לאלף את הגינה

"לאלף את הגינה" (Taming the Garden), צריך להודות, הוא סרט משעמם. ראיתי אותו לפני יותר משנה וביליתי כמה חודשים בדחיית הטקסט הזה כי לא הצלחתי להביא את עצמי לראות אותו שוב. אולי היה צריך. הוא רק שעה וחצי והוא נפלא.

הסרט, מספרת ויקיפדיה, מתעד את מאמציו של ראש ממשלת גיאורגיה לשעבר, בידזינה איוואנישווילי, להקים לעצמו גן בוטאני באחוזתו שלחופי הים השחור. הוא רוכש עצים. עצים קיימים, ענקיים, קשישים ממנו, ממני, מאיתנו, מבני האדם שנולדו ומתו לצדם. הוא משלם הון עבור עץ. אל תשאלו אותי כמה. מי זוכר. ואז באים פועלים, עוקרים את העץ על שורשיו, וגוררים אותו במשאית ואז בספינה לעבר האחוזה.

את איוואנישווילי לא רואים בסרט. רואים את העץ. רואים את הפועלים. רואים את בני האדם שמכרו את העץ. כולם, בעליל, קשי יום במידה. חלקם עשו את עסקת חייהם. הם לא מבינים במה הם זכו ואיך, אבל הכסף טוב והעץ – עץ.

איוואנישווילי הוא אוליגרך. במרץ 2012 העריך פורבס את הונו בכ-6.4 מיליארד דולר. בהתאם, נטיית המבקרים היא לתאר את המופע המשוגע הזה כדוקומנטציה של כסף, של אפשרויות הפעולה שלו בעולם, של כוח מול חולשה, של אובססיה שמתאפשרת. כל זה שם. כסף הוא המחולל הראשוני של העלילה, ואולי אם הייתי גיאורגי ואיוואנישווילי היה עבורי היסטוריה קרובה או הווה מטריד, היה לי קשה יותר להתעלם מזה. אבל איוואנישווילי הוא עבורי ערך בוויקיפדיה (אוליגרך, כיהן כראש ממשלת גיאורגיה בין 2012 ל-2013, פורבס העריך את הונו וכו') ושם שאני מקפיד להעתיק בקופי-פייסט כי אין מצב שאני כותב אותו, ולא את הכסף ראיתי. ראיתי עצים. עצים גדולים, יפים, נעקרים ממקומם, מפליגים בים.

איוואנישווילי אוהב עצים. אני מדמיין אותו נוסע בגאורגיה, רואה עצים, חומד אותם. הכסף מאפשר לו להפוך חמדנות לפעולה, אבל להסתכל על עץ כעל דבר מה בעל ערך, לראות אותו כהדר, זה לא משהו שהביא לו הכסף. זה משהו שלו. ולאט לאט, בסרט, כל האנשים התמהים, הפועלים שחופרים את שורשי העץ, הבעלים שעשו את עסקת חייהם, כי מי משלם ככה על עץ, מתחילים לראות מחדש את המפלצת הסבוכה שהם חופרים את שורשיה מהקרקע במבצע לוגיסטי מסובך, קושרים למשאית, משנעים איכשהו דרך קווי חשמל, כבישים, ים. הפועלים, בין סיגריה לסיגריה, אומרים פתאום שזה, בכל זאת, עץ יפה דווקא.

***

ב-1833 הקימו הבריטים בטזמניה מושבת עונשין. הם קראו לה פורט ארתור, על שמו של ג'ורג' ארתור, סגן מושל ארץ ואן דימן, שטח החסות הבריטי בטזמניה. מדובר בכלא. שניים, למעשה. האחד, בצורת צלב, הושפע מהפנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם. השני, לצדו, לבן ועגלגל, נועד לשמש כאזור ענישה הומני. הכלא הלבן המיר את המלקות ושאר צורות הענישה הפיזית בענישה פסיכולוגית. אסירים שהועברו לכלא הלבן אולצו לשתוק. הם לבשו נעליים צמריריות, כדי שגם לצעדיהם לא יהיה רעש. הכלא נוהל בשתיקה. אנשים שהו שם חודשים, בהתאם למעשה שעליו נענשו, וכצפוי – השתגעו. הייתי שם. על קיר אחד מוצבות כיום תמונות של האסירים. חלקם צעירים מאוד. גם ילדים בני 13 נכלאו בפורט ארתור. רבים נראים כאילו יצאו מדעתם. משהו בכלא זחל להם לפרצוף.

פורט ארתור, טזמניה. rezwan, flickr, cc by 2.0

לא נשאר המון מהכלא המקורי. דווקא הכלא הלבן שרד טוב יותר. המקום עצמו מרהיב. אתה מרגיש כמו ביער בריטי, אגדה טולקינאית. נשות הסוהרים טיפחו את הגן העצום שאליו יצאו כל בוקר בני-זוגן, בדרכם למה שהם כינו עבודה. הגן היה גם מה שראו האסירים, הגן והכלא והים העצום שמסביב. אולי הוא הזכיר להם את הבית. הצמחים והעצים הובאו מבריטניה, נטע זר כמו האנשים שהקיפו את עצמם בהם, קהילה מבודדת בתוך קהילה מבודדת, מרחק אלפי מילין מביתם.

 

***

קורה דיימונד היא פילוסופית אמריקנית חשובה. היא מתמחה בוויטגנשטיין ופרגה. אני לא. קראתי רק מאמר אחד שלה, כנראה מהנגישים שבהם, בשם "Eating Meat and Eating People". קראתי אותו כבר לפחות שלוש פעמים, פעמיים מהן כדי לכתוב את הפוסט הזה. בכל קריאה הרגשתי פחות בטוח במה שנאמר שם וגיליתי משהו עדין חדש. אל תסמכו עלי, במלים אחרות.

ובכל זאת, במחילה: בקצרה, דיאמונד, צמחונית, מפרקת לגורמים טיעון צמחוני מוכר על "סוגנות", לפיו לחיות יש זכויות, כמו בני אדם, ולשלול אותן בשם אי-אלה הבדלים בינינו לבינן הוא לא יותר מעוד צורה פסולה של סוגנות. פיטר סינגר, למשל, מהנציגים הבולטים של העמדה הזו, הסביר שאמנם חיות אינן נהנות מאותם כישורים מנטליים שיש לנו, אבל איש עדיין לא מציע לאכול אנשים שסובלים מפיגור או מוות מוחי. וזה נשמע לי די משכנע עד שדיאמונד מזכירה שגם את מתינו אנחנו נמנעים מלאכול, כמו גם את גפינו הכרותות. לא בגלל זכותם של המתים ולא בגלל זכותן של הגפיים. יש שם משהו אחר.

The Cowthorpe Oak, Wetherby, Yorkshire Joseph George Strutt

ואז, אוף, זה הופך לדיון מורכב ומדהים על מה אנחנו תופסים כאנושי, מה ראוי ומה לא ראוי למוסר שלנו, לעדינות האיסטניסטית שלנו, להזדהות ולחמלה שלנו. אנחנו יכולים לדבר על פעולה כמוסרית או לא, היא כותבת, רק אם יש לנו איזו תפיסה מגובשת של סוג היצור שעליו הפעולה מבוצעת. אבל הסוג הזה, הקולקטיב שראוי למוסר שלנו, אינו מוגדר כרשימת זכויות או כאובייקט מוסרי. אנחנו מרגישים שיש משהו לא ראוי בלמנוע מאדם שם, למשל. זה לא בלתי-מוסרי, אבל זה גם מרגיש, בה בעת, פסול, בצורה שקרובה, לכל הפחות, לדבר מה שפסול מוסרית. אנחנו מרגישים שראוי להעניק לאדם מת לוויה, שלא נכון לאכול את גופתו, שהוא חשוב באלף צורות ודרכים שאינן נוגעות רק לאינטרסים שלו ולזכויותיו ולאיך שהוא מרגיש. אנחנו לא חושבים על בני אדם כך. גם לא על חיות, חלקן. חיות מחמד מקבלות שם. לא נאכל אותן (ואם כן, אנחנו לא חושבים עליהן כעל חיות מחמד במובן המקובל של המילה). והידע הזה, איזו קטגוריה ראויה לאמפתיה שלנו, נלמד ברמזים, כמו שפה, וכמוה, נדמה לי, גבולותיו עמומים וצמריריים ומשתנים מאוד.

זה דיון מורכב, שמהר מאוד משיק לשאלות של מוסר ותועלתנות ושפה ואלוהים יודע מה עוד, ואני לא מרגיש שהבנתי אותו מספיק כדי להמנע מלעשות לו עוול. אבל את המסקנה אהבתי. דיימונד לא אוכלת בעלי חיים מכיוון שהיא רואה בהם שותפים לדרך, companions, בני ברית שלכודים, כמונו, בתנועה מלידה למוות. אתה פשוט לא אוכל בני-ברית. גם אם הם מתו כבר, גם אם הם לא חכמים כמוך, גם אם הם עושים מו או מיאו, גם אם זרותם ברורה מאליה ובינך לבינם פעורה תהום. בני-ברית. זה יפה.

***

ב-1965 נערך בקיימברידג' דיון מצולם בין ג'יימס בולדווין לוויליאם באקלי על השאלה הנפוחה – האם "החלום האמריקאי נבנה על חשבונו של השחור האמריקאי". בולדווין לא עונה. אין טעם בעיניו לאזכר שוב את קטלוג הזוועות המוכר של היחס האמריקני לשחורים, הוא אומר, וממילא זה אינו זקוק לבולדווין כדי להיות נוכח בכל. פחות מעניין אותו לומר על חשבון מי נרקם החלום האמריקאי, מכפי שמעניין אותו לומר על חשבון מי הוא נרקב.

ואיפשהו, די בהתחלה, הוא אומר משהו על עליונותלבנה. תחושת העליונות הזו, הוא טוען, היא אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות לאדם. כי שריף קלארק לא יודע מה גורם לו להשתמש באלה, לאיים באקדח, להשתמש במלמד בקר על בני אדם. "משהו נורא צריך לקרות לאדם כדי שהוא יהיה מסוגל להצמיד מלמד בקר לחזה של אישה. מה שקרה לאישה הוא מחריד. מה שקרה לאדם שעשה זאת הוא במובנים מסוימים גרוע בהרבה". זו אמירה משוגעת, שאני לא יודע עד כמה אני מסכים איתה, שנאמרה בתקופה שבה אנשים הצמידו מלמד בקר לחזה של אישה. קשה להיות ישראלי היום בלי להכיר מקרוב את המשקל הנורא שיש לאכזריות כזו על הנפש, איזה שדים היא יכולה להעיר, גם אם לא לחזה שלך הצמידו את המלמד. ובכל זאת, הוא מתעקש – החיים המוסריים של שריפים באלבמה ונשות אלבמה הלבנות נחרבו על ידי "המגפה שנקראת צבע", ויחד עמם גם תחושת המציאות של האמריקאים (איזה תרגום נורא ל-Sense of reality).

אלו לא שני נושאים נפרדים. הם כרוכים זה בזה כפי שכרוכים אלו באלו השחורים והלבנים בארצות הברית. בולדווין כותב הרבה על הקשר הזה, על שחורים שמחליטים להפוך בדיוק לחיות האדם שהלבן מצפה מהם להפוך. על לבנים שעסוקים כל כך בלא להתבונן בעוול, שאינם מסוגלים להסתכל ישירות על עצמם, על ההיסטוריה שלהם, ואיך ההכחשה הפכה להיות חלק ממי שהם, כעם. הדה-הומניזציה של השחור, הוא כותב ב-Many Thousands Gone, בלתי ניתנת להפרדה מהדה-הומניזציה "של עצמנו", איבוד הזהות העצמית "שלנו" היא המחיר שאנחנו משלמים על חיסול זו שלו.

לא יכול להתחיל לתאר כמה הסתבכתי על הקטע הזה. הפסקתי לכתוב את הפוסט לחודשים. השאלתי את ספר המסות של בולדווין לחבר, בוודאות כדי שלא אצטרך להתעמת עם הטענות האלה, שעדיין נראות איכשהו חמקמקות ועדינות על ציור תלת-מימד מהניינטיז, שצריך לתפוס בזווית העין, ואיכשהו גם נשמע מיד כל כך מוכר שאתה נחנק.

***

סיימתי לאחרונה את "היעלמות" של ז'ורז' פרק ("A void", בתרגום פסיכי לאנגלית של איזה גילברט אדייר אחד). הוא כתב אותו בלי האות e, האות הכי נפוצה בצרפתית וכו' וכו' וידה וידה וכל הדברים היגעים שתמיד אומרים על הספר הזה. אבל מה שאף פעם לא ידעתי הוא שהאות e נעלמה מהעולם המיוצג עצמו, לא רק מהטקסט שמתאר אותו. וזה הגיוני, כמובן, כי אחרת הדמויות היו אומרות e חופשי, אבל האילוץ שנכפה על הטקסט נכפה, בתורו, גם על העולם המיוצג ומייצר אותו בדמותו. זה מאוד מצחיק, בדרכו הטרחנית, וגם בוודאי תירוץ עבור פרק לכתוב, למשל, את "העורב" בלי e ואת "להיות או לא להיות". אבל זה גם יוצר עולם שבו הדמויות מבינות שמשהו אבד ושהאבידה הזו גורמת להם להסתובב ולשפוך מלים במעגלים, ולא להצליח לדייק ותמיד לחוג מסביב לנקודה. זה ספר שהוא משחק "כן, לא, שחור, לבן" אחד ענק. ובמשחק הזה יכולות להיות שתי אסטרטגיות – לדבר מעט ובזהירות או בעודפות ראוותנית. פרק בוחר בעודפות.

אני חושב שגם אנחנו, ישראלים. כי בחיי שאני מתקשה לקרוא את זה בלי לחשוב על הכיבוש.

***

כשהסתבכתי על הפוסט הזה בפעם הראשונה לא היה ה-7 באוקטובר. לא היו נוח'בות ואונס המוני וכריתות גפיים. לא היו עינויים בבסיס שדה תימן. לא היו אסירים עם פצעים פתוחים, מרקיבים, שאף אחד לא מטפל בהם. לא יודע לומר אם העוול שנעשה למעוול גרוע מהעוול שנעשה לקורבן. כן יודע שמשהו נורא קרה גם לנוח'בה ב-7 באוקטובר, שמשהו נורא צריך לקרות לתפיסת המציאות שלך כדי שתהיה מסוגל לעשות מה שהם עשו. כן יודע איך האכזריות הזו חלחלה לתוכי ופועלת בי עכשיו. כן יודע שהחיים של ישראלים ופלסטינים כרוכים זה בזה ללא היתר, החיים בכלל והחיים המוסריים. גם עצם ההכחשה של הקשר הזה כרוכה ללא היתר בחיים הפרטיים שלנו ובחיים הלאומיים שלנו.

רציתי לכתוב, כשהתחלתי את זה, שגם עצים יכולים להיות בני ברית. זה נראה עכשיו כל כך רחוק ועצוב ותמוה. אבל כן. עצים היו בני בריתן של נשות הסוהרים בפורט ארתור, רחוקות מהבית, מוקפות ים וכאב בלתי-נתפס של בני-אדם אחרים, שהעצים ששתלו עזרו להן, אולי, לא לראות. יש מחיר ללא-לראות. הוא יכול להיות עדין מאוד ובלתי מורגש, אבל אולי הוא לא כזה. אולי הוא משהו עמוק ויסודי שנעלם לך מהחיים, ואתה נידון ללכת ולשפוך אשדות של מלים ולחוג מסביב לנקודה ולחיות ולמות בלי לדעת מה היה חסר שם.

 

 

פחות מדי ארוכה הדרך הביתה – שיעור בכתיבה מאת סטיבן קינג

The long walk (מעכשיו: הצעדה. אין לי כוח לעבור לאנגלית כל פעם) הוא ספר אימה שכתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'רד בכמן. הוא התחיל את הספר כשהיה בן 18 (!!!!!!!), ולמעשה היה הספר הראשון שהתחיל לכתוב, ובאמצע עבר לדברים אחרים, ככה שהספר יצא ב-1979, כשקינג היה בן 32. וכשאני אומרת ספר אימה, אני לא מתכוונת לסתם רצח המוני זול, עם מלא קטשופ שמושפרץ על הקירות או למגיפה פשוטה שיום אחד אולי תתפשט על העולם. אני מתכוונת לספר שאתה אשכרה הולך ברחוב בבוקר, אחרי שקראת לפני השינה, ואתה מפחד שמא מה שקראת בספר מתרחש עכשיו איפשהו, ואולי אפילו ברחוב לידך.

מה הסיפור?

100 נערים עד גיל 18 נבחרים בהגרלה טלוויזיונית מבין אלפים שהתנדבו לצעדה שנמשכת עד שכולם מתים מלבד הנער האחרון הצועד. עליהם לצעוד בקצב של לפחות שישה קילומטרים וחצי לשעה. ללא הפוגות כלל, יום ולילה ויום. מי שמאט את הקצב מקבל אזהרה. לאחר שלוש אזהרות, נשמעות שלוש יריות והנער מת. האחרון שנשאר צועד זוכה בפרס האולטימטיבי: הוא מקבל כל מה שהוא רוצה עד יום מותו. וזהו. אין שום מפלצת בשיחים (מלבד המייג'ור, מנהל הצעדה, שהוא גרסה מעוותת של כל מפקד בסרטי צבא אמריקאיים ביקורתיים), שום טוויסט עלילתי. ושום סיבה אמיתית לקיום הצעדה, מלבד כמובן בידור ההמונים; האלפים שבאים להריע לצועדים על מסלול הצעדה והמיליונים צמאי הדם שצופים בצעדה בטלוויזיה.

מה הקטע?

הצעדה הוא ספר מעולה. הספר מחזיק 388 עמודים ובערך מהעמוד ה-20, כשהנער הראשון נורה למוות, הקוראת יודעת מה צפוי לקרות בו: המספר חייב להיות האחרון שיישאר, כי אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי ניצח, ו-99 נערים ימותו בדרך זו או אחרת, ועד אז הם יצעדו, יצעדו עד יבלות, עד שיתוק, עד אי שפיות. יצעדו.
זה רעיון מעולה, אבל זו הדרך שבה סטיבן קינג מבצע את הספר הזה היא שיוצאת דופן, ולדעתי היא שיעור מעולה בכתיבה. ואלו הם ארבעת השיעורים שאני לקחתי מהספר.

הכריכה המקורית של הספר
הכריכה המקורית של הספר

1. פתח דבר

כשכתבתי את הספר שלי (זה לקח נצח) תמיד פינטזתי על הרגע שבו אגיע לכתוב את אחרית הדבר, ואוכל להסביר את עצמי בפשטות, בלי הצורך להתחבא מאחורי ספרותיות. אבל כשהגיע הרגע באמת, חשבתי שאני צריכה לתת לספר לדבר בעד עצמו, ושלשים את עצמי שם במרכז הדפים יהיה דבר מגלומני ומיותר. אבל לסטיבן קינג אין שום בעיה להיות מגלומני. הוא יודע (בטח עכשיו, אחרי חמישים ספרים) שהספר הוא ספר ואחרית הדבר היא אחרית הדבר, ושניהם עומדים בזכות עצמם. ולכן זה כבר פתח הדבר השני המעולה שלו שאני קוראת. ומה הוא כותב שם? הוא מספר את סיפורו של שם העט ריצ'ארד בכמן, שבו הוא פרסם כמה ספרים שכתב לפני שהיה מפורסם, אבל חשב שהקוראים יאהבו גם עכשיו. שם העט התגלה בסופו של דבר, והוא הגיב על הפרשה והבהיר שאכן מדובר בו ודי. אבל משהו בזה הציק לו וזה מה שהוא כותב (תרגום וקיצורים שלי. אני לא חושבת שתרגמו את הספר הזה לעברית):

"סטיבן קינג תמיד הבין שהבחורים הטובים לא תמיד מנצחים (למשל "Cujo", "בית קברות לחיות" ואולי גם "Christine), אבל הוא גם הבין שלרוב הם כן. בכל יום, בחיים האמיתיים, הבחורים הטובים מנצחים. לרוב הניצחונות האלו נותרים מחוץ לכותרות העיתונים ("אדם שוב הגיע הביתה בריא ושלם מהעבודה" היא לא כותרת שתמכור הרבה עיתונים), אבל הם עדיין מתרחשים… ובדיון צריך לשקף את המציאות.
ועדיין…
הבחורים הטובים לרוב מנצחים, האומץ לרוב מתגבר על הפחד, והכלב המשפחתי כמעט לעולם אינו חולה בכלבת: אלו דברים שידעתי בגיל 25 ואני עדיין יודע אותם, בגיל 25*2. אבל אני יודע גם משהו אחר: ברובנו יש מקום שהוא לרוב גשום, שבו הצללים ארוכים והיערות מלאים במפלצות. טוב להחזיק קול שבו אפשר לתאר את אימי המקום הזה ואת הגאוגרפיה שלו, מבלי להכחיש את אור השמש והבהירות שממלאים כל כך הרבה מחיי היומיום שלנו".

והנה, בכמה פסקאות, סטיב קינג מצליח לנסח לא רק את האחריות שיש לסופר (לוודא שהספרים שלו מתארים את המציאות ולוודא שהמציאות המתוארת משקפת את האופן שבו הוא חושב על החיים), אלא גם את האופנים שבהם האחריות הזאת גדולה עליו, ואת המקומות שעליו לברוח מעצמו כדי לכתוב את הספרות שמתאימה לו. והדיסוננס הזה הוא גם חשוב נורא וגם מבלבל נורא, וטוב שיש את סטיבן קינג כדי לנסח ולפתור אותו.

2. המסר

המסר של הצעדה הוא פשוט וברור כבר מהתקציר: במקום שבו הצבא והמשטרה שולטים, במקום שבו בידור טלוויזיוני הוא חשוב יותר מהחיים עצמם, הנערים ישחקו לפנינו וימותו בקלות יתרה. זה נכון בתקופת מלחמת ויטנאם כמו שזה נכון בתקופת נתניהו השלישית ובכל תקופה איומה בחיי כל מדינה.
אבל אם אתה סופר מוכשר וסבלן, או סופרת מוכשרת וסבלנית, את יכולה ללעוס את המסר הזה לאט אט. את סומכת על עצמך וסומכת על הקוראים שלך, שהמסר יובן כבר מהתחלה, אבל שיש לכולם את אורך הרוח הנדרש כדי להבין את כל ההשלכות של המסר הזה לרוחבן ולעומקן. כי זה חלק ניכר ממה שעובר על הדמויות הספר: הן מבינות מה פרוש הצעדה, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור הצופים, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המשפחות שלהן והן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המייג'ור. וביחד עם הצועדים הולכים הקוראים.
אין שום דבר שמתגלה לפתע בעשרים העמודים האחרונים, שהופך את הספר למובן וקוהרנטי. לא. אין הפתעות ואין זיקוקי די נור (חוץ מעיר אחת משוגעת, שבה כולם צמאי דם במיוחד). יש סופרת וקוראת שצועדות אט אט ביחד, בנחת ובסבלנות, כדי לדבר על משהו לעומק. זו אמונה מדהימה ונדירה בכוחה של הספרות. וזה פאקינג סטיבן קינג, לא איזה פרוסט או משהו לאליטות.

נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)
נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)

3. פרקים

יש סופרים שלא מחלקים לפרקים. אני לא אוהבת אותם. בנאדם צריך שיכתיבו לו מתי כבר מותר ללכת לישון רגע. או מתי מותר להשתין או ללכת לפייסבוק. אף אחד הוא לא מתוחכם מספיק כדי לוותר על פרקים (אני אומרת את זה גם לעצמי: רק חצי מהספר שלי היה מחולק לפרקים. (אבל הייתה לי סיבה טובה)). אבל עד עכשיו מה שחשבתי על פרקים הושפע בעיקר מהז'אנר של אריך קסטנר: יש פרק, יש נושאים בפרק, והוא נגמר כאשר הנושאים מוצו. אבל סטיבן קינג פועל בתוך ז'אנר המתח והאימה: הוא צריך להשאיר את הקוראים שלא יילכו להשתין ולא לפייסבוק, אלא רק למרות עצמם. אז הפרק שלו מתחיל בשיא הדרמה, נרגע, ומסיים בשיא הדרמה. ככה שאין נושא לפרק, אלא יש מקצב. מתנשפים מהר מחוסר אוויר, נרגעים רגע ומקשיבים ביתר תשומת לב, ואז שוב מתנשפים מהר ו… נגמר הפרק. אבל אל תלכי עדיין כי את באמצע ההתנשפות.
הרבה יותר אפקטיבי!

4. הדמויות

ברוב הספרים שאני קוראת יש דמות אחת או שתיים ראשיות, שהן דמויות מובנות לחלוטין. הן עגולות ומשתנות והמניעים שלהן ברורים. יתר הדמויות הן במקרה הטוב לא גיבוב מוחלט של שטויות, שנאסף לכדי דמות לפחות חצי קוהרנטית, שאת אולי יכולה לדמיין אותה במציאות אם תטרחי, אבל ספק אם תעשי זאת. כך שהפער בין הדמויות הראשיות למשניות הוא עצום, כאילו יש חומה דמיונית בין הדמויות הראשיות והקוראת שנמצאים באותו מקום, ובין הדמויות המשניות שנמצאות בחצר.
אצל קינג יש נגיד עשר דמויות. הדמות הראשית היא גרטי, שהספר מסופר מנקודת המבט שלו, ולצידו עוד חבורה של נערים שאיתם הוא צועד ואליהם הוא מתקרב ומתרחב חליפות, בהתאם לקצב הצעדה ולהתפתחות ההבנה שלו לאורך הצעדה. המידע על הדמות הראשית משוחרר בצורה איטית מאד מאד, בטפטוף של אנטיביוטיקה לווריד, והמידע על הדמויות האחרות נאסף גם הוא באותה מהירות, כך שבמהלך הקריאה ההרגשה היא שאת פחות או יותר יודעת על כולם את אותו הדבר. רק אחרי שהאנטיביוטיקה סיימה לטפטף, את קולטת שיש את גרטי, ויש את השאר. וככה, גם יש לך באופן חד משמעי עם מי להזדהות, וגם יש לך ממי להתרחק קצת, להתרחק הרבה ומי לחבב בסתר. כי זה באמת כמו בחיים: אין תהום עמוקה בינך לבין כל אדם אחר. יש אנשים שקרובים אלייך לגמרי, אנשים שקרובים אלייך קצת, אנשים שקצת רחוקים ממך ואנשים שרחוקים ממך הרבה. זו הדרך הנכונה לבנות את הדמויות!

אז לסיכום

  • אחרית דבר: תודה לנדב שקנה לי קינדל ותודה לאמזון שהציעה לי את הספר הזה בחיפוש של סטיבן קינג
  • תקראו אותו
  • הוצאות ספרים יקרות: תתרגמו אותו לעברית. אני אשמח לעשות זאת

פחות מדי ארוכה הדרך הביתה – שיעור בכתיבה מאת סטיבן קינג

The long walk (מעכשיו: הצעדה. אין לי כוח לעבור לאנגלית כל פעם) הוא ספר אימה שכתב סטיבן קינג תחת שם העט ריצ'רד בכמן. הוא התחיל את הספר כשהיה בן 18 (!!!!!!!), ולמעשה היה הספר הראשון שהתחיל לכתוב, ובאמצע עבר לדברים אחרים, ככה שהספר יצא ב-1979, כשקינג היה בן 32. וכשאני אומרת ספר אימה, אני לא מתכוונת לסתם רצח המוני זול, עם מלא קטשופ שמושפרץ על הקירות או למגיפה פשוטה שיום אחד אולי תתפשט על העולם. אני מתכוונת לספר שאתה אשכרה הולך ברחוב בבוקר, אחרי שקראת לפני השינה, ואתה מפחד שמא מה שקראת בספר מתרחש עכשיו איפשהו, ואולי אפילו ברחוב לידך.

 

מה הסיפור?

100 נערים עד גיל 18 נבחרים בהגרלה טלוויזיונית מבין אלפים שהתנדבו לצעדה שנמשכת עד שכולם מתים מלבד הנער האחרון הצועד. עליהם לצעוד בקצב של לפחות שישה קילומטרים וחצי לשעה. ללא הפוגות כלל, יום ולילה ויום. מי שמאט את הקצב מקבל אזהרה. לאחר שלוש אזהרות, נשמעות שלוש יריות והנער מת. האחרון שנשאר צועד זוכה בפרס האולטימטיבי: הוא מקבל כל מה שהוא רוצה עד יום מותו. וזהו. אין שום מפלצת בשיחים (מלבד המייג'ור, מנהל הצעדה, שהוא גרסה מעוותת של כל מפקד בסרטי צבא אמריקאיים ביקורתיים), שום טוויסט עלילתי. ושום סיבה אמיתית לקיום הצעדה, מלבד כמובן בידור ההמונים; האלפים שבאים להריע לצועדים על מסלול הצעדה והמיליונים צמאי הדם שצופים בצעדה בטלוויזיה.
 

מה הקטע?

הצעדה הוא ספר מעולה. הספר מחזיק 388 עמודים ובערך מהעמוד ה-20, כשהנער הראשון נורה למוות, הקוראת יודעת מה צפוי לקרות בו: המספר חייב להיות האחרון שיישאר, כי אחרת אי אפשר יהיה לדעת מי ניצח, ו-99 נערים ימותו בדרך זו או אחרת, ועד אז הם יצעדו, יצעדו עד יבלות, עד שיתוק, עד אי שפיות. יצעדו.
זה רעיון מעולה, אבל זו הדרך שבה סטיבן קינג מבצע את הספר הזה היא שיוצאת דופן, ולדעתי היא שיעור מעולה בכתיבה. ואלו הם ארבעת השיעורים שאני לקחתי מהספר

הכריכה המקורית של הספר
הכריכה המקורית של הספר

 

1. פתח דבר

כשכתבתי את הספר שלי (זה לקח נצח) תמיד פינטזתי על הרגע שבו אגיע לכתוב את אחרית הדבר, ואוכל להסביר את עצמי בפשטות, בלי הצורך להתחבא מאחורי ספרותיות. אבל כשהגיע הרגע באמת, חשבתי שאני צריכה לתת לספר לדבר בעד עצמו, ושלשים את עצמי שם במרכז הדפים יהיה דבר מגלומני ומיותר. אבל לסטיבן קינג אין שום בעיה להיות מגלומני. הוא יודע (בטח עכשיו, אחרי חמישים ספרים) שהספר הוא ספר ואחרית הדבר היא אחרית הדבר, ושניהם עומדים בזכות עצמם. ולכן זה כבר פתח הדבר השני המעולה שלו שאני קוראת. ומה הוא כותב שם? הוא מספר את סיפורו של שם העט ריצ'ארד בכמן, שבו הוא פרסם כמה ספרים שכתב לפני שהיה מפורסם, אבל חשב שהקוראים יאהבו גם עכשיו. שם העט התגלה בסופו של דבר, והוא הגיב על הפרשה והבהיר שאכן מדובר בו ודי. אבל משהו בזה הציק לו וזה מה שהוא כותב (תרגום וקיצורים שלי. אני לא חושבת שתרגמו את הספר הזה לעברית):

"סטיבן קינג תמיד הבין שהבחורים הטובים לא תמיד מנצחים (למשל "Cujo", "בית קברות לחיות" ואולי גם "Christine), אבל הוא גם הבין שלרוב הם כן. בכל יום, בחיים האמיתיים, הבחורים הטובים מנצחים. לרוב הניצחונות האלו נותרים מחוץ לכותרות העיתונים ("אדם שוב הגיע הביתה בריא ושלם מהעבודה" היא לא כותרת שתמכור הרבה עיתונים), אבל הם עדיין מתרחשים… ובדיון צריך לשקף את המציאות.
ועדיין…
הבחורים הטובים לרוב מנצחים, האומץ לרוב מתגבר על הפחד, והכלב המשפחתי כמעט לעולם אינו חולה בכלבת: אלו דברים שידעתי בגיל 25 ואני עדיין יודע אותם, בגיל 25*2. אבל אני יודע גם משהו אחר: ברובנו יש מקום שהוא לרוב גשום, שבו הצללים ארוכים והיערות מלאים במפלצות. טוב להחזיק קול שבו אפשר לתאר את אימי המקום הזה ואת הגאוגרפיה שלו, מבלי להכחיש את אור השמש והבהירות שממלאים כל כך הרבה מחיי היומיום שלנו".

והנה, בכמה פסקאות, סטיב קינג מצליח לנסח לא רק את האחריות שיש לסופר (לוודא שהספרים שלו מתארים את המציאות ולוודא שהמציאות המתוארת משקפת את האופן שבו הוא חושב על החיים), אלא גם את האופנים שבהם האחריות הזאת גדולה עליו, ואת המקומות שעליו לברוח מעצמו כדי לכתוב את הספרות שמתאימה לו. והדיסוננס הזה הוא גם חשוב נורא וגם מבלבל נורא, וטוב שיש את סטיבן קינג כדי לנסח ולפתור אותו.
 

2. המסר

המסר של הצעדה הוא פשוט וברור כבר מהתקציר: במקום שבו הצבא והמשטרה שולטים, במקום שבו בידור טלוויזיוני הוא חשוב יותר מהחיים עצמם, הנערים ישחקו לפנינו וימותו בקלות יתרה. זה נכון בתקופת מלחמת ויטנאם כמו שזה נכון בתקופת נתניהו השלישית ובכל תקופה איומה בחיי כל מדינה.
אבל אם אתה סופר מוכשר וסבלן, או סופרת מוכשרת וסבלנית, את יכולה ללעוס את המסר הזה לאט אט. את סומכת על עצמך וסומכת על הקוראים שלך, שהמסר יובן כבר מהתחלה, אבל שיש לכולם את אורך הרוח הנדרש כדי להבין את כל ההשלכות של המסר הזה לרוחבן ולעומקן. כי זה חלק ניכר ממה שעובר על הדמויות הספר: הן מבינות מה פרוש הצעדה, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור הצופים, הן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המשפחות שלהן והן מבינות מה פרוש הצעדה עבור המייג'ור. וביחד עם הצועדים הולכים הקוראים.
אין שום דבר שמתגלה לפתע בעשרים העמודים האחרונים, שהופך את הספר למובן וקוהרנטי. לא. אין הפתעות ואין זיקוקי די נור (חוץ מעיר אחת משוגעת, שבה כולם צמאי דם במיוחד). יש סופרת וקוראת שצועדות אט אט ביחד, בנחת ובסבלנות, כדי לדבר על משהו לעומק. זו אמונה מדהימה ונדירה בכוחה של הספרות. וזה פאקינג סטיבן קינג, לא איזה פרוסט או משהו לאליטות.

נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)
נעליים של ילד מפונק שלא משתתף בצעדה (תמונה: dakotilla)

 

3. פרקים

יש סופרים שלא מחלקים לפרקים. אני לא אוהבת אותם. בנאדם צריך שיכתיבו לו מתי כבר מותר ללכת לישון רגע. או מתי מותר להשתין או ללכת לפייסבוק. אף אחד הוא לא מתוחכם מספיק כדי לוותר על פרקים (אני אומרת את זה גם לעצמי: רק חצי מהספר שלי היה מחולק לפרקים. (אבל הייתה לי סיבה טובה)). אבל עד עכשיו מה שחשבתי על פרקים הושפע בעיקר מהז'אנר של אריך קסטנר: יש פרק, יש נושאים בפרק, והוא נגמר כאשר הנושאים מוצו. אבל סטיבן קינג פועל בתוך ז'אנר המתח והאימה: הוא צריך להשאיר את הקוראים שלא יילכו להשתין ולא לפייסבוק, אלא רק למרות עצמם. אז הפרק שלו מתחיל בשיא הדרמה, נרגע, ומסיים בשיא הדרמה. ככה שאין נושא לפרק, אלא יש מקצב. מתנשפים מהר מחוסר אוויר, נרגעים רגע ומקשיבים ביתר תשומת לב, ואז שוב מתנשפים מהר ו… נגמר הפרק. אבל אל תלכי עדיין כי את באמצע ההתנשפות.
הרבה יותר אפקטיבי!
 

4. הדמויות

ברוב הספרים שאני קוראת יש דמות אחת או שתיים ראשיות, שהן דמויות מובנות לחלוטין. הן עגולות ומשתנות והמניעים שלהן ברורים. יתר הדמויות הן במקרה הטוב לא גיבוב מוחלט של שטויות, שנאסף לכדי דמות לפחות חצי קוהרנטית, שאת אולי יכולה לדמיין אותה במציאות אם תטרחי, אבל ספק אם תעשי זאת. כך שהפער בין הדמויות הראשיות למשניות הוא עצום, כאילו יש חומה דמיונית בין הדמויות הראשיות והקוראת שנמצאים באותו מקום, ובין הדמויות המשניות שנמצאות בחצר.
אצל קינג יש נגיד עשר דמויות. הדמות הראשית היא גרטי, שהספר מסופר מנקודת המבט שלו, ולצידו עוד חבורה של נערים שאיתם הוא צועד ואליהם הוא מתקרב ומתרחב חליפות, בהתאם לקצב הצעדה ולהתפתחות ההבנה שלו לאורך הצעדה. המידע על הדמות הראשית משוחרר בצורה איטית מאד מאד, בטפטוף של אנטיביוטיקה לווריד, והמידע על הדמויות האחרות נאסף גם הוא באותה מהירות, כך שבמהלך הקריאה ההרגשה היא שאת פחות או יותר יודעת על כולם את אותו הדבר. רק אחרי שהאנטיביוטיקה סיימה לטפטף, את קולטת שיש את גרטי, ויש את השאר. וככה, גם יש לך באופן חד משמעי עם מי להזדהות, וגם יש לך ממי להתרחק קצת, להתרחק הרבה ומי לחבב בסתר. כי זה באמת כמו בחיים: אין תהום עמוקה בינך לבין כל אדם אחר. יש אנשים שקרובים אלייך לגמרי, אנשים שקרובים אלייך קצת, אנשים שקצת רחוקים ממך ואנשים שרחוקים ממך הרבה. זו הדרך הנכונה לבנות את הדמויות!
 

אז לסיכום

  • אחרית דבר: תודה לנדב שקנה לי קינדל ותודה לאמזון שהציעה לי את הספר הזה בחיפוש של סטיבן קינג
  • תקראו אותו
  • הוצאות ספרים יקרות: תתרגמו אותו לעברית. אני אשמח לעשות זאת