ההפנינג ביום שישי, קרי "מדרך הגאווה" (הקרדיט ליואב), היה בעיקר משעמם. הרבה אנשים, חלקם צבועים בצבעי קשת, שגעשו לאיטם לעבר כיסאות האצטדיון, ושם בהו בבמה. מעט לפני שעל הבמה החלו להופיע מיני מינים, פרשו כמה וכמה חבר'ה הצידה, פרשו דגל גאווה גדול והחלו לנפנף בו. החבר'ה, נערי מרצ, משכו את עיניהם של כמה צלמים, שמשכו את עצמם לעבר הדגל, התמקמו סביבו, בזווית אליו, מתחתיו ומעליו, והחלו לצלם במרץ שנפל רק מזה של נערי המרצ המנפנפים. שאר הצועדים במדרך פשוט התרחקו הצידה. מביך, בסך הכל.
כבר שם ידעתי איך הדגל הזה יראה בפיד התמונות של רויטרס או בערוצי הטלוויזיה. זה יהיה מרשים, כמו שרק פיסת בד מתנפנפת יכולה להיות. האור יישבר על צבעי הקשת, קפל בד ימזמז קפל בד, הרוח תנשוב מלמטה למעלה, ותהיה יופי של תמונה. הדגל הזה יראה כמו סמל לאיכות המדרך כולו, מתנפנף בגאווה. מרחוק זה נראה מרשים פחות, אבל המרחוק לא עניין אף אחד. הדגל היה שם בשביל הצלמים. פוסט מודרניזם. מוזר רק שהדגל, על מנפנפיו, נותר גם כשהצלמים הלכו.
אה, זה בגלל שהמנפנפים לא הפנימו את תפקידם: הם לא היו לגמרי ציניים והםלא הבינו שהם שם בשביל המצלמות. הם חשבו שזה באמת משנה משהו, שהם כנפיפרפר במה שיהיה, אולי, צונאמי של שינוי.
מי ששלח אותם אולי הבין את זה, אבל ידע שאם יגיד להם את זה, הרוח תצא מהמפרשים שלהם.
ני. ואני קיוויתי להכריז ’פרדוקס’.
אוף, יפה אמרת, יוסי.
גם אתה, איתמר.
אבל יואב ו"מדרך הגאווה" שלו התעלה על עצמו ועל כולנו, בלי ספק :))
אין ויכוח.
הערה קטנונית – המונח "מדרך הגאווה" שייך לשוקי. תשאל את מ.ש.
יתכן, אם כן, שהוא יאלץ לעשות פוטו-פיניש עם יואב, שהולך בימים האחרונים כשהוא מרוצה מאוד מעצמו ומהחידוד הנ"ל.
אני לא יודעת מי זה יואב, וגם שוקי לא יודע מי זה יואב, אבל מה שאני כןיודעת זה שעמדתי ליד שוקי ברגע הולדתו של הקונספט החדשניהאמור, ולא היה אף אחד שקוראים לו יואב בסביבה.
אם אני אכן ראשי התיבות המדוברים, אני נאלצת להכריע בכיוון של יואב, שצחקק לעצמו "מדרך גאווה מדרך גאווה" כל הדרך לירושלים.
אז כנראה שמדובר כאן במקרה קלאסי של great minds think alike.
(פשוט גם שוקי הגה את זה ממש לפני שיצאנו לדרך, אותו דבר רק בלי צחקוקים)
אם כך, כנראה שיואב ושוקי צריכים ללכת לשחק באולינג ביחד.
(עכשיו כשאני חושבת על זה, לא זיווג כל כך מופרך).
את מוזמנת להציע לו, אם כי נדמה לי ששוקי יעדיף משחקים אחרים…
זה מאיזה סרט.
אה, מועדון ארוחת בוקר, כמובן.
וואלה. ראיתי את זה כל כך מזמן שאני זוכרת במעומעם שהיה שם איזה חתיך, וזהו.
אניחושבת שגם אתה וגם יוסי בוחרים באופציות קיצוניות מדי. הדגל היה שם כדילשחרר לחצים. קח נערים ונערות – בעלי נטיות מיניות מפוקפקות, מיינד יו -וספר להם שהם נאבקים על הדמוקרטיה. אחר כך אמור להם: "אה, לא. בעצם, המאבקכבר הוכרע בלעדיכם, ונגדכם. עכשיו תהיו טובים", והנה לך מתכון בטוח לנפנוףדגל שהוא שחרור קיטור. בערך כמו שאתה ויוסי כתבתם פוסט, רק עם יותר שמחתחיים.
מה שכמובן לא אומר כלום על השימוש של הצלמים בדגל כאימג’ הראוי ממצעד הגאווה.
אני לא חושב. על הדגל היה רשום "מרצ" בגדול, וחבורת הנמרצים היכו בו בשמחהשקשה למצוא אצל משחררי הקיטור, לדעתי. נדמה לי שהאופציה של יוסי הגיוניתיותר, אם כי אני לא בטוח.
לגבי הצלמים, טוב, נו, אוף. במהלך ההופעה של ’הדג נחש’ הם התכרבלו מסביבלזוג רוקד, הזוג היחיד שרקד כזוג, ולא כחלק מהגוש חסר הפנים שנע לפניהבמה. הם לא הפסיקו לצלם את הדבר הזה כמעט עשר דקות. אפילו מבעס לכתוב אתזה – מיד כל זה נעשה לקיטור נוסח "העיתונות לא משקפת את המציאות". אוף.
על הדגל, אם נדייק, היה כתוב "הצבעים שלנו", שזו תנועת הנוער הגאה של מרצ. אבל מה זה מוכיח בדיוק?
שזה לא בדיוק שחרור קיטור. אני נוטה לדמיין שחרור קיטור כמשהו עצבני יותר וממותג פחות.
באמת שאני לא מבינה את הקשר. לא מתממת פה. זה התנועת נוער שלהם. זה משהו כזה שאתה עושה.
בזההעניין בדיוק: חבורת אנשים, שזה בדיוק מה שהם עושים. זה לא שחרור לחץ, זהפשוט נפנוף דגל. ואיפשהו, לפי יוסי, ישב מישהו אחר, שזה בדיוק מה שהואעושה, שחשב על איך הדגל יצטלם.
לגמרי
וואו, הפגנה חסרת תועלת. איזו הפתעה.
וואו, ציניות בקשר לפוליטיקה. וכו’ וכו’.