עיתונות

 

מה פתאום פרוייקט חינוך? הרי כולם כל העת מפטפטים על החינוך. מה פתאום עכשיו פרוייקט חינוך? ובכן, זה נכון. כולם מפטפטים. אבל התקשורת, זירת הפטפוט המרכזית, עושה מה שהיא תמיד עושה: ממסגרת את הדיון. ובמסגרת הזאת נכנסים תמיד אותם נושאים. הם חשובים, זה בטוח. לפעמים הם אפילו מצביעים על מחשבה נכונה. אבל לעוסים. ממש לעוסים. ממש ממש לעוסים. כל כך לעוסים, עד שרואים בהם את סימני השיניים של כל המדינה. ואלו הם:

שכר המורים והחופש הגדול
"המורים האלו גם ככה בקושי עובדים. מה זאת משרה מלאה של מורה – 24 שעות שבועיות? אני עושה את זה ביומיים. בלי להחשיב נסיעות לחו"ל, שאז אני בכלל עובד כמו מנייאק. ואל תגרמו לי אפילו להתחיל לדבר על החופש הגדול. מתי אני קיבלתי בפעם האחרונה משכורת על חודשים שלא עבדתי בהם? והם? כל שנה. כמו שעון. חודשיים. אם הם רוצים להרוויח הרבה כסף, שיילכו לעבוד במקצוע שבאמת עובדים בו". דן רברבן, בן 32, עובד אמדוקס רעננה, מרוויח 20 אלף שקל בחודש

איכות המורים
"נו, חייבים לתת להם יותר כסף. כי היום, רק פרחות הולכות להיות מורות. כלום הן לא יודעות. רק אלה שאין להן משהו יותר טוב לעשות בחיים הולכות לשם. באמת. אחיין שלי, בן 6, הולך לכיתה א'. המורה שלו היא חתיכת, לא נעים לי להגיד אפילו. יום אחד הוא חוזר הביתה מספר לאמא שלו שהמורה אמרה חנוכה בא אחרי פסח. את מבינה? חנוכה אחרי פסח".
שני רברבן, בת 30, מגדלת את הילדים של רן, בשיחה בלחם ארז רעננה

המורה ששינתה את חיי
"תקשיב, אחרי, רק בגללה אני חולה על היסטוריה. היא הייתה באה לכיתה, אני מדבר איתך על י"א, כן? לא היה לי הרבה זין ללימודים. קראו לה שולה. והיא הייתה באה לכיתה עם תחפושת בהתאם לתקופה שלמדנו. נגיד למדנו על נפוליאון, הייתה באה עם הכובע המשולש. למדנו על שלמה המלך, הייתה באה עם גלימה כזאת. והיתה מספרת סיפורים. כל היום סיפורים סיפורים. רק מה? הסיפורים האלו הם ההיסטוריה. מאז אני חולה על זה. באמת. יש לי בבית מלא ספרים של היסטוריה".
צחי שמש, הפסקת עישון, בניין משרדים

הצפיפות בכיתות
"רק בגלל זה אי אפשר ללמד כלום במדינה הזאת. שמים אותם ילד על ילד. עוד שנייה יתחילו ללמד אותם במסדרונות. איך מורה, מוכשרת ככל שתהיה, יכולה להתייחס כמו שצריך לארבעים תלמידים? איך? וזה עוד כלום. בבית הספר שאני לימדתי בו פעם יש אפילו כיתה של חמישים. לא, זה כבר ממש בניגוד לחוק. המצב מזעזע"
דינה צרפתי, בת 50, מורה בפנסיה מוקדמת

הילדים לא מכירים סלבס
"כתבנו המשוטט יצא לבדוק מה יודעים ילדי מדינת ישראל על המשורר טשרניחובסקי. לתדהמתו גילה כי 2 ידעו מי הוא, 5 חשבו שהוא רחוב ושבעה, בני 5 עד 10, לא הצליחו להגיד את שמו. המצב, כמו שאתם רואים, הולך מדחי אל דחי".
ערן טל, כתב תרבות בערוץ וידאו באינטרנט, יודע לזמזם את ההתחלה של הוי ארצי מולדתי

כולנו מכירים לפחות מורה גרועה אחת
"נו, אי אפשר להאשים את הילדים שהם ככה מתנהגים למורים. אני זוכר שבכיתה ד' הייתה לי מורה כל כך טיפשה, שהיא לא הצליחה להסביר לנו על רבייה. באמת, עמדנו מול הדבורים והיא רצתה להגיד לנו דברים על זה, אתה יודע איך זה היה אז לא דיברו ישירות, ולא הצליחה לזכור את מה שלמדה בבית"
דביר שושני, בן 40, אבא לשלושה

ניסויים מופלצים
"התברר כי החינוך עוד לא אבוד. בניסוי שנערך בנגב בחודשים האחרונים, באדיבותו של דיוויד שומכר, פילנטרופ יהודי מניו-יורק, קיבל כל ילד בכיתה א' 2 בבית הספר רהט בנגב מחשב נייד למשך כל שעות היום. הילדים זכו לתוספת הדרכה צמודה של מורות שעברו הכשרה מיוחדת במחשבים. אחרי שלושה חודשים שבהם קיבלו הילדים שיעורים בתוספת עזרים ממוחשבים והדרכה צמודה במחשב הצליחו הילדים להשיג תוצאות גבוהות במיוחד במבחן הארצי לבדיקת אוריינות"
עיתון "הארץ", מדווח על ניסוי שבאמת יכול להוות דוגמה לשינוי המוני בחינוך

האלימות בבתי הספר
"תראי, רק בגלל האלימות שם צריך לשרוף את הכל ולהתחיל מחדש. אתה שולח את הילד לבית ספר ולא יודע מה תקבל חזרה. יום אחד הוא חוזר עם חולצה קרועה ויום אחר הוא חוזר בלי שן. זה נורא. והמצב רק נהיה יותר ויותר נורא. אני בפירוש זוכרת שהבן גדול שלי לא חזר ככה. בכל אשמה הצפיפות בכיתות".
סיגל שילוני, אם לשניים

רשימת ערים
"ובמקום האחרון – רהט. העיר הבדווית בנגב הגיעה למקום אחרון בבדיקת הישגי התלמידים בבחינות הבגרות, עם 10 אחוזים מהתלמידים שזכאים לתעודת בגרות מלאה. לפניה ניצבות הערים הערביות נצרת וטירה, עם 12 ו-15 אחוזים בהתאמה. בראשית הרשימה ניצבות הערים רמת השרון ועומר, שכל אחת מהן הגיעה ל-60 אחוזים זכאי בגרות. כתבנו נועם כהן מדווח על האפליה, על המאמצים ועל תלמידים שקדנים"
חדשות ערוץ 2, בערך באיזור ספטמבר אוקטובר

אז פרוייקט
כי לא ייתכן שזה כל מה שיש להגיד על חינוך. לא ייתכן. חינוך זה דבר נורא חשוב. בטוח יש לכם מה להגיד על תוכניות לימוד / בתי ספר מיוחדים / שיטות חינוכיות / סרטים על חינוך / ספרים על חינוך / מורים / חינוך ואינטרנט / חינוך ושואה / חינוך וכל נושא / חינוך ומגדר כמובן, כי לכל דבר אפשר לדחוף מגדר / וגו'.

נגיד, שבועיים מהיום, 1/12/07? איתמר יכין לוגו, ואתם תשלחו לנו. Meitalsha ב-gmail נקודה קום. או itamarshaaltiel באותו מקום. ואפשר גם למייל של הבלוג ב-hemeitster באותו מקום.

מלבד זאת, נתראה בעצרת למען החינוך.

רוב אתרי החדשות שאתם קוראים היום באינטרנט נערכים על ידי אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם משתכרים בין 25 ל-35 שקלים לשעה. הם אלה שהופכים את הודעות היח"צ, הדוברים, בליל הכתבים, הקשבים ואת כתבותיהם של אתרים אחרים לכתבות שאתם צורכים.

הם אלה שמעלים את המבזקים, הם אלה שנכנסים להתקף אדרנלין במקרה של פיגוע, הם שצריכים לתמרן בין מספר משימות סותרות במהותן – מחד, עבודה מהירה ככל שניתן, ומאידך הפעלת שיקול דעת עיתונאי והבחנה בין עיקר לטפל; את התוצאה של הניגוד הזה ניתן לראות בכל כתבת חדשות שמופיעה באותם אתרים, כלומר את הפער בין מספר הכתבות שעולות לאוויר בכל שעה ובין איכותן.

בהתאם לדרישות הסותרות נקבע גם היחס הכפול לעורכים: מצד אחד כאל עובדים לא מיומנים, שניתנים להחלפה מדי שעה – מכאן נגזר גם איום הפיטורין התמידי – ומצד שני כאל עיתונאים בעלי מיומנות וידע, או כמי שאמורים להחזיק בהם.

כשעמוס חוקן ואחרים מקטרים על שגיאות עובדתיות או על שגיאות כתיב והקלדה, הם מקטרים על השגיאות של האנשים האלה. סביר להניח שהאנשים האלה גם יחטפו צעקות – ולא מי שבחר להחזיק אותם בתנאי העבודה הללו.

כל טעות חשופה לציבור, וכל טעות נשפטת כפני האתר; אך במקום שיהיה אדם שיבדוק את הטקסט שמתפרסם, הצוות מצומצם והדרישות עולות. שימו לב לסגנון:

"חברים,

מי שלא עושה לפחות 7 כתבות במשמרת (וזה המינימום שבמינימום) פשוט אין לו מה לחפש בדסק, אולי מתאימה לו יותר עבודה אחרת. העניין הזה הופך למעיק במיוחד לאחרונה.

שיהיה שבוע טוב ונמרץ".

העובדים הללו נטולי כל הגנה, הם בני ערובה של המקצוע שלהם ושל כלוב הזהב-בשקל שבו הם יושבים. לכלוב יש תקרה ברורה מאד: אין שום אפיקי קידום, שום בטחונות לעתיד, וסביר שרובם יגלו שתקרת השכר שלהם נעצרת ב-6,000 ש"ח נטו בחודש. ובשביל פחות מזה – בדרך כלל, הרבה פחות מזה – אפשר לעשות להם הכל.

מעין גילוי נאות

זה איננו טקסט כללי, וזוהי אינה ביקורת בעלמא. הפוסט הזה הוא על אדם מסוים, שעורך דסק חדשות מסוים, שבו עובדים (ועבדו) כמה מחברינו. הטקסט הזה, מטבעו, אינו נטול פניות. היינו מעדיפים שלא לפרסם אותו כלל, ולזמן מה גם שקלנו לעשות כך; אבל לא ראינו ברירה אחרת. ניסיונות אחרים לתיקון המצב, פומביים פחות, נכשלו.

איננו עובדים באותה מערכת, ואם אתם מתפלאים מדוע כותבים את הדברים אנשים מבחוץ, חשבו מדוע עובדים בפועל מנועים מלעשות כן.

"חברים, אני עייף מלהעיר על דברים בסיסיים. וגם נמאס לי. זה או שאנחנו מיישרים קו, או שאני מתחיל לנקוט בסנקציות מעט יותר חמורות ממיילים זועמים. אני מקווה שזה מובן היטב, כי בפעם הבאה באמת שלא אסתפק במייל. זה פשוט לא עובד. וכן, יש כאן איום. חסכו לעצמכם את השאלה."

איך זה לעבוד בדסק?

מוטל עליך לכתוב כתבות, מבזקים, לבדוק תגובות, למצוא תמונות, לחתוך אותן למספר גדלים נדרשים, ולהעלות את הכל למערכת האדמין. במקביל, מוטל עליך להאזין לרדיו, לעיתים ליותר מתחנה אחת, ובמצבי לחץ – גם לטלוויזיה. ברקע מטרטרים ביפרים והאימיילים זורמים, ועליך לעבור על כל אתרי החדשות שוב ושוב, רצוי מספר פעמים בדקה.

עומס המטלות הוא כה גבוה, עד שאין בפועל אפשרות לכסות את כל המשימות. תמיד אתה נאלץ לבחור במשימה אחת ולהעדיפה על האחרות. תמיד ניתן יהיה לבקר אותך. לעיתים, הביקורת היא במסגרת חילוקי דעות לגיטימיים; לעיתים, שופטים אותך על פי נוהל שהומצא מעט לאחר שעברת עליו:

"א. לא משנה מה הנוהל, את צריכה ללמוד להקשיב למנהלים שלך. אם XXX אומר לך משהו, אין שום מקום לוויכוח.

ב. לא התעמקתי בנוהל הקודם, אם כי נראה שכרגע הנוהל מפורט יותר. קחי אותו כקובע."

לעיתים, אתה עשוי לקבל נהלים סותרים – למשל, הדרישה להעלות כתבות רבות יותר, שבאה מצורפת לאיסור לעשות שימוש באתר חדשות מסוים, שעד כה הותר.

אבל כל זה לא משנה. משנה רק שתמיד אפשר יהיה לבקר אותך על עבודתך; שבדסק מסוים הביקורת הזו תמיד נושאת – חסכו לעצמכם את השאלה – איום. כך אפשר תמיד להעלות את הדרישות, ולהשאיר את אותו כוח אדם. קידום, כאמור, אינו אופציה ממשית; השכר, יחסית לסטנדרטים לשכר עבור שירותי תוכן בישראל, גבוה; והעמיתים לעבודה מצוינים. יתר על כן, לחדר חדשות יש רוח יחידה, מהסוג שיכול להבין רק מי שעבד בתיאום מושלם עם אדם אחר כשברקע מייללות סירנות משני מכשירים לפחות.

אז אתה רוצה להישאר. והשכר בסדר. אפשר לגמור חודש. בחוץ רע יותר. וזה אומר שאתה בכלוב.

"מבקש להזכיר לכם שאין שיקול דעת בוויתור על כתבות ערוץ X […] עורך אחראי – הוא האחראי לכל דבר ועניין, כנגזר משמו".

חדר חדשות הוא לא מפעלי ים המלח. זו עבודה טובה, בוודאי לסטודנטים. לא צריך להרים שום דבר כבד; יש מזגן ומכונת שתיה והנחות למזון. ובכל זאת, באחד מערוצי החדשות היותר-חברתיים שפועלים ברשת הישראלית, פוטרו אנשים טובים ללא סיבה טובה, ואחרים, ששרדו, מפחדים מפיטורים, וסופגים צעקות מדי שבוע.

"אני מרגיש די חרא בעקבות תגובות מחלקכם על המייל ששלחתי בצהריים, ובו האמירה שמי שלא עומד ברף מסויים אולי לא מתאים לדסק. זה היה חסר רגישות, וכנראה שלא בפעם הראשונה מצדי. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שמישהו יחוש תחת איום כל הזמן, לא זה היה הטון (אם הקשבתם לניסוח הטקסט ודאי הבחנתם בכך) ולא זאת המטרה. אם תביטו אחורה לשנה החולפת תגלו שבפועל, על אף הרבה כעסים ונזיפות, אנשים לא עפים מהעבודה על ימין ועל שמאל. אני בכלל בעד זכויות עובדים..:) אני גם מכבד מאוד כל אחד ואחת מכם, ומתקומם בעצמי כשאני חושב על סיטואציה של עבודה תחת איום. זה רע ומאוד לא נעים. סליחה מקרב לב."

"אני שונא לעשות את זה ואין לי מושג אם אני בכלל יכול לעמוד בכך, אז סתם בשביל הסמליות: נשבר לי, ויתחילו לעוף כאן ראשים. אני מרגיש ממש חסר אונים, כשבקשות שלי נתקלות בהתעלמות ובסוג של זחיחות. אני נחוש לעשות לזה סוף, גם אם יהיה קצת לא נעים בדסק לזמן מה."

הפוסט הזה לא מיועד לפגוע באיש שכתב את האימיילים האלה. אבל הוא איננו סיפור כללי בלבד. כדי שמערכת ניצול תוכל לפעול היא זקוקה לפחד, והיא זקוקה לאנשים שיעוררו את הפחד הזה. האנשים האלה אינם בהכרח רעים ולעיתים הם מחזיקים בכל הדעות הנכונות. לעיתים, כנראה גם במקרה הזה, הם עצמם פועלים בתוך מערכת דרישות בלתי סבירה.

ודעו, להחליף עורך של מחלקה, קשה ומסובך בהרבה מלהחליף עובד. גם אם אתה עובד מקצועי ובעל נסיון, יש עוד אלף כמוך. אתה בר-תחליף. העורך, גם אם הוא מתנהג כרודן, גם אם הוא מאיים ומשפיל עובדים, גם אם הוא מכפיף את העבודה לגחמותיו – זוכה להגנה, אוטומטית למחצה, מצד הממונים עליו.

זה מה שיש. אחיזת חנק: אדם לחוץ, מולחץ, שכופת את עובדיו באיומי פיטורין; עד שאט אט הופך המקום כולו לסדנת יזע, כזו שיש בה מקלדות. אבל יש בה מזגן ותלושי מזון ותנאים – ויש משימה חברתית.