסויים בעניין, והצליחה להראות שישנן תכונות ואיברים מהותיים יותר לקטגוריה מאשר תכונות או איברים אחרים. היא קראה להן "תכונות פרוטוטיפיות". כך, קיווי יהיה פחות פרוטוטיפי בקטגוריה "ציפורים" מאשר "דרור". אפשר לתאר זאת מכיוון אחר – תכונות מסוימות מהותיות מספיק לקטגוריה על מנת לסמן אותה. "דרור" יסמן ביתר קלות את הקטגוריה "ציפורים" מאשר קיווי. הידד. 8. הנה, אני מגיע לעניין עצמו: אני מעשן, ומוליך את הסיגריה במעלה היררכיית התכונות בכל קטגוריה וקטגוריה, בקטגוריות של זמן ושל עלילה. בוקר עם קפה וסיגריה נעשה פרוטוטיפי יותר, מייצג יותר, מאשר בוקר ללא שני אלה. "עישון" אינו הכרחי באף אחת מקטגוריות הזמן שלי, גם היום – סיגריה לא מסמנת "בוקר" יותר מכפי שהיא מסמנת "צהריים". אבל "הסיגריה של הבוקר" קיימת, ואתה מגלה פתאום שחיית את הבקרים שלך באנלוגיה לבקרים קודמים, כדי למצוא איזה מיתוס, בוקר פרוטוטיפי, הבוקר של הבקרים כולם. 9. ובזה העניין נגמר. (והתמונה: רויטרס)

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט

מאת

חצוצרה, ספרה של ג'קי קיי, הוצאת עם עובד

קשה לדעת מהו ספויילר בספר הזה, ולכן אצטט תחילה מגב הספר:

"נגן החצוצרה המהולל ג'וס מודי נפטר, ועולם הג'ז שרוי באבל. אך במותו אין ג'וס יכול לשמור עוד על הסוד הגדול של חייו, שלא היה ידוע אלא לאשתו לבדה. קולמן, בנו (המאומץ) האוהב והמעריץ, נאלץ להתעמת עם האמת המדהימה, המטלטלת: האיש שהאמין שהוא אביו היה לאמיתו של דבר אשה.

אלמנתו של ג'וס, מילי, נמלטת מפני העיתונאים צמאי הסנסציה הצרים עליה, ומוצאת לה מקלט בטור, כפר דייגים סקוטי… קולמן נשאר בלונדון ומנסה לאסוף את שברי חייו.

הרומן המרתק הזה מסופר בקולות שונים… אך הכל סובב בסופו של דבר סביב אהבה אחת מופלאה ויחידה במינה, אהבתה של מילי – אשה הטרוסקסואלית לכל דבר – לבעלה ג'וס, שחי את חייו כגבר והלך לעולמו כאשה…"

לכאורה, אין כמו נושא כזה כדי לעשות ספר שכל כולו התפעלות אידיוטית מהאופציות השונות שמציעה ההפרדה בין מין למגדר; או ספר שכל כולו קינה על ילדה חריגה, שחיה כל חייה בגוף הלא נכון, שנאלצה לקטוע את הקשר שלה עם המשפחה כדי להצליח להרגיש "בבית". אבל לא ג'קי קיי. אין כאן שום חרא מהסוג הזה, בעיקר בגלל החלטה עקרונית אחת: ג'ס מוד לא מתלבט.

ג'ס מוד חי עם אשתו שלושים שנה, והיא היחידה שיודעת את הסוד שלו. לכאורה, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי. שלושים שנה של לקום בבוקר ולגלגל תחבושת אלסטית מסביב לחזה, סיבוב ועוד סיבוב. ועוד תחבושת. וחולצת טריקו. ואחריה עוד חולצת טריקו. סיכת ביטחון סוגרת הכל לפני שהחליפה נלבשת. שלושים שנה של להסתובב עם הגב לאשתך בבוקר כדי לשים גרב בתחתונים. שלושים שנה במועדוני ג'ז בלי להשתין ליד החברים שלך. שלושים שנה של ללכת לים בבגדים מלאים. וכל הזמן הזה אתה סומך על אשתך עד כדי כך? וכל הזמן הזה אין לך נפילות, אתה לא חש צורך לשתף, להתייעץ, להתלבט?

לא, זה נשמע מופרך. יותר סביר שג'ס מוד פשוט לקח לעצמו זהות חדשה. הוא החליף אותן. לא זרק את הזהות הישנה, אלא שם אותה בצד לרגע. פשוט כמו ללכת למכבסה אוטומטית ברחוב בן יהודה ולראות את עצמך הופך לתייר. פשוט כמו לנסוע לאפריקה לטפל במצורעים ולראות את עצמך הופך לאקטיביסט. זהות חדשה.

וזה, רבותיי, רעיון גדול. אתה קורא את הספר, וככל שאתה מתקדם, אתה מבין שהזהות היא לחלוטין בת-החלפה. היי, אתה יכול להיות נגן ג'ז. אתה מתחיל להריץ בראש שלך כל מיני דמויות שהיית רוצה להיות. אתה מרגיש שכל העולם נפרש לפניך מחדש, מחכה להיכבש.

(אני, שהעצלנות איננה בלתי מאפיינת אותי, החלטתי בסוף שהזהות הישנה שלי היא מספיק מאמץ, ולכן אדבוק בה. אבל לכמה שעות, היא הייתה תחפושת. לכמה שעות יכולתי להקשיב למיילס דיוויס, ולהעמיד פנים שהוא חלק מספריית הג'ז המפותחת שלי. לכמה שעות יכולתי ללכת ברחוב, כשאני מדמיינת את עצמי עונדת את הז'קט של החליפה שלי מעבר לכתף. תענוג)

מה שלא היה כל-כך תענוג, אגב, היה התרגום.

הסיפור האמיתי והמזעזע של ג'ס