הקדמה מתנצלת
אני כותב את הפוסט הזה מבלי באמת להבין על מה אני מדבר. אני הולך לכתוב כאן על השמאל הרדיקלי וקצת על המיקום האישי שלי בתוכו, אבל אני לא באמת אדע להגדיר שמאל רדיקלי אם אתבקש, וההיכרות שלי עם השמאל הזה היא היכרות עם אנשים, פחות עם תיאוריות. ובה בעת, אני מרגיש צורך לכתוב את זה, גם אם אטעה. ראשית, כמי שהולך לקשקש בקרוב על הזכות לטעות שללתי מעצמי את הזכות להימנע מטעות, לפחות הימנעות אקטיבית כל כך. שנית, אולי בין הבל להבל יהיה כאן משהו. אולי לא.
ה-Weathermen ואני
לפני מספר ימים ראיתי סרט תיעודי על ה-Weathermen ביוטיוב. הוות'ר-מן היו קבוצת טרור שמאלנית רדיקלית, שפעלה במהלך שנות השבעים בארה"ב. הם לקחו את ה-SDS (סטודנטים עבור חברה דמוקרטית), אחד מהגדולים שבארגוני השמאל האנטי-מלחמתיים בארה"ב, והפכו אותו לארגון שולי, מפורק, שהלך ואיבד רלוונטיות במהירות.
הבעיה היתה המלחמה. מלחמת ווייטנאם. קל לדמיין איך זה מכאן, מישראל הכובשת, לראות את הזוועות האלה כל יום, לראות את כל ההפגנות שעשית, וכמה מעט השתנה בעקבותיהן. המטרה של הוות'ר-מן היתה להביא מהפכה. מהפכה, משום שהחברה מקולקלת ללא תקנה. מהפכה, משום שהקלקול הזה גורם עוולות לאינסוף. הדרך למהפכה עברה בסיסמה "Bring the War Home”. כלומר, הביאו לאמריקאים טעימה מווייטנאם. כלומר, פצצות.
החודשים האחרונים קשים לי. העבודה על המדרון נעשית מרירה יותר, עבורי, מיום ליום. לראות את כל החרא הזה מתקדם מאליו, בקצב הולך וגובר, ולא להצליח לעשות כלום. ומסביב, קצת כמו אז, העולם השלישי נשטף במהפכות. כלומר, העולם הערבי. ואינך יכול אלא לצפות, אכול קנאה, בנפילתם של עריצים.
יוליה שמואלוב ברקוביץ' ואני
לפני חודשיים אמרה ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ', בין שאר הדברים, זאת: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". מיטל פרסמה תרגום לכתבה מעניינת שעסקה בפמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות. אבל למה, בעצם, יוליה שמואלוב ברקוביץ' אפשרית? למה ישנן תמיד פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות?
אחת התשובות, אולי, נעוצה בפמיניזם עצמו. לפמיניזם יש נטייה לרדיקליזציה, במובן זה שהוא תובע שנביט היישר מעבר למובן מאליו התרבותי. אם לוקחים אותו ברצינות, הטבעי, המובן מאליו, הופך לחברתי, ולרוב הוא מתרגם לשורה ארוכה של עוולות. לא לחינם שמואלוב ברקוביץ' מרגישה בנוח לתקוף את הפמיניזם הרדיקלי, מכיוון שהוא זה שמאיים עליה באמת. התביעה שלו אינה רק לבצע שינויים חברתיים מסוימים, התביעה שלו היא להביט, קודם כל, על מה שלא בסדר. כל מה שלא בסדר. ונכון שסביר להניח ששמואלוב ברקוביץ' לא באמת תדע להבדיל בין פמיניזם רדיקלי לפמיניזם מסוג אחר, וסביר להניח שהיא לא באמת ניסחה לעצמה את הדברים כך. אבל אני חושד שהיא כן מבינה את זה, ברמה מסוימת. כי כשגבר נותן לה מחמאה היא "מבסוטית". כלומר, היא לא מרירה. ומרירות היא התכונה שהכי אוהבים לטפול על פמיניסטיות. יוליה שמואלוב ברקוביץ' אינה פמיניסטית משום שהיא רוצה להישאר מבסוטית. היא רוצה ללכת על נעלי עקב מבלי לחוש מגוחכת. היא לא רוצה לראות את מה שהפמיניזם מציע לה לראות.
זה אינו רק קטע פמיניסטי, זה פחות או יותר הקטע של השמאל. החברה פגומה, פגומה עד כאב. ומרגע שבחרת להסתכל, אינך יכול אלא לראות זאת. בשר זה רצח, גבינה זה רצח, השפה היא סוכן של אי-שוויון. אני לא ציני. אני באמת מאמין בדברים האלה.ואני אוכל בשר וגבינה, ואני צריך לחיות עם זה.
אני לא חושב, אגב, שאין דברים כאלה בימין. אני לא חושב שדווקא בימין מקבלים את כל קדם ההנחות החברתיות. בה בעת, אפשר לקבל, ולו לרגע, את החלוקה הגסה הזו, מכיוון שהשמאל, בדרך כלל, שואף קדימה, לעתיד מדומיין כלשהו. סוג העוולות שהוא בוחר להביט בהן תובעות חברה אחרת, דמיונית, שטרם היתה כאן. אין לנו עבר מדומיין לחזור אליו. לא כי העבר היה דווקא רע יותר, אלא מכיוון שהעבר, בפשטות, לא היה טוב.
הדת ואני
בקריאה השניה של "החטא ועונשו" שמתי לב למשהו מוזר. הכרתי חלק מהשיחות בספר. בווריאציות אחרות, גסות פחות, אבל הכרתי אותן. הכרתי את הסטודנטים שדרשו מסביבתם לחיות חיים אחרים, רציונליים. את הדרישה שהאידאולוגיה תהיה חלק מהחיים עצמם, לחיות אותה כאן ועכשיו. שיחות דומות ראיתי גם ב"האיש בלא תכונות", שם הן היו נחלתו של נוער אנטישמי, שדיבר על הלאום כעל גוף אחד, שצריך להתאחד באהבה. והאהבה אינה רק דיבורים, עליה להיות מעשה. הדרישה הזו מוכרת משום שהיא הגיונית. היא נשמעת אבסורדית אם אנו לא קונים את האידאולוגיה שמאחוריה, אבל אין בעיה מיוחדת בתביעה לחיות באורח שתואם את אמונותיך.
והדרישה הזו מוכרת משום ששומעים אותה גם כאן ועכשיו. והיא קשה, מכיוון שלצידה נע עוד מצעד העוולות הבלתי פוסק, זה שלמדת להבחין בו. במלים אחרות, שמאלנים נתבעים לא רק לתקן את העולם, התיקון חייב להתחיל קודם מהם עצמם. הם צריכים לחיות את האוטופיה שהם שואפים לה.
זו הגזמה, כמובן, פראית אפילו. אבל לא פראית מדי. כי ככל שאתם נעים מהשמאל הליברלי אל הקצוות הרדיקליים, כך מוצאים יותר ויותר צורות שונות של התנהלות בעולם. משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוו–פודיסטס. ולצד אלו יש קבוצות אחרות, רבות מספור. פמיניסטיות שאינן מגלחות רגליים לצד פמיניסטיות ופמיניסטים שמדברות ומדברים בגוף נשי-רבים. אני לא חושב לרגע שזה מגוחך, אם במקרה עלתה השתמעות כזו, אני חושב שאידאולוגיה צריכה להיהפך לפרקטיקה. אם אני מאמין בזכויות אדם, לא אשב בשקט כאשר זכויות אלה מופרות.
אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים יודע כמה דברים נוספים. ואני לא יכול לממש את כל האמונות האלה. כלומר, יכול, אך איני מוכן עדיין למחיר. ואיני היחיד, מן הסתם. העולם מלא באנשים כמוני, שאוכלים בשר מתוך ידיעה ברורה של מה שהם עושים. וכך, לצד האידאולוגיה ישנה גם האשמה, האשמה ההכרחית.
במובן מסוים, כל זה מזכיר קצת את הקבלה הלוריאנית, הניסיון לתקן את השבר שבעולם באמצעות עשיית מצוות. אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין. יותר מעניין אותי האפקט הנפשי שיש לכל זה על האנשים שאני מכיר, עלי.
כי לצד האשמה מחוסר היכולת לתקן את עצמך, האימפוטנציה אל מול העולם חריפה יותר. ואין אונות היא מתכון לא רע לרדיקליזציה. בסרט על הוות'ר-מן אמרה מישהי שהיא לא הצליחה להבין את אדישות הציבור האמריקני לפשעים שנעשים בווייטנאם. היא החלה לשנוא אותם, את האנשים הללו שחגגו ימי הולדת וצפו בטלוויזיה, “ונשאתי את שנאתי כתג של עליונות מוסרית". כל כך קל ליפול לשם, אלוהים. אני נופל לשם כל כך הרבה פעמים ביום.
אבל אני לא נופל למלכודת השניה, מלכודת המהפכה. המהפכה היא אחת המגפות שהוריש מרקס לשמאל, והיא תמיד יושבת שם, כאופציה. אם העולם כה פגום, הדרך היחידה לתקן היא להתחיל מחדש. המהפכה היא הרי הריסטרט האולטימטיבי, הקונטרול-אלט-דליט של הפוליטיקה. אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים. אבל הפיתוי, כרגיל, שם. בתחילת דרכם הוות'ר-מן הודיעו על "Days of Rage” בשיקגו. ואני זוכר את עצמי מייחל ליום זעם אחד כאן.
וזהו, אין פואנטה. בכלל. זו סתם תזכורת, בעיקר לעצמי, שעם כל המדרון אנשים הם עדיין אנשים, ושרובם משתדלים בכל כוחם להיות בני-אדם הגונים. וששינויים חברתיים קורים לאט, תמיד לאט יותר מהשינויים שחלים בך. ושקורט וונגוט צדק: ככה זה.
מצפון זה זין
!
איבדנו כבר אית האמון בכם , אינכם עושים דבר לימעננו , וילימען עמנו הסובל .
אתם רק מגבירים את הכיבוש בישראל ולא מונעים אותו .
אנחנו חיים כבר 60 תחת הכיבוש ללא אדמותנו ללא כפרינו ללא כספנו שנגנב בידי החיילים והצבא .
אנחנו עוד מחזיקים את המפתח לדלת ביתנו שינהרס ע"י הבלדוזרים.
ואני זועק לעולם , עד מתי תיראו בסבלנו תחת החילים הברברים .
אני בוכה לבריטניה ולאירופה עד מתי אנחנו נחנקים מדמעות .
בבקשה יא עולם תקשיב לנו .
די לכובוש ! .
אנחנו מנסים מוחמד
אבל אנחנו לא מצליחים
כמוכם, אנחנו גם חלשים מול המכונה הגדולה
אבל אנחנו לא נפנה לדרכים האלימות, ומתפללים שגם אתם לא, למרות הכל. כי לא זו הדרך. אנחנו גם מדוכאים, פחות מכם – אבל אנחנו גם מדוכאים ולא צריך להפריד ביננו לבינכם! כי בעיניי אתם אחים, ואת סבלכם אני אכן סובל בהזדהותי כמו שכתב הכותב. הלוואי שהכיבוש שלנו ושלכם ייגמר בדרכי שלום
אז כמו שאמרתי בטוויטר, אחד הזמרים שאני הכי אוהבת הוא דיוויד רוביקס.
את הבעייתיות הזו הוא מקפל לתוך השיר הזה שלו: I'm a better anarchist than you http://www.youtube.com/watch?v=jaWNhKYzh3Q שנכנס ראש-בראש עם הצורך שלו לחיות את אמונותיו תוך שינוי המציאות.
יצא לי לראיין אותו ואת אטילה הסטוקברוקר אחרי הופעה שלהם כאן, משהו כמו 2006, ושאלתי אותם אם הם לא מפחדים לשיר את מה שהם שרים. שניהם הנידו בראשיהם. לא, לא, הם בעמדת פריווילגיה, לא יאונה להם כל רע. גברים, לבנים, אחד מהם חצי יהודי – הם האדם העליון, בתצורתו הנוכחית כאן ועכשיו.
לא הצלחתי ליישב לעצמי את הבעיה הגלומה בפרדוקס הרדיקליזציה. לדעתי זה נובע מחוסר-סבלנות, אולי: אם *אני* כבר הבנתי שיש בעיה, אז שפתרונה יופיע מייד.
וזהו שזה לא מספיק שאני הבנתי. וכשהייתי רק-צמחונית ידעתי את המחיר (עבור חיות) של כל ביצה וכל שלוק של חלב. ואז כשגופי קרס מזה, עימתתי את עצמי עם השאלה של מה-עושים-לתיקון-עולם-מתוך-גוף-שבור.
אין לי תשובה טובה. רק סבלנות, וגם זה במידה פחותה מדי. ושירים מצחיקים. ועולם שבור.
רוביקס ענק. עשה לי את הלילה.
וכן, סבלנות. גם אם זה קשה.
איך אני מתגעגע אלייך, כפרה עלייך.
יואבי?
מצטרף לאיה בשאלתה.
וגם אלייך איה,
עוד שתיים עשרה יום!
מרתק ומעורר תחושת הזדהות, ובכל זאת עולה השאלה של הקונקרטי,\לפחות אצלי, חלק מהסיפור של השמאל, (וגם של הקבלה הלוריאנית אם מדברים) הוא לתחושתי חוסר הקונקרטיות, הרי זה לא האמת שאפשר לשנות את כל המציאות החיצונית באמצעות רצון או אפילו שינוי חיצוני, זה פשוט גדול מדי מורכב מדי, יש פה סוג של אטימות ויהירות, ואני אומר את זה כמי שחווה את זה עדיין את היהירות והאטימות הזאת על עצמו. באיזשהו מקום חוסר הקונקרטיות גם לא מאפשר תזוזה. אז מה נשאר?
לא הרבה אם מחפשים את חוסר הצדק, אבל נראה לי שדי הרבה אם מבינים שחוסר הצדק הוא תופעה אנושית ובתור שכזאת הוא מלא בנסיבות ואם הוא מלא בנסיבות אפשר לשנותן לאורך זמן.
אני לא יודע אם אני מסכים. כלומר, אני מסכים שראיית כל העוולות הללו יכולה להוביל ליאוש, אבל אני לא חושב שזו אטימות או יהירות. זה פשוט תוצאה של לנסות לבלוע יותר מדי בבת אחת, וזה די אנושי, לא?
איתמר,
לקרוא את הפוסט הזה זה גם להכות על חטא על כך שבעת האחרונה סבלנותי לא עמדה לי לקרוא כלום (מסיבות אישיות-משפחתיות) ולכן לא קראתי פוסטים שלך. לא נורא, אקרא לאחור. טעות שניתנת לתיקון.
אמנם באת לדבר על השמאל הרדיקלי ודיברת על פמיניזם ואנטי פמיניזם – אבל לא נורא, כי הם היינו הך. ההערה החשובה נוגעת דווקא לתודעת זכויות אדם, שהן הבסיס לשניהם. תודעת זכויות אדם היא תודעה חסרה. אנשים מתבלבלים בלבול עמוק בין רגשותיהם (נפגעתי, נעלבתי וכד') וזכות התגובה למי שפוגע בהם, לבין זכויות אדם אוניברסליות שהפגיעה בהן לא יכולה להיות פורמט התגובה, שכן אז הם מנציחים בעצם את הפגיעה נגדה באו למחות. זה בלט מאוד בסיפור האחרון על הכנס שבוטל, שהביא אותי גם למסקנה מייאשת שקטנים הסיכויים שרוב מי שמגדירים עצמם שמאל רדיקלי או פמיניסטיות/ים, יבינו את זה. זה דורש יכולת הפרדה פנימית, ששואבת משאבים פנימיים של התעלות על הרגע – שאין להם לתת.
לגבי הפוסט המצויין של מיטל (שאשתמש בו כחומר חובה בקורס שאני מעבירה) – האנטי פמיניסטיות שהיא מתארת (אני רואה קצת יותר מורכב, אגב, את התופעה – אבל אגיב שם), מזכירות לי את תפיסת האנטי-גרופ בהנחיית קבוצות: קבוצה בתוך הקבוצה שמתארגנת כחזית מול הקבוצה ומייצרת מרד ועד לפירוק הקבוצה, מכיוון שהן מגדירות את עצמן דרך ההתנגדות.
בהמשך לפוסט שלך, מפנה אותך גם לזה של עופרי אילני על ההוקעה בשמאל.
לגבי הכנס, אני חושב שאשכר אלדר כהן טעתה מאוד, אבל קשה להאשים אותה באי יכולת הפרדה בין הפגיעה האישית לפגיעה הכללית. ובכלל, נראה לי שאם יש משהו שלא אבין בעולם זה ההתנהלות של כל הצדדים בסיפור הזה.
לגבי הפוסט של מיטל, מאוד התאפקתי לא לכתוב "בורדייה". וכן, חלק מהדינמיקה החברתית היא יצירת התבדלות. אבל אני חושב שעדיין מעניין לשאול למה ההתבדלות מגיעה דווקא מהכיוון הזה, כלומר האנטי-פמיניסטי.
קראתי את הפוסט של אילני, והאמת שהוא היה אחת הסיבות לפוסט הזה. קל לראות איך ההוקעה יוצאת מתוך הסיבות שפורטו כאן. כי אם אתה לא יכול אלא לבחור את המאבקים שלך, אתה חייב להצדיק את הבחירה הזו לעצמך. ולכן סדרת המאבקים בתוך השמאל על איזה מאבק נחשב יותר, מגדיר יותר, את הקבוצה כולה.
חשוב לי להתייחס ל"קשה להאשים"; נטייתנו המאוד אנושית היא לעשות שימוש במטבעות לשון שנראות לנו הגיוניות לסיטואציה, אולם למעשה אני חשה שאנחנו ממלכדים את עצמינו בכך לפרקטיקת ההוקעה שעופרי מדבר עליה. אין מדובר ב"להאשים" אלא בלהצביע על מעשה או תופעה שהמעשה נמצא על הרצף שלו. לא כל הצבעה על תופעה היא האשמה. והרי ממש לא יפה להאשים, מה גם שאז אנחנו נוגעות מייד בפרה הקדושה של כולנו (לא יודע אם אתה זוכר שהואשימה אותי פעם מישהי סביב החוק להפללת הלקוח ש"עברת על הקווים האדומים של תנועתנו", משום ששאלתי זונה שהצהירה על בחירתה בזנות מה הביא אותה לבחור – והזועמת שכעסה עלי הסיקה שמדובר בשאלה על פגיעה מינית). ובכן, לא מדובר על האשמתה של אשכר אלא על הצפת הדפוס המאוד בעייתי של רבות מאיתנו, לפעול מתוך החווייה ולא מתוך ההתבוננות עליה. מכאן באות הסערות העצומות של גינוי, הוקעה, ונדטות גורפות וכיו"ב. האם זה משרת את המאבק לשוויון ולשמירה על זכויות אדם של נשים? לדעתי לא. אני יודעת שיש משהו פילוסופי (אולי מידי) בתפיסה הזו, שקשה לו להתחבר לעומקים של כאב שנושאות איתן נשים, אולם פילוסופיית חיים ופילוסופיית מאבק הם לטעמי המצפן של כל הפרקטיקות. אני עצמי בהחלט נתקלת בקונפליקטים רגשיים ועמוקים בהתמודדות שבין המצפן לפרקטיקות שמכוונות אליו, כך שאני בבחינת נאה דורשת נאה מקיימת בעניין זה.
לגבי למה האנטי גרופ הוא אנטי פמיניזם, אני לא יודעת. השני גרוש שלי הם האפשרות שמתקיימת כאן מחאה הכי טריוויאלית בעולם, מתוך העלבון של המוקעות מלכתחילה, על הוקעתן. משהו במוחלטות הפמיניסטית משאיר בחוץ מעגלים רחבים מדי, וכועסים. לא מתקיים מו"מ מול המעגלים הללו. אני לא אומרת שצריך להתקיים (לא יודעת), אבל היעדרו של מו"מ הוא אולי העילה להכרזת המלחמה של האנטי פמיניסטיות על הפמיניזם?
ולגבי דירוג מאבקים, כבר אמרתי סביב נושא ההטרדות המיניות בהפגנות כמו גם על דברי ציפר, שתיעדוף זכויות אדם הוא בעיני הפרת זכויות אדם…
הארכתי, סליחה 🙂
אגיב רק לנושא האנטי-גרופ: אני חושב שבמקרים רבים קשה מאוד לנהל משא ומתן בין הצדדים. ולא רק בגלל האנשים, אלא בגלל שהנחות היסוד שונות מדי או (וגרוע יותר) שפרקטיקות הפרשנות של כל צד לגבי הצד השני הן מאוד לא מחמיאות. הדוגמא הקלאסית היא שמאל מול ימין. שמאלנים צריכים לעבוד מאוד קשה כדי לשכנע ימנים שהם בכלל לגיטימיים, והמצב ההפוך נכון גם. כאשר השיח הוא כה לוחמני, משא ומתן נוטה להיעלם.
תודה על הפוסט. מקווה שייתן קצת כוחות להמשיך, עם טיפה פחות שנאה לסובב ולסובבים (וברוך השם יש מספיק). לא יכולת לסיים עם איזה "יהיה טוב" במקום "ככה זה"?
אני קצת מכור ל"ככה זה", למען האמת 🙂
מסכימה עם כותב המאמר כמעט בכל הנקודות להוציא את עניין המהפיכות והאוטופיות. אני דווקא כן נוטה להאמין במהפיכות ובאוטופיות, ומעדיפה ליפול ל'מלכודת' השניה – המהפיכה – מאשר למלכודת השנאה לכל האנשים האדישים.
אני לא מעדיף ליפול לאף אחת מהמלכודות האלה, אבל מלכודת האוטופיה מסוכנת בעיני.
ואני חושבת שמבין שתי המלכודות שציינת – מלכודת השנאה והמלכודת המהפכנית/אוטופית – המלכודת השניה היא היחידה שטומנת בצד הסכנות שלה גם הזדמנויות גדולות שחבל לוותר עליהן.
אבל אלו לא שתי האופציות היחידות.
זה פוסט מופתי.
ומזכיר לי כמובן את פסטורליה אמריקאית.
רק שאני חושב שמלכודת האוטופיה ומלכודת המהפכה הן אותה מלכודת.
פוסט חשוב. תודה.
מה תודה? רטווט!
אני מתחילה להרגיש כמו מסיונרית עם היוטיוב הזה, אבל כאן זה ממש מתבקש
http://www.youtube.com/watch?v=M5THXa_H_N8
http://www.youtube.com/watch?v=uSAzbSQqals
(פיירפורקס 4 לא מראה את הקפצ'ה, יימח שמו)
מגניב. אראה את זה מאוחר יותר. תודה 🙂
וואו
ושוב: וואו
פוסט מעורר הזדהות, כרגיל.
מסכימה לגמרי עם תחושת החוסר טעם במהפכות. כדאי לקרוא על המהפכה הרוסית בספרו הנהדר של פלטונוב 'בעולם נהדר ואכזר'.
אופטימיות, בעיניי, היא האמונה ביכולת לשנות דברים בזהירות, בלי להפוך את חייהם של אנשים רבים מדי.
יותר מדי אנשים ממליצים לי על פלטונוב. אולי באמת הגיע הזמן שאקרא אותו.
אחחח, איתמר. כפרה עליך!
🙂
מה שמיטל אמרה
פוסט חשוב וטוב. תודה לך.
מסכימה עם כל מילה.
לפני שנים רבות השתתפתי בפגישות של חוג פמיניסטיות ופרשתי כשפרצה מלחמת [—] ואז כולן רצו להלחם כגברים ואני סברתי שמלחמה היא אנטי פמיניסטית… ושאנחנו צריכות להלחם במלחמה עצמה.
היום אני מקנאת באנשים שמצליחים לתרום באופן מעשי לפעילות השמאל.
אני תורמת רק לחוג המשפחה שלי וגם זה מאבק אינסופי, בחלקו פמיניסטי. אני מסכימה אתך ועם תמר שאמרה 'אופטימיות, בעיניי, היא האמונה ביכולת לשנות דברים בזהירות, בלי להפוך את חייהם של אנשים רבים מדי.'
אופטימיות קשורה בהחלט לראיה אוטופית שהיא נחלת השמאל והניתוח שלך בנושא זה יפה.
תודה רבה.
קראתי את הפוסט ואני מודה שאני לא מבין מה אתה רוצה, על מה אתה לוקח אחריות בחיים שלך, מה אתה רוצה שיהיה, מה הקשר בין פמיניזם לשמאל רדיקלי, למי אתה מכוון.
אני קראתי אוסף של רעיונות שבסופו חשתי סחרחורת שהביאה לי את המחשבה שאולי גם לך זה לא ברור?
אני לא כל כך יודע איך להגיב לזה. כלומר, אין לי את הכוחות לסכם את הפוסט לשורה וחצי, ואני לא בטוח שאני יכול.
יובל, למה אתה חושב שאין קשר בין שמאל רדיקלי לבין פמיניזם רדיקלי? הקשר הוא בכך ששניהם דוגלים בשיוויון וחירות לכל הפחות בין כל בני ובנות המין האנושי.
(ראשית, פוסט מעניין וכו וכו)
*בכלל לא בטוח במה שאני רושם כרגע
שמאל, ימין, מרכז או מה שלא יהיה, זה הכל חלק מאותו משחק.
נדמה לי שסארטר אמר פעם שאם היהודי לא היה קיים, האנטישמי היה ממציא אותו.
כל צד כזה הוא פשוט תגובה לא רציונאלית ובלתי אחראית לצד אחר.
כן, אוטופיה…
המשחק הזה נראה לי מורכב מדי לפתרונות פשוטים ופשטניים כל כך…
הכל חרא?
אנחנו רצינו לשחק,
זה היה ברור שזה יגמר בבכי.
אני לא חושב שהצדדים במפה הפוליטית מתקיימים רק ככוחות מתמטיים, שמגדירים את עצמם זה מול זה. כלומר, אני חושב שזה חלק מהעניין, ללא ספק, אבל גם השמאל וגם הימין עובדים מאוד קשה כדי למלא את הצד שלהם בתוכן.
"אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים" – מפתיע ומשעשע אם עוצרים כאן.
ולהלן סמיילי: 🙂
כמו רובם מעלי, תודה על הפוסט. חשוב לזכור להביט מבחוץ על האידיאולוגיה, ולהבין שגם היא תופעה תרבותית שאפשר להביט בה במבט ביקורתי, בלי לזנוח את האמונה בה. לדעת שגם היו לה מקבילות בהיסטוריה, וכבר דיברו עליהם, וכתבו עליהם (בשבילי, אגב, הספר שהי הכי קרוב לחנייה שעברתי בתנועות שמאל הוא שינים לבנות, למרות שהסוף הבעייתי).
ואגב לגבי הימין, אז למרות שבימין החילוני אני לא מכיר להט כזה, הרי שאצל מי שקרויים בתקשורת נוער הגבעות המצב מאוד דומה, אם כי אצלם הממשתתפים הם יותר צעירים, ולכן האידיאולוגיה יותר רדיקלית. השאיפה לטהרנות עצמית תמיד מלווה תנועות רדיקליות.
ניסיתי לכתוב על הימין מעט ככל שאפשר מכיוון שאני לא באמת מכיר את המצב שם. ואם אנחנו כבר בזה, נדמה לי שהניסיון להגדיר שמאל הוא הנקודה הכי בעייתית בפוסט שלי. אבל, אם לשלוף מהשרוול, נדמה לי שאתה צודק. ככל שאתה רדיקלי יותר אתה נוטה לקחת את האידאולוגיה שלך יותר ברצינות, מכיוון שאינך יכול להסתמך על המובן מאליו החברתי (כלומר, עליך להגיע למקום הרדיקלי באופן פעיל, יחסית). ואם אתה לוקח את האידאולוגיה שלך ברצינות, קל מאוד ליפול לטהרנות.
אוף איתך. אומרים לך שאתה צריך למצוא פואנטה, ואתה מצליח לכתוב את זה בכל זאת, ולהפוך את חוסר הפואנטה לפואנטה.
p:
היתה לי מחשבה בעקבות הפוסט ההוא בארץ האמורי. המחשבה שלי היא שככל שנהיים יותר רדיקלים, יש פחות אפשרות אמיתית להשפיע על המציאות המרכזית שעליה רוצים להשפיע. מה שנשאר הוא להשפיע על האנשים שבסביבה הרעיונית, ולכן קורות כל התופעות שאנחנו מכירים בתנועות הקצה. המריבות, ההתפצלויות, השנאות. פשוט מתוך תסכול.
ואקנח בקריאה – Splitters!
http://www.youtube.com/watch?v=gb_qHP7VaZE
נראה לי שאתה צודק, אם כי אני לא בטוח שהסיבה היא תסכול. לא יודע, אני צריך לישון על זה קצת.
וואו.
אה, וואו.
הפוסט הזה מדבר אלי אישית, כנראה בגלל הפלירט המוזר וארוך־השנים שלי עם רדיקליות: אני קורא בלוגים של שמאלניים-רדיקליים באדיקות למרות שהשמאל שלי הוא ציוני אם בכלל, אני מאוד מסמפט צמחונים אבל אוכל בשר, אפילו מגדיר את עצמי כלא-פמיניסט למרות שמן־הסתם אני יכול למצוא איזו הגדרה סבירה שלו שתתאים לי. יש משהו מאוד מושך בעקביות אידיאולוגית ומוסרית של רדיקליות, ויש משהו מאוד מושך גם באנשים שבאמת מנסים להיות עקביים אידיאולוגית ומוסרית. אבל ברור שזה קרב מאסף ומפסיד, ואין סיבה אישית רציונלית להיכנס אליו; ממילא, כמו שאמרת, אף־אחד לא באמת יכול להיות מושלם. להריח שוקולד יותר כיף מלקבל כאב־בטן. אשמה? אני יכול רק להניח שאדם דווקא מרגיש יותר אשמה שהוא מקבל על עצמו איזושהי מחוייבות. לא נראה לי שמסורתיים מרגישים אשמים יותר מדתיים, למשל.
עניין הגיחוך חשוב פה, נראה לי. אני חושב שמשהו נראה מגוחך רק כשיש בו איזה ערך מוסרי אמיתי — מעבר לאסתטיקה טהורה. אשה שעירה־במוצהר ושאר הדוגמאות בטח נראים מגוחכים לחלק גדול מהאוכלוסיה, וזה דווקא בגלל שהמסר מהדהד, כך או כך; זה דוחה ברמה עמוקה כי זה דווקא מושך, ברמה עמוקה, דווקא את שמואלוב-ברקוביץ' (ואותי). אחרת פשוט לא היה אכפת לה (לנו).
ועוד משהו, כי דיברת על זה בעבר: אתה חושב שיש קשר בין השנאה של הרדיקל לשנאה של המיזנטרופ? העמדת אידיאל בלתי־אפשרי מול האנושות?
אני חושב שיש המון סיבות טובות להיכנס לקרב המאסף הזה, משום שיש ערך, בעיני, למאמץ להיות מוסרי. אבל אני חושב גם שצריכה להיות לך היכולת לחמול, על אחרים ועל עצמך, ושבלעדיה ההפסדים, והם בלתי נמנעים, יהרגו אותך.
ואני מאוד מסכים גם לגבי המיזנטרופ וגם לגבי הגיחוך. לא חשבתי על שתי הנקודות האלה בכלל. וזה מוזר קצת, איך המחשבה נעה בספירלות, ובעצם אני מגרגר את אותו רעיון במשך הרבה מאוד זמן.
צר לי עליך. זה נראה שאתה הולך ומשתגע. כולי תקווה שתמצא את הדרך. לעולם לא תוכל להיות שלם עם מצפונך, כי תמיד תהיה בתחרות עם מישהו/משהו, וזו עובדה שמרבית האנשים מפנימים בגיל ההתבגרות. לנסות ולהכניס את זה לתיאוריות ופרדיגמות רק מסבך את המצב – אני מניח שבסוף תגיע לזה בעצמך . או לאברבנל.
לא. צר לי עליך.
פנטסטי. שלמות של פוסט
תודה רבה
תודה על פוסט יפה וכנה.
אני מנסה להיות קצת אופטימית. חבר טוב שפתח בפני את הפתח לעולם האקטיביסטי אמר לי פעם "כל אחת עושה מה שהיא יכולה".
נלחץ לי אנטר בטעות, מההתחלה:
תודה על פוסט יפה וכנה.
אני מנסה להיות קצת אופטימית. חבר טוב שפתח בפני את הפתח לעולם האקטיביסטי אמר לי פעם "כל אחת עושה מה שהיא יכולה". ויש פה נחמה גדולה, במשפט הזה. זה באמת מסתכם בלהביט בעולם בחמלה, או בזעם וכאב. אני מניחה שבלתי אפשרי להשאר בנקודת מבט אחת כל הזמן, אלא רק לנסות להרחיב את האחוזים של נקודת המבט של החמלה (או למצוא אותה בכלל). צריך לזכור כל הזמן שאפשר לקחת אחריות על הכל, אבל גם אפשר להסיר אותה קצת לפעמים. אנחנו רק בני ובנות אדם, רבאק. אנחנו חלק ממערכת מאוד סבוכה וקשה, אנחנו ספוגים כאבים ומכאובים, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים.
אני מסכים לגמרי. גם אם זה תמיד קשה.
נשמע שלפעיל \ למאמין (ולעצמך) אתה מציב כאידיאל רובוט שמתוכנת להגדיל את הצדק ולהקטין את העוול או לחילופין קדוש-רוחני: לעסוק בפעילות מכעיסה, אבל לא לכעוס, לתת הרבה ולא לצפות לתמורה, להיות טוב ולקבל את הרוע של אחרים, לגלות בגרות וסבלנות.
לעומתו, כלפי הכופר אתה מגלה סלחנות (אסטרטגית?): מספיק שהוא משתדל \ העיקר הכוונות. אבל מה כשהוא לא משתדל? מה הוא יסביר לך שהוא לא סתם עצלן אלא פשוט לא מקבל את הערכים שלך או שולל אותם על הסף? מה תחשוב אם הוא יאמר לך באופן חד משמעי שהוא רוצה כסף ועל הזין שלו זכויות אדם?
הי,
את צודקת, אני מציב אידיאל שהוא בלתי אפשרי. אבל נראה לי שההתכוונות לעבר האידיאל הזה אפשרית מאוד. וברור שנכשלים בדרך, וברור שלא מגיעים אף פעם, אבל ההתכוונות הזו חשובה.
לגבי הכופר, אני לא מגלה סלחנות. אני חושב, באמת ובתמים, שרוב בני האדם טובים. או, לפחות, שרוב בני האדם משתדלים להיות טובים. זה לא נכון לגבי כולם, ויש אנשים שמגיע להם כל הזעם שבעולם. אני סבור, אישית, שבפוליטיקה שלנו אפשר למצוא כמה מהם. אבל הם לא רבים, לא רבים בכלל.
ולגבי ההתבטאות של חברת הכנסת, אני אשמח אם תסביר לי מדוע זו התבטאות אנטי-פמיניסטית בעיניך. אתה כנראה לא מסביר משום שזה ברור מאליו בעיניך, לי זה לא ברור מאליו.
אסביר: זו התבטאות ששומטת את הקרקע מתחת לטענות פמיניסטיות רבות, שנועדה לעשות זאת, ועושה זאת בגסות וביהירות. כלומר, ניתן לטעון, לדעתי, שגבר שמחמיא לאישה ברחוב לא מטריד אותה. ואני חושב שרוב הנשים לא יקבלו זאת כהטרדה. אבל ההנחה הזו, שרוב הנשים שמתלוננות על הטרדה מינית הן היסטריות, ולא יודעות להבחין בין מחמאה להטרדה, היא הנחה חצופה להפליא. והיא מתייחסת לנשים, שוב, כאל יצורים קלי דעת שצריך להסביר להן איך העולם פועל.
תודה רבה על הפוסט אבל תודה גדולה בהרבה על העבודה הסיזיפית שאתה עושה ב"מדרון החלקלק".
הרעיון לא היה ברור לי בהתחלה, אבל עקבתי. היום זהו אחד הכלים העיקריםי שלי להתעדכן במצבנו האמיתי ללא הרכילויות חדשותיות.
אני מנסה להפיץ את המדרון ואני חושב שבצורה איטית יש ל"מדרון החלקלק" השפעה אמיתית על ההבנה של ציבור גדל והולך (אני מקוה).
ןלגבי ה"אין פואנטה", נראה לי שזה אחד מהקשיים העיקריים. גם לאחר שהכיבוש ונפלאותיו יגמרו (?!) ישארו הפערים החברתיים והפגיעה האקולוגית וכו'.
ניתן להיות אקטיוויסטים אופטימיים אך להכיר במגבלות ה"ככה זה"
תודה על התודה. ואני מסכים, אפשר להיות אקטיביסט אופטימי. אני אפילו חושב שאופטימיות היא חלק בסיסי מאקטיביזם. אבל לא תמיד זה פשוט, והרבה פעמים מדובר בעבודה פנימית שעליך לעשות מול עצמך.
זה יופי של פוסט.
אבל אני חייב להודות שאני לא מבין מה אתה רוצה.
טוב, אני חושב שאני כן מבין, אבל אני חושד שאתה טועה.
אתה לא רוצה ליפול למלכודת של המהפכה ולשאת את השנאה כתג של עליונות מוסרית. זה מצויין, זה מראה שאתה שייך לשמאל האמיתי, וחשוב שתוקיע את אלה שלא.
שוב התבלבלתי.
אבל כן, זו מלכודת בלתי נמנעת של השמאל (אמיתי , רדיקלי, מה שלא יהיה). אני יכול להבין למה זה מפחיד אותך, זה מאוד מפחיד, אבל השאלה היא אם הפחד הזה לא משתק, אולי משתק מוקדם מידי, כמו שאמרתי לך כשדיברת על הסרט בפעם הראשונה.
אתה באמת חושב שאתה בדרך לשם? בדרך ללהפוך לוות'ר מן ישראלי? נדמה לי שעוד לא צעדת אפילו צעד אמיתי אחד בכיוון וכבר אתה נחרד מהאפשרות שזה מסלול בלתי ניתן לעצירה מרגע שמתחילים איתו. תמונת ראי של המדרון החלקלק.
אני מזדהה עם הפחד הזה ומכיר אותו, אבל תן לי להגיד לך שאתה עוד רחוק מאוד, תמשיך בשלך בשקט, כשתתחיל להתקרב אני מבטיח לצעוק.
אני לא חושב שאני אהיה מהפכן, אבל אני חושב שיש תוצאות לסוג המסלול הזה גם אם הוא אינו מסתיים במהפכה. כלומר, אני רואה איך השיפוט שלי לגבי אייטמים במדרון משתנה לעתים, ואיך אני מקל מדי פעם את הסטנדרטים לגבי ידיעות שעולות לעיתון. אבל זה לא רק זה. זה לפטור בבוז אנשים שחושבים אחרת, זה לתכנן פעולות שיזכו לאהדת השמאל ולשנאת הימין, זה לתקשר עם עצמך והדומים לך בלבד. והכל שם, בדרך. אני לא חושב שזה צריך לעצור אותי מלפעול. אני לא נותן לזה לעצור אותי. אבל לא לחינם היה לסרט הנ"ל כזה אימפקט עלי.
כרגיל, אני מאוד אוהב את הפוסט, וכרגיל, מאוד קשה לי להגיב ב"הסיפור" – אתם אנשים מאוד שונים ממני. מדברים על בורדייה (מי זה?) בהנחה שכולם יודעים למה הוא רלוונטי, או על פוסט של עופרי שברור שכולם קראו ולכן אין צורך בלינק. מפחיד אותי לומר משהו בלי להביא ציטטה מסארטר או מפוקו, כי אראה כמו אידיוט שקופץ למקום שלא הזמינו אותו.
בכל זאת, לדעתי מהפכנות ואוטופיה שניהם מפחידים. אני קורא עכשיו את "ליטומה בהרי האנדים", ורואה מה קורה למהפכות: מהפכה היא פעולה קיצונית של אנשים קיצונים. הרוב לא רוצה מהפכה – הוא רוצה שינוי, אבל לא שינוי גדול מדי. אם, נניח, רוב העם רוצים להפסיק לפטם אווזים, ניתן להעביר חוק. אבל אם קבוצה מהפכנית רוצה להציל את האווזים, הם כנראה צמחונים, ואם הם במקרה ינצחו במהפכה, הם יכריחו את כולם להיות צמחונים. וזו לא תהיה דמוקרטיה.
לכן מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה. כך היה ברוסיה. כך היו ה weathermen – קבוצת מיעוט לא יכולה לכפות על הרוב אידיאולוגיה בלי אלימות וטרור, ולא יכולה לשכנע מישהו להיות שמאלני.
השמאל הרדיקלי מכניס את עצמו למלכוד שהימין הרדיקלי נמנע ממנו, כי לימין לא אכפת שיש לו התנגדות. אין סימטריה.
והערה לא קשורה כל-כך: "משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוו-פודיסטס" – לא מדויק. א. כי פרוטריאניזם היא דיאטה מגבילה יותר מראו-פוד; ב. כי ראו-פוד לא בא מאידאולוגית "בשר הוא רצח" אלא מסיבות בריאותיות בלבד – לכן יש ראו-פודיסטים שאוכלים בשר נא.
השתדלתי שלא להכניס בפוסט אף רפרנס בלי לינק. בתגובות השתדלתי פחות. אבל אני לא חושב שאתה צריך לצטט את סארטר (טפו) או פוקו. התגובה שלך אחלה גם בלעדיהם.
מהפכה ואוטופיה מפחידים בעיני בערך מהסיבה שאתה כותב. אבל אני חושב שפופר (סליחה!) כתב את זה היטב – אוטופיה מניחה את הטוב במצבים האפשריים. ולכן אסור למצב זה להשתנות. ולכן, אוטופיה מניחה דיקטטורה. ואני לא חושב שיש "טוב במצבים האפשריים", או שהחברה האנושית יכולה להגיע אליו ולהסכים עמו בשלמות. ולכן לאוטופיות יש נטייה להפוך לדיקטטורות רצחניות. כי הן כולן היבריס, שלא יכול אלא להיכשל.
לגבי הראו-פודיסטים והפרוטריאניסטים – צודק לגמרי. הנחתי להזדמנות הרטורית להאפיל על הדיוק. 🙂
לא קראתי את פופר, ולכן אני לא מבין למה אוטופיה מניחה דיקטטורה. אבל נראה לי סביר שנטיה אוטופיסטית תביא לדיקטטורה מסוג "אנחנו יודעים טוב מכולכם מה טוב"
לאיתמר – למה אתה כותב בסוגריים טפו אחרי הזכרת שמו של סארטר? וחוץ מזה, אני לא חושבת שמספיק לקרוא את קרל פופר (שבתור שמאלנית רדיקלית אני מתעצבנת ממנו ועלולה גם כן לכתוב טפו אחרי שמו) כשמדובר באוטופיות. קודם כל חשוב לקרוא את תומס מורוס.
מהפיכה היא לא רק טרור ואלימות אלא כל מהלך חדשני שמשפיע ומשנה את חיי המין האנושי! מהפכנות ואוטופיה מפחידים בגלל הדוגמאות הידועות לנו מהעבר (ברית המועצות, סין, קובה וכו') אבל לא נראה לי נכון לפסול ככה את כל הרעיון האוטופי – מהפכני בגלל הניסיון המר מדברי ימי המאה העשרים. מהפיכה שמאלנית לא חייבת להיות אלימה וטרוריסטית.
תקראי שוב. זה לא מה שאמרתי.
מודי, לא ייחסתי לך שום דבר שלא כתבת! אתה כתבת: מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה, ואני בסך הכל אמרתי שזה לא חייב להיות ככה. גם אם ניסיון העבר מראה שמהפיכות בכלל (לא רק שמאלניות) הביאו למצב גרוע יותר מהמצב שהיה לפניהן – זה לא חייב להיות ככה גם בעתיד. ולכן לא נראה לי נכון לפסול ולשלול לגמרי רעיונות מהפכניים ואוטופיים.
מודי, לא ייחסתי לך שום דבר שלא אמרת! כתבת: "מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה" ואני בסך הכל אמרתי שזה לא חייב להיות ככה, למרות הניסיון הרע מהעבר. ולכן לא נראה לי נכון לפסול רעיונות מהפכניים-אוטופיים.
את צודקת, זה כן מה שאמרתי, אבל גם הסברתי למה, והתעלמת לחלוטין מההסבר: "קבוצת מיעוט לא יכולה לכפות על הרוב אידיאולוגיה בלי אלימות וטרור."
מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה כי שמאלנים הם קבוצת מיעוט, וכדי לכפות ערכים שמאלנים על כולם הם יצטרכו לסגת מהאידיאולוגיה השמאלנית. אם השמאלנים הם רוב, לא צריך מהפכה.
מודי, אתה הגדרת מהפיכה כפעולה קיצונית של אנשים קיצוניים. ואני מבינה מדבריך גם שמהפיכה היא פעולה של מיעוט ולא של הרוב: אם השמאלנים הם רוב, לא צריך מהפכה. אז איך אתה מגדיר את מה שקרה/קורה במצריים, תוניסיה, וסוריה? אם מהפיכה היא פעולה קיצונית של מיעוט קיצוני ולא של הרוב, אז אי אפשר לקרוא להתקוממויות העממיות במדינות הערביות הללו בשם מהפיכה!
ודאי שלא מהפכה שמאלנית. תמצאי לי מקום שבו השמאלנים הם רוב, ואז מהפכה שמאלנית לא-אלימה תהיה אפשרית.
טוב, עכשיו אני רואה שהבנתי לא נכון את דבריך. כשכתבת:…מהפכה היא פעולה קיצונית של אנשים קיצונים. הרוב לא רוצה מהפכה – הוא רוצה שינוי, אבל לא שינוי גדול מדי…לא התכוונת לכל מהפיכה באשר היא אלא רק למהפיכה מסוג מסויים: מהפיכה שמאלנית. השמאל הוא מיעוט ולכן מהפיכה שמאלנית לא יכולה להיות אלא מהפיכה של מיעוט – ולא מהפיכת המוני העם או במילים אחרות – מהפיכה של הרוב. אבל חוץ מזה, כתבת גם מצד אחד: אם השמאלנים הם רוב, לא צריך מהפכה…ומצד שני כתבת: תמצאי לי מקום שבו השמאלנים הם רוב, ואז מהפכה שמאלנית לא-אלימה תהיה אפשרית. ואני מוסיפה שבעולם כפי שהוא יש צורך אמיתי במהפיכה שמאלנית שתהיה טובה ומוצלחת יותר מועילה ובלתי אלימה לאנושות ולשאר היצורים החיים על פני כדור הארץ. יש צורך אמיתי במהפיכה שמאלנית ללא הרג ואלימות. ואם השמאלנים יהיו אי פעם רוב, לא שלא יהיה יותר צורך במהפיכה שמאלנית – הצורך הזה יתקיים וגם יתממש במציאות.
ועוד משהו: מהפיכה היא לא רק התרחשות/מעשה קיצוני במובן של רדיקליות, של שינוי קיצוני עמוק מהשורשים (להבדיל משינוי קוסמטי מתון ושטחי). מהפיכה היא רבולוציה שזה כמובן ההיפך מאבולוציה. אבולוציה היא תהליך שמרני של שינויים איטיים והדרגתיים במציאות, ואילו רבולוציה היא שינוי דרמטי, חדשני, יצירתי ופורץ דרך.
אני תמיד נבוך מהידיעה שלא הובנתי, כי אני יודע שהאשמה היא ברובה אצלי – אני אומר חצאי דברים בתקווה שיבינו, ולא רואה איפה הבעיה. מזל שיש אנשים כמוך שמתאמצים ומגיעים למצב ששנינו מבינים אחד את השני. עכשיו אפשר לעבור לחוסר ההסכמה.
1. אם יש רוב לשינוי, אז כבר עברנו איזושהי אבולוציה שהביאה לרוב הזה, והמהפכה היא רק העליה לפני השטח של שינוי שכבר קרה, ולכן היא בעיני החלק הפחות חשוב או מענין.
2. המהפכה שאיתמר מדבר עליה היא דבר אחר, היא היאוש של השמאל מהיכולת להגיע לשלטון בכל דרך אחרת כי הכל רקוב. זו האמונה המרקסיסטית בתודעה הכוזבת: שאנשים יהיו שמאלנים אם נעיף את כל הקפיטליסטים. זה לא עובד, ולדעתי לעולם לא יעבוד – אני חושב שזה מה שאיתמר אומר: "אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים". אצלי זה פשוט לא אמביוולנטי.
1. מעניין או לא מעניין, פחות חשוב או יותר חשוב זה בעיני המתבונן.
2. אתה אומר שאיתמר דיבר לא על כל מהפיכה שמאלנית באשר היא אלא על מהפיכה שנובעת מ…היאוש של השמאל מהיכולת להגיע לשלטון בכל דרך אחרת כי הכול רקוב…ולכן הוא כותב: אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. ואילו אני לא מוכנה להתעלם מכך שיש עוד סוגים אחרים של מהפיכות שמאלניות שלא נובעות מאותו יאוש להגיע לשלטון ללא אלימות. ולכן אני כן מאמינה באוטופיות/מהפיכות שמאלניות רדיקליות לא אלימות שמתאפשרות על ידי תמיכה רחבה של הרוב. השאלה היא באיזו מהפיכה מדובר.
אני לא ייחסתי לך שום דבר שלא אמרת! אתה אמרת שמהפיכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה. ואני אומרת שגם אם נסיון העבר מראה לנו שמהפיכות בכלל, גם שמאלניות וגם ימניות, הביאו למצב גרוע יותר מהמצב שלפניהן – זה לא חייב להיות ככה.
אני לא ייחסתי לך שום דבר שלא אמרת! אתה כתבת: מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה. ואני בסך הכול אמרתי שגם אם ניסיון העבר מראה שמהפיכות בכלל, כולל מהפיכות שמאלניות, יוצרות מציאות שהיא גרועה יותר מהמציאות שהיתה לפניהן, זה לא חייב להיות ככה בכלל, ולכן לא נכון לדעתי לפסול לגמרי את המהפיכות והאוטופיות.
לגבי שמאלוב, כתבת יפה שהיא (כמו נשים רבות אחרות) רוצה ללכת בנעלי עקב מבלי להרגיש מגוחכת. זו רק חלק מהסיבה שאני חושבת שהבעיה דווקא נעוצה בפמיניזם עצמו: אנחנו לא מציעות דבר לעקרות הבית (עקרת בית לא רוצה לחשוב על גירושין). היא מנסה לתפוס את נישת שרה פיילין בתור מגינת שלמות המשפחה עבור נשים שאלה ההישגים שחשובים להן. הן מעוניינות לקבל תמריצים לילודה, ולא מעניין אותן שהצד השני הוא שזה הופך נשים למכונות להבאת ילדים. בפוסט שכתבתי על זה כתבתי שדווקא אתגר אמיתי לחברה המערבית הפמיניסטית יהיה נשים חד הוריות שמשריצות ילדים בסדרות ויוצאות לחופשות לידה ללא הכרה. נראה לי שאני אפסיק עם הקו הזה עכשיו ואכתוב על זה פוסט שלם במקום.
אני לא בטוח שהבעיה היא בפמיניזם. הבעיה היא שהפמיניזם, כמו כל מחשבה פרוגרסיבית, מאתר עוולות. וקל יותר לחיות מבלי לראות כל עוול. וזה בסדר, משום שכך הפמיניזם מקדם אותנו למקום טוב יותר.
אבל יכול להיות שלא הבנתי אותך, ואת מתייחסת למימושים פרקטיים ספציפיים של פמיניזם. פוסט זה רעיון טוב :).
מצטער שטרם עניתי לכל התגובות – לחץ זמן בשילוב עם שני מחשבים שהחליטו לגסוס באותו מועד. אענה בקרוב.
יופי של פוסט איתמר. חזק ביותר.
ממש אהבתי אותו.
רב תודות, יא אסא