סונטג, פייסבוק, קאמפ, קאסק

1. התחלה כללית מאד: קאמפ הוא צורה מסויימת של אסתטיציזם. זו דרך אחת של התבוננות בעולם כתופעה אסתטית. הדרך הזו, הדרך של הקאמפ, לא מנוסחת במובני יופי, אלא במובני דרגת התחבולה, הסגנון.
2. לתת דגש על הסגנון פירושו להקטין את התוכן, או להציג גישה שהיא ניטרלית בנוגע לתוכן. אין צורך להוסיף כי הרגישות הקאמפית היא לא-מעורבת, בלתי-פוליטית, או לפחות א-פוליטית.

הספר הצנום אך היפה להפליא של סוזן סונטג ״הערות על קאמפ״, שציטוט ממנו* פותח את הפוסט הוא ניסיון פרגמנטלי בן 58 הערות של סונטג לאחוז מצד אחד בהבנה שקאמפ היא תופעה אסתטית-הומוריסטית שאין לקחתה ברצינות ומצד שני לומר משהו רציני לחלוטין על העמדה של מבצעי וצרכני הקאמפ.

האמת הראשונה של הקאמפ, כפי שמנסחת סונטג, היא שבקאמפ הצורה חשובה תמיד יותר מהתוכן, ואני חושבת שזו דרך מרגשת להסתכל על תופעה שנוטים לזלזל בה, אבל כשעוצרים רגע כדי להסתכל בה, מגלים שמישהו טרח ללמוד משהו לעומק, טרח לחשוב עליו, וטרח לבצע אותו באופן שמעקר אותו מעומק.

הספר של קאסק

 

  1. הדוגמאות המובהקות ביותר של קאמפ הן בלתי מכוונות; הן רציניות להחריד. אומן הארט נובו שבונה מנורה שנחש מפותל סביבה לא מתבדח, והוא גם לא מנסה להקסים. הוא אומר, בשיא הכנות: הא לכם! המזרח!…

כשקראתי את סונטג, חשבתי על רייצ׳ל קאסק. הספר האחרון שלה נקרא ״תהלוכה״, והוא כולל ארבעה חלקים. בכל חלק יש אמן/ית ששמם מתחיל ב-ג׳, ועוד מישהו או מישהם. אף חלק הוא לא המשך של השני בשום צורה. שום אדם בספר לא מתחבר לשום אדם אחר. יש חלקים ארוכים בספר שהם תיאורים של אמנות פלסטית. והספר כולו, כך רייצ׳ל קאסק בעצמה אמרה בערב לכבודה בשייקספיר אנד קו בפריז, הוא ניסיון למצוא את הבלתי ניתן למציאה: צורה נרטיבית חדשה לחלוטין, ישר מהניילונים.

התוצאה היא בלתי נסבלת לקריאה. אין גיבור. אין אנטי גיבור. אין מהלך נרטיבי. אין אמפתיה. יש תיאור של דברים עומדים זה לצד זה. חלקם מומצאים לחלוטין. חלקם מבוססים על אמנות שעשו אמנים אמיתיים, שממנה מנסה קאסק להסיק דברים על החיים שלהם. אבל לקוראת לא נותר דבר להיאחז בו מלבד אהבת הקריאה, אהבת הסופרת והאמונה שאם מישהו מגיש לה מנורה, שסביבה מלופף נחש, הוא ודאי יודע משהו שהיא אינה יודעת על המזרח.

זה מכעיס מאד, לקרוא ספר כזה; בעיניי, הברית הבסיסית בין סופרת לקוראת שלה היא ברית האנושיות: את תשחקי לי בלב, ואני בתמורה אתן לך את הלב שלי לשחק בו. אם כל מה שאת עושה הוא להשתמש בצורה של משחק בלב, אבל בעצם מעקרת את הלב מרגשות, אז תודה רבה באמת על בזבוז הזמן, לכי לשלום. המחשבה על הספר הזה כקאמפ – כניסיון מכוון לעקר את הרגשות מהתהליך של המצאת דמות האמן מתוך היצירות שלו – כמעט הצילה את קאסק בעיניי, אבל זה בסופו של דבר זה היה תירוץ זול מדי.

הא לכם, המזרח! (מקור בלחיצה על התמונה)
  1. מה שהטעם הקאמפי מגיב לו הוא ׳דמות אינסטנט׳ (זה מאד המאה ה-18, כמובן); ולעומת זאת מה שנותרת בלתי משתנה היא תחושת פיתוח הדמות. דמות מובנת כמצב של זוהר מתמשך – אדם שהוא דבר אחד, מאד אינטנסיבי.

אבל ככל שחשבתי על זה יותר, על האופן שבו משהו יכול להיעשות ברצינות גמורה, ובכל זאת להיות לחלוטין עקר מעומק, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה פייסבוק (פייסבוק הוא המדיה החברתית שלי. יכול להיות שקורה אותו הדבר באינסטגרם ובטוויטר, ויכול להיות שלא. אני לא מספיק מבינה בכל האחרות). בפייסבוק אנחנו אדם אחד, עם תכונת אופי בולטת, ואנחנו האדם הזה עשרות ואלפי מונים, תמיד, בכל כיוון שמסתכלים עלינו. קצת כמו מר דגדוג, שהדבר היחיד שיש לו הם זרועות ארוכות, אבל בלי הציורים החמודים, ועם אלפי מילין של מלים.

לפני כמה שנים או חודשים או עשורים, מי יודע לספור זמן במדיה חברתית, היה רגע כזה שבו כולם אמרו: אבל למה אנחנו מראים רק את הצדדים היפים שלנו? אנחנו הרי גם מחרבנים, עושים גרפסים ורחמנא ליצלן מעורבים בפרוייקטים שכושלים, ומייד רצו כולם להראות את האחוריים שלהם. אבל הניסיון הזה לסובב את הפסל כדי להראות אותו מזווית חדשה לא צלח, כי בפייסבוק אתה תמיד דבר אחד, רציני להחריד, ולא גמיש.

אז בסדר, אז בפייסבוק אנחנו קאמפ. אנחנו ההומו הזקן, שכבר ראה הכל וחווה הכל ושום דבר לא מרגש אותו, והוא יכול עכשיו ללבוש את חלוק המשי שלו, לשתות את הקוקטייל המוגזם שלו בשתיים בצהריים, ולקבל את פני ההומואים הצעירים כדי להסביר להם דברים. אנחנו לא באמת אנשים, רק ייצוג מוגזם של אנשים. אז מה הבעיה עם זה?

ובכן, הבעיה עם זה, כמו הבעיה עם מר דגדוג לו היה קיים בעולם האמיתי, שהזרועות הארוכות האלו צריכות ללכת איתו לכל מקום, והן אולי מצטלמות יפה ומדגדגות יפה, אבל הוא צריך למצוא איך לחיות איתן בכל מצבי החיים. קל להיות בפייסבוק, ולקרוא על חיים של אנשים אחרים, בעלי מימד אחד בלבד, שמכווצים יפה לכדי הצורה שהיא פוסט בפייסבוק, וקשה לחיות את החיים מחוץ לפייסבוק, החיים שהם עומק, מאמץ, כישלון, וכן, גם דגדוגים.

ואני חושבת שזו גם הסיבה שקל להיות בפייסבוק, וקשה להיות ב״סיפור האמיתי״. קל להיסחף אחרי ייצוג מוגזם של אנושיות, שתמיד רודף אחרי הדבר הבא שיש להגיב עליו, וקשה להודות בעובדה שיש לנו מחשבות שלא מתחברות לכדי פוסט עם פאנצ׳ ליין, שהמחשבות שלנו לפעמים עוסקות בספרות שנכתבה לפני חמש שנים, שאנחנו מתלהבים מסדרות טלוויזיה ששודרו ב-2002, שסדרת הטלוויזיה הזאת שאיש לא ראה, מתחברת אצלנו בראש לספר שיצא בשנות ה-80 לכדי משהו שמתקשר לתופעת רשת מעשרים השנים האחרונות.

אני מחבבת את מר דגדוג
  1. זהו מעשה גבורה, כמובן. מעשה גבורה שנדחף קדימה, לפי הניתוח האחרון, בידי האיום בשעמום. אי אפשר להגזים בחשיבות מערכת היחסים בין שעמום לטעם הקאמפי. הטעם הקאמפי הוא מטבעו אפשרי רק בחברות אמידות, בחברות או מעגלים חברתיים המסוגלים לחוות את הפסיכו-פתולוגיה של השפע.

המדיה החברתית היא חובקת כל, בולעת הכל ובהחלט מעלה גירה. ואולי הדרך היחידה להתנגד לה היא להשתעמם. לכתוב פוסטים ארוכים מדי על גילוי מקרי בהחלט של טקסט מושלם. וזו הסיבה שאני פה.

* יש תרגום ממזמן של יותם פלדמן, אבל הציטוטים פה הם תרגום שלי. אני לא יודעת אם תרגמתי יותר טוב או פחות טוב ממנו. תרגמתי מחדש בעיקר כדי לשחק עם הטקסט עם סונטג.

תעוקת המון

jamescridland, Flickr. CC BY 2.0
jamescridland, Flickr. CC BY 2.0

בחודשים האחרונים גיליתי סוג חדש של מיזנטרופיה. נתתי לה שמות, האשמתי בה אחרים, מצאתי עשרות ליקויים חברתיים קטנים ומגרדים בכל מה שדיבר סביבי. כותרת מדויקת עבור המצב הזה היא די עולם. יש לה יתרונות. ראשית, היא ניתנה על ידי אדם אחר, ולכן מציעה את הנחמה הברורה שבשנאה משותפת. שנית, היא מטילה אחריות על העולם, וזה תמיד משמח. לומר "די עולם" אפילו הספיק לזמן מה, ארוך מהמשוער, אבל רק לזמן מה. אחר כך נשבר משהו, והייתי חייב לצאת מטוויטר ופייסבוק. הפסקה, לכל הפחות.

לפוסט המלא

רקוויאם לאנונימיות

 

Sometimes I wonder

If you're mythologizing me like I do you

It's better when we do

I don't want to know the real you

קווין בארנס

 

פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.

מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.

כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.

בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)

מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.

לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.

 

הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.

 

הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?