בעמוד הבית של NGO מוניטור תמצאו מאמרים על המנהרה מרצועת עזה (וכיצד היא "מפריכה את הטענות של ארגונים לא ממשלתיים בנוגע לעזה" [1. תמיד נחמד לגלות שעם כל המרחק בין הימין לשמאל בישראל, שני הצדדים מתפלשים בהנאה בכתיבה טרחנית.]), על הדו"ח האחרון של "יש דין" ("וקידום חקיקה במימון האיחוד האירופי") ועל מימון אירופי לארגון "זוכרות". אני לא מצאתי בו מילה על חקירת קטינים פלסטינים, על תג מחיר בירושלים, על "עבודה עברית" ועל כל שאר האירועים הקטנים, המכוערים, שהם חלק בלתי נפרד משגרת החיים כאן.
אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"
עשן לבן, מאת תמר צורן, הוצאת אסיה
ד"ר דניאל בוקובזה, בסקירתו לספר "עשן לבן" (מוסף ספרים, הארץ, 5.6.2013), מתייחס לקושי לתמלל את הכאב ואת הדיכאון. כפסיכולוג, הוא מצביע על האפשרות לגעת בכאב בכל זאת, לא באמצעות תיאור מילולי ישיר, אלא דרך פעילות פרשנית של סימנים, דרך הקשבה לדברים הנאמרים ואמפתיה. כמי שעוסקת בספרות חשבתי כי בדומה לאופן שבו קשה לתמלל את הכאב, כך קשה לתמלל ולהסביר מהי אמנות, מה הופך יצירה כלשהי ליצירת אמנות.
"כשעזבנו, לא פסק סיפורנו. להפך."
על 'כתובת אש', הספר החדש של יעל נאמן
קצת מפחיד לקרוא ספר שני של סופרת שאהבת מאוד את הראשון שלה. ככל שאוהבים יותר, גדול יותר הפוטנציאל להתאכזב. ואני לא סתם אהבתי את 'היינו העתיד'. נפשי דבקה בנפשו של הספר הזה. לא גדלתי בקיבוץ, ובכל זאת הוא היה מפה חדה ומדויקת של אזורי הנפש שבהם עברו עלי הילדוּת וההתבגרות שלי.