"תסמונת המתחזה" הוא מונח שנטבע על ידי הפסיכולוגיות פולין קלנס וסוזאן אימס ב-1978. אני נתקלתי בו לראשונה בשנות האלפיים המוקדמות כשדבר שאומרים לפרחי אקדמיה צעירים ולחוצים שבדיוק אמורים להציג את המחקר הצעיר והלחוץ שלהם. ובכלל, אני לא בטוח אם מעולם נתקלתי במונח – א. מחוץ להקשר אקדמי, ב. ההקשר המסוים הזה.
אני לא בטוח למה זה כך. כלומר, אני לא בטוח אם זה בכלל כך ויכול להיות שנתקלתי במונח לא מעט, בהקשרים אחרים, אבל לא שמתי לב או ששכנעתי את עצמי במהלך הכתיבה או שמי יודע. מה אני יודע. ובחיי שלא תכננתי להיתקל בתסמונת הזו כאן, בפוסט, שאמור היה להיות משהו קצר ולא מחייב אחרי כמה שבועות יבשים, אבל זין בעין ואלה החיים.
זין בעין, ספציפית, כי פחות עניין אותי לכתוב על תסמונת המתחזה, שבה באמת אני מבין כלום ושום דבר, אלא על תסמונת אחרת, שלהערכתי הצנועה טרם נחקרה כראוי, ושהשם היחיד שהולם אותה הוא, וול, תסמונת המתחזה.
כי הדוקטורנטים הצעירים שמגמגמים על המחקר שלהם מרגישים אולי את האמת: הם קצת מתחזים. הם יודעים שהתחום באמת רחב, שהוא נוגע בתחומים אחרים, רחבים לא פחות, שהמחקר שלהם מתחיל לגרד פני שטח שיהיו עמוקים כפי שרק תחפוץ שיהיו. הם קצת מתחזים, והם טובים לאין ערוך מכל המתחזים האחרים שמקיפים אותם, כי הם לפחות מפגינים מודעות עצמית.
תסמונת המתחזה שאני מכיר היא של אנשים שמדברים בנחרצות וביטחון על תחומים שאין מצב שהם מבינים בהם מספיק. היא מופיעה באקדמיה, בפוליטיקה, בפרלמנטים בטבריה וראשון ובפרלמנטים של פרשנים בטלוויזיה. כלומר, היא נפוצה היכן שנדרשת ממך הפגנת ידע, וזו, מן הסתם, שונה מאוד מידע ממשי.
ראיתי פעם פאנל חדשות שעסק בהתמוטטות מבנה בית כנסת אירעי, שבו נהרגו כך וכך אנשים, ובפאנל שאלו איזה אלוף לשעבר מחיל האוויר, כחרדי לשעבר, מה הוא יכול לספר לנו על הבנייה הלא חוקית במגזר. הוא סיפר. הכל שם היה כל כך ארעי ומחולטר, והדבר היחיד שנעשה שם במקצוענות, במקצוענות מבהילה, היה החלוקה המהירה של הפאנל לדעות לאורך הספקטרום, כך שניתן היה לייצר במהירות אשליה של דיון.
תסמונת המתחזה היא זו שגרמה לסמוטריץ' לדבר על גרנדמייזר, אבל זו גם התסמונת שגרמה לו להאמין, בלי רעד, שהתפיסה הביטחונית שלו היא הנכונה, שבשמה יש לשלוח חיילים, שהיא מתיישבת עם איזו תכנית אלוהית או תכנית ארצית, שמחירה, בכסף ובחיי אדם, פעוט ביחס לרווחים הצפויים ממנה. כלומר, אולי זה לא יהיה פוסט פשוט. יש שדות שבהם אדם נדרש להפגין דעה, אבל להחזיק בדעות הוא גם עניין של אזרחות טובה. וזה מטורף.
כשהייתי ילד סבתא שלי הפצירה בי לקרוא עיתון כי זה חשוב. היא לא הסבירה מה חשוב, אבל היה ברור שזה מה שעושים כשמבוגרים. אני לא זוכר מתי הבנתי כמה מזה לא חשוב, אבל היה רגע, ולאחריו – רגעים. ולמרות זאת, זה עדיין מטריף כמה מזה לא חשוב. כמה מהשיחה הפוליטית היא על היעלבויות וטקסים ודרמות קטנות, אנושיות, שקיימות או שלא, אבל הופכות לעיקר השיחה כי זה קל ומגניב יותר מלדבר על מדיניות. אף אחד לא סיפר לי, כשהייתי ילד, שאף אחד לא רוצה להשתעמם ומה שיש בעמודי החדשות הוא בעיקר התיבול של השולי מעל שרידיו המפוחמים של החשוב. את החשוב, אם תרצה, אפשר למצוא בקבצי PDF של ארגונים שמתמחים בנושא, ומאחר ש"מתמחה" זו הגדרה רחבה, גם שם תמצא מחלוקות, הטעיות, סטטיסטיקה רשלנית, אם לא מטעה, "עובדות" שצוטטו בין ארגון לארגון ואיש לא טרח לבדוק שוב, ואת כל השיט-שואו הרגיל, רק במשעמם ומתיש.
ואין שום דרך לעשות את זה. לא שאני מכיר. אולי לא פלא שזה הולך ונשבר.
ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ חג סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך זה ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ההגנה, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס זע במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח הזה הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. זה לא פולמוס, זה חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל זה טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]