הבזקי מצלמה

1.
הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. תומר הוא חבר שלי. לא חירבנו באותו מסטינג בשואה, אבל חבר שלי. ובכל זאת, הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. לא בלי כוונה. מאותה סיבה שאתה מסתכל הצידה אחרי שאתה מעיר לחבר שלך ששכח לסגור את הרוכסן במכנסיים. כדי לא להביך אותו בלי להתכוון. כי זה לא מעניין אותי להחזיר את הפחח לשירה. ולא מעניין אותי להוכיח שגם משוררים יודעים להתקין פיירפוקס. וכל באזז ההעזה והיריקה בפרצופו של הממסד לא מעניין אותי גם הוא. זה היה העניין שלו. והוא עשה אותו. ושמחתי בשבילו. אבל לא רציתי להתעצבן. וידעתי שאני אתעצבן. כי הפחח בשירה. והשורות הקצוצות. ודיוני המטא. וגיבוב השטויות ביחד עם הדברים הטובים. והפוסט-משהו-משהו. אז לא קראתי.

2.
ואז, קראתי את כל הביקורות, והייתי כבר בשלה להתעצבן. וקראתי. זו הייתה קריאה משונה. כי ציפיתי לקריאה שדומה לביקור במנהטן; משהו מזן "אה, באמת יש פה מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה ומוניות צהובות". ואכן היו שם מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה. אבל לא רק.

3.
פעם תרגמתי לגלובס כתבה מעולה של פאסט קומפני שדיברה על גורדון בל, כוכב מזדקן של עמק הסיליקון שעובד עכשיו על פרוייקט של מיקרוסופט שנקרא MyLifeBits. הרעיון של הפרוייקט פשוט: לתעד הכל. אבל הכל. הטיפוס הזה מסתובב עם מצלמה שיושבת על הצוואר שלו ומצלמת כל כמה שניות, עם רשמקול שמקליט את כל השיחות שלו, ובמחשב שלו מותקנת תוכנה ששומרת את כל אתרי האינטרנט שראה ואת כל המסמכים שקרא וכתב. בל מנסה להפוך את הכל לדיגיטלי ולגבות את התיעוד האובססיבי בתוכנה שתעזור לך לעשות סדר בחיים שלך. אני זוכרת במעורפל שני ציטוטים משם; בציטוט האחד סיפר בל כמה נפלא זה לריב עם אשתך כשהאמת המוחלטת עומדת לצידך, או בכונן הקשיח שלך. והשני, שבו מתוודה בל שהוא לא אוהב לקרוא ספרים, כי אין לו דרך לתעד את זה. שני הציטוטים האלו נחרטו בזיכרוני כי הם בעיני נקודות החולשה של העידן הדיגיטלי האולטימטיבי שאליו שואף בל: האמת המוחלטת לא חשובה יותר מהזיכרון הסלקטיבי של אשתך, והתלות בתיעוד לא אמורה למנוע ממך הנאות.

 

יום בחייו של בל
 
4.
חשבתי על בל כשקראתי את לורם איפסום. כי נדמה לי שליכטש הצליח לעשות באופן מדומיין את מה שבל מנסה לעשות באופן דיגיטלי. הספר של ליכטש נקרא כמו הבזקי מצלמה כל-יכולה. לפעמים היא אכן תופסת שיחת מסנג'ר או פליטת מקלדת, אבל לפעמים היא תופסת את המחשבה על אותה שיחת מסנג'ר (אחד הקטעים האהובים עליי בספר: (083) אני אוהב שאת מוסיפה / ארבע-חמש נקודות / בסוף כלשורת מסנג'ר (084) אבלזו / לא סיבה / לחזור). לפעמים אנחנו עוסקים בענייני הרוח והפילוסופיה, ומתדיינים על עתיד השירה, ולפעמים אנחנו סתם מורידים את הזבל או קוראים טוקבק. לספרות יש נטייה להאדיר צד אחד על פני האחר, או להאדיר את חוסר ההבדל בין צד אחד לאחר, על פי הזרם עליו משתייך הכותב, ואני חושבת שמה שיפה במיוחד בלורם איפסום הוא לא הפוסט-מודרניות של "כל הפעילויות שוות בערכן" אלא האדישות הכמו-טכנית לערך הפעולה, שמצליחה, בעזרת השילוב של הצורה והתוכן, למסור תיעוד נאמן של אדם אחד, אחד מיני רבי כלאדם.

Someone goes online

Someone goes online-not particularly computer savvy but they feel they 'get by' as far as checking the weather online, doing their taxes and finding out what movie is playing where-they have in mind that they want to meet someone. It doesn't have to be romantic, though, in all honesty, it would be great if it were. But they don't want their future friend to be from one of those sleazy matchmaking sights. So they go to a blog. Blogs are where all the cool kids hang out. Blogs are where those who aren't just looking for sex find their fix. Blogs don't have sexual predators in them. Blogs are for intellectuals ('just like me'). Blogs are where it all happens. Right? Wrong.

 

This is the truth as seen and read from the 'outside'. I'm not a computer wiz, or a hacker and, frankly, I'm lucky if I can find my way around Israblog. But I know how to write and in a community of writers you'd think that would be enough. You'd think. You'd be wrong.

 

Blogs are founded upon a system of prom kings and queens every bit as much as your average American high school. Blogs have cool kids that everybody fears yet desperately wants to be friends with, and it has its resident geeks that get stuffed into virtual lockers on a regular basis. It is a common misconception that within the world of internet those coveted roles become reversed. That those kids who were teased and taunted in high school—those who's lunch money was eternally missing because it got taken away by the bully of the hour—are now the reigning kings and queens of the cyber playground. They have the power to make you or break you. A good word from them about a post you've written will send you into cyber heaven. A bad one will make your life a living hell. Only that your life doesn't end at the corner of your computer screen; it seeps into your 'real' life, making you ashamed to leave your 'real' home, go to your 'real' job or talk to the very 'real' man who slices your cheese in your local supermarket—but that’s already a different post.

 

The truth is that coolness is a trait for life, just as the number of teeth you show when smiling. A good orthodontist and a couple thousand dollars to spare will make you show more or less teeth, and will, most likely, make these teeth nicer to be seen, but it will do nothing, nothing I say, for the way your lips curl at the corners of your mouth when you smile making you look like a joker. In much the same way, coolness can be acquired. To an extent. Extent being the operative word here. Always and without a doubt the cool factor will fail you when you need it most. When that person you've been dreaming would comment on your post finally does so, you will grow back your greasy hair, pimples, and that chubbiness as if they never left and it would be just another day in your 10th grade gym class again.

 

Alas, you're dreams of sweet revenge have failed. The jock with the great abs and killer charisma who, your only solace was to think, was a total retard and couldn't put together a sentence unless it was in the shape of a car, has done it once again. It turns out he can put a sentence together. A few in fact. It also turns out that when he writes, people read. Seems that the one you took pride in being the opposite of was not only handsome, cool and good at sports but, what d'ya know, he's clever too…

 

They're now picking teams for a game of basketball. It's amazing how you're still surprised when you get picked last.

יה! וואו!

נתחיל מהתחלה; כלומר, נתחיל מהערה ארוכה בסוגריים מרובעים; כלומר, ממבוא אפולוגטי:

[אני לא מבין דבר בתיאוריה של צילום או ציור. קראתי את לסינג וזהו. פרשנות של ציורים וצילומים תמיד נראתה לי מפוקפקת. קראתי כמה פרשנויות מעולות, והרגשתי לא בנוח. אם לתמלל את הרציונליזציה, הרגשתי שהמעבר מהמדיום הוויזואלי למדיום הלשוני צריך להיעשות – אם הוא כבר נעשה – באיפוק. אני יודע שישנה מסורת ארוכת שנים של ווירבול הוויזואליה; אני יודע שאם ישנה מסורת פרשנית, ישנה גם מסורת ציור מקבילה, שנוצרה בהתייחס אליה. כלומר, ציורים מצוירים מתוך התכוונות לפרשנות מסוג מסוים; כלומר, ההסתייגויות שלי, לגבי איפוק, מפוקפקות משהו. ועדיין, לא נוח לי. אז הסתובבתי עם הנקודה הקטנה הזו מתגלגלת לי בראש כבר זמן מה, והרגשתי כמו טמבל להעלות אותה כאן. אבל אולי יש בה משהו. ואם אין, אשמח לגלות למה]

אגם קומו, כפי שהוא משתקף מווילה קרלוטה. איטליה. (rita crane, flickr)

1.

העולם יפה. הכל יפה ומורכב. הכל נע בת אחת, ונושם, ומתפזר באלפי וקטורים קטנים לכל כיוון. הכל יפה. הכיעור גם. גם הסתמי. גם עמודי החשמל. במיוחד עמודי החשמל, בעצם.

2.

אבל אני כותב זאת עכשיו, כך שאני חש צורך להדגיש. ואני חש בצורך הזה כי לפעמים שוכחים. רבים שוכחים לרוב. נסעתי באופניים לפני כמה ימים, ושמעתי ילד אומר בפליאה "בלון", ואמו, בקול מתקתק מזיוף, אומרת "איזה יופי". איזה יופי.

3.

אם אני צלם, והכל יפה, ואני רוצה לומר שהכל יפה, אין לי ממש איך. צילום ממסגר, וזה נהדר. מסגור מפנה תשומת לב. אבל המסגור הבסיסי לא מספיק. אם תרצה לצלם יופי, אתה כבול לצילום דברים יפים – כלומר, דברים שנחשבים ליפים – או, שתיאלץ לנסות להדגיש. ואיך תדגיש? באמצעות זווית ופוקוס, באמצעות משחק עם הצבע. כלומר, תיקח את כל היפה הזה, ותעמיד אותו בזווית יפה, כך שכולם יראו כמה זה יפה, מהזווית הזו, שבה רגילים ממילא לראות את היופי שבדבר. אתה כבול לזוויות שנתפסות כיפות ממילא, ולדברים שנתפסים כיפים ממילא. הצורך לתקשר יופי עם קהל לוכד את כל היופי הזה לקלישאות של יופי.

4.

וזו, בעצם, הבעיה שלי עם פליקר.