אני שונאת אותו

הכירו את סילבי וז'רום, גיבורי הספר "הדברים" מאת ז'ורז' פרק (תרגום: דן דאור. הוצאת בבל). סילבי וז'רום הם זעיר בורגנים. הם התחתנו בגיל צעיר, עזבו את הלימודים, וכעת מתפרנסים מלערוך סקרים בנושאים שונים: משחות שיניים, אבטיחים, כורסאות, שואבי אבק. סוקרים. את רוב חייהם הם מבלים בלחלום על כסף. לא מעניין אותם איך. הם רוצים כסף, והם רוצים אותו עכשיו. לקנות דברים יפים. לעבור לדירה גדולה יותר. להתלבש כמו "אנשים הגונים". לא שהם עושים משהו מיוחד בעניין. אבל הם רוצים.
 
אה, אנחנו מכירים כאלה, אתם בטח אומרים לעצמכם. הם רואים ארץ נהדרת וחולמים על פלזמה 42 אינטש. הם גרים ברמת גן וחולמים על רעננה. הם עובדים בעבודות לא מעניינות ואומרים לעצמם שעוד מעט הם יתקדמו ואז הם יוכלו לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, ובינתיים הם מבלים בכנרת. אנחנו לא כמוהם. אנחנו אפילו קצת בזים להם ובוודאי נעלים מהם.
 
 
הצחקתם את פרק. המצב לא כזה פשוט. שימו לב, למשל, לתיאור מפגשיהם של סילבי וז'רום עם חבריהם.
 
"הם הקדישו לפעמים ערבים שלמים לשתיה, צפופים מסביב לשני שולחנות שצורפו במיוחד לשם כך, ודיברו, עד אין קץ, על החיים שהיו רוצים לחיות, על הספרים שיכתבו יום אחד, על העבודות שישמחו לקחת על עצמם, על הסרטים שראו או שעמדו לראות, על עתיד האנושות, על המצב הפוליטי, על חופשותיהם הקרובות, על חופשותיהם הקודמות, על נסיעה מחוץ לעיר, על טיול קטן לברוז', לאנטוורפן, או לבאזל" (עמ' 43).
 
היי, הם מדברים על ספרים. הם מדברים על המצב הפוליטי. הם מדברים על העבודה שהם רוצים. הם לא כל כך גרועים בעצם.
 
וזה ממשיך:
 
"מעל הכל היה הקולנוע. וזה היה ללא ספק התחום היחיד שבו היתה רגישותם מלומדת, שבו לא היו חייבים דבר לדגמי-מופת. הם היו שייכים, בתוקף גילם, בתוקף חינוכם, לאותו דור ראשון שעבורו הקולנוע, יותר משהיה אמנות, היה משהו מובן מאליו: הם הכירו אותו מתמיד, ולא כצורה מגומגמת, אלא בבת אחת עם יצירות המופת שלו, עם המיתולוגיה שלו" (עמ' 45).
 
אוקיי. אז הם אוהבים ספרים. ואוהבים קולנוע. ויש להם חברים שאוהבים את אותו דבר. אז הם סך הכל החליפו את ארץ נהדרת בבוניואל. או בהיצ'קוק. אבל אולי בסך הכל הם פקידים קטנים שרוצים להתעשר.
 
אז זהו, שלא.
 
"חבל, חשבו לעתים קרובות ואמרו לפעמים ז'רום וסילבי, מי שלא עובד לא אוכל, כמובן, אבל מי שעובד לא חי. הם חשבו שכבר התנסו בכל שבועות אחדים. סילבי נעשתה מתעדת במשרד מחקר, ז'רום קידד ופיענח ראיונות. תנאי העבודה שלהם היו יותר ממתקבלים על הדעת: הם הגיעו מתי שרצו, קראו את העיתון במשרד, ירדו לעתים קרובות לשתות בירה או קפה, ואפילו חשו חיבה לעבודה שביצעו, בעצלתיים, חיבה שעודדה ההבטחה המעורפלת מאד שיזכו למשרה קבועה, לחוזה הולם, לקידום מואץ. אבל הם לא עמדו בזה זמן רב… הם הרגישו כלואים, לכודים, כמו עכברושים. הם האמינו עדיין שכל מיני דברים היו יכולים לבוא אליהם, שעצם הסדירות של לוחות הזמנים, הימים, השבועות הבאים בזה אחר זה, נדמו להם כמכשול שלא היססו להדביק לו את התואר שטני"
 
אז הם בעצם אוהבים חירות. הם אנשים חושבים. הם לא מוכנים לקבל כמובן מאליו את המסלול הזעיר בורגני הרגיל. רגע, אז במה בעצם הם שונים מאיתנו?
 
 
 
זהו, הבנתם את זה. מה שפרק עושה פה הוא לתאר אותי ואתכם. נעזוב רגע אתכם, כי בכל זאת, כמה אני כבר מכירה אתכם. אותי, לעומת זאת, אני מכירה. וסילבי וז'רום הם אני. לא רוצה כסף, כמובן, רק רוצה נוחות. לא רוצה פלזמה, רק רוצה חופש ליצור. אם אפשר רק קצת כסף לטייל בעולם. אולי לקנות איזה טישירט או שניים. בלי לעבוד. בלי לבזבז את הזמן שלי על דברים תפלים. רק לשבת בבתי קפה ולדבר על ספרות מצחינה. נו, סילבי וז'רום.
 
ובא פרק ולוקח את החיים שלי, ושל סילבי, ושל ז'רום, וגורס אותם עד דק במטחנת האין-תקווה. במטחנת הבוז. במטחנת מבט-העל הביקורתי. הוא יכול לעשות את זה. הוא סופר. יושב לו שם, עם מכונת הכתיבה שלו, והזקן שלו, והאבחנות החדות שלו, והכישרון המופלא שלו לפרטים ולנפש האדם, וטוחן. טוחן עד דק. בלי להותיר גרגר אחד שלם של יכולת התחמקות.
 
ומה בן אדם קורא אמור לעשות מלבד לפתח את אותו מבט-על ביקורתי? מה? אז הוא מפתח אותו. ואז כל דבר שהוא עושה בחיים – קורא, כותב, עובד, מובטל, עני, חי ברווחה יחסית, אוכל, משתין, בז, נהנה – נתון באותה מטחנה של מבט-על. בכל רגע בחייו הוא נמצא במקום עצמו ובמקום שבדיוק מעליו. וזה הכל בגלל אנשים כמו פרק שהוסיפו לו את הרובד הזה, הרובד המופלא של המטחנה.
 
אז תקשיב לי, אדון פרק, ותקשיב לי טוב. אני בעמוד 108. יש לך עד עמוד 120 להציע לסילבי וז'רום איזה מוצא. משהו שהם יכולים לעשות כדי להפוך את החיים שלהם לבלתי-כלואים או לפחות לבלתי-מודעים. אם לא תעשה את זה, ותשאיר אותם לעד במבוך עם המראה, אני פשוט לוקחת את עצמי, באה לפריז, וגוזרת לך את השפם ואת החיוך המגניב שלך.

The Unbookables

ב-Screenhead פורסמה רשימה של "The Unfilmables", הרומנים שהכי קשה להפוך לסרט. הרבה בחירות צפויות ('יוליסס'), כמה בחירות מעניינות ('הגלגול'). כדי להפוך את זה לקצת יותר מעניין הכילה הרשימה גם מרכיב נוסף – אם ניתן להפוך את הספרים הנ"ל לסרטים, מי הבמאים שיצליחו לעשות זאת. מגניב, בסך הכל.

מאחורי הרשימה הזו עומדת ההנחה, ההגיונית למדי, שלכל מדיום יתרונות וחסרונות משלו. לכן נראית תמוהה העובדה ש-screenhead לא פרסמו עוד רשימה אחת, "The Unbookables", הסרטים שהכי קשה להפוך לספר. מאחר שמלאכת צדיקים וגו', נוטל 'הסיפור האמיתי והמזעזע של' את הכפפה, ופותח ברשימונת משלו. ומאחר שגם כאן רוצים קצת להיות צדיקים, אני רק אפתח את הרשימה הנ"ל. תגבבו סרטים נוספים.

הצ'פלינים

במקור חשבתי להביא את "זמנים מודרניים". אבל אז גיליתי שהסצינה שעליה אני חושב היא בעצם מ"אורות הכרך", שכמעט ואיני זוכר, אז נראה לי שהטיעון הנ"ל נכון לגבי רוב הסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין.

העניין הוא כזה: צ'פלין הוא לא קומיקאי סתם, הוא כוריאוגרף ורקדן קומי. הסרטים שלו בד"כ סובלים מעלילה אפיזודית וקצת תלושה, אבל מפצים על כך בסצינות עצמן. צ'פלין עושה יותר מסתם הומור גופני, עיקר הכוח שהסצינות הוא בתזמון הבדיחות ובתזמור שלהן. קצת קשה להסביר – בדיוק מאותה סיבה שבשלה קשה להפוך את הסרטים הללו לספרים; אני לא מצליח לדמיין אף משפט, אף תחביר, שיצליחו שלא לקלקל את הבדיחה הזו – אבל כדאי לראות ואז זה יהיה ברור:

זמנים מודרנים: צ'פלין נכנס לכלא »
אורות הכרך: צ'פלין מתאגרף »

איזה סופר יוכל לבצע את זה? כאשר סיפרתי לה על הרעיון הזה לפוסט, מיטל הציעה את דוד אבידן. "לא", סירבתי, "זה מה שמצפים שאציע". "לסקלי?", היא ניסתה שוב. "אה..", פיזמתי. "ז'ורז' פרק!", קראה בגיל וצדקה. מיטל: "זה די פשוט. אתה רק צריך לחשוב על סופרים שיכולים לכתוב הכל, וגמרת עניין".

לה מיזנטרופ

אני קורא עכשיו, שוב ולאט מאוד הפעם, את "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין. בסיכום זריז: סיפורו של מיזנטרופ. בסיכום זריז פחות, מהכריכה האחורית: "חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה…".

אבל בלי קשר למלחמת העולם הראשונה ולאפריקה ואמריקה – שכולם נוגעים בי אישית בדרך כזו או אחרת – הסיפור הוא על מיזנטרופ. כמו "טימון איש אתונה" של שייקספיר או "קאנדיד" לוולטיר או הסיפורים של גי דה מופסאן, מה שבאמת מעניין ב"מסע אל קצה הלילה" זה השונא, והשתקפות מושאי שנאתו דרך עיניו.

שלא כמו "טימון" או "קאנדיד" או מופסאן, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר טוב. אולי הטוב ביותר שקראתי. אני יכול לבוז לטימון ולוולטיר ולמופסאן על שנאת האדם שלהם. היא מגוחכת בעיני, ופשטנית.

אני לא יכול לבוז לסלין.

גם סלין תורם לסיפור האמיתי והמזעזע של. ואתם?

***

"מה שנחוץ, בעצם, בשביל להגיע לשלום מסוים עם בני-אדם, קצינים ולא קצינים, לשביתות-נשק רופפות, אמנם, אבל בכל-זאת חשובות מאוד, זה לתת להם ויהי-מה להתהדר, להתפלש בסיפורי התפארות מטופשים. אין גאוותנות נבונה. הגאוותנות היא יצר. גם אין אדם שהוא לא קודם-כל גאוותן. התפקיד של אסקופה נדרסת מלאת הערצה הוא כמעט התפקיד היחיד שבני האדם מוכנים לראות בסובלנות את זולתם משחק אותו וליהנות מזה קצת" (141)

בעצם, אף מיזנטרופ איננו זר. לא באמת. אינך יכול להיות זר לאנושות כאשר אתה שופט אותה בערכיה היא. יותר מזה, המיזנטרופ כותב. הוא לא רק שונא אותנו, הוא רוצה שנשנא גם כן. סמיוטית, הערך "גאוותנות" אינו רק שם תואר, הוא גם מסומן בפלוס או מינוס ערכיים. סלין לא צריך להסביר מה רע ב"גאוותנות", הרע שבה הוא קדם הנחה. לקבל על עצמך את תפקיד המיזנטרופ פירושו גם לקבל לפחות חלק מהערכים האנושיים.

***

הערת שוליים: אם כבר זר, אז ז'ורז' פרק. לא מזמן מיטל קישרה למאמר של פרק על סידור הספריה. זה פרק. הוא מפשיט מהספריה כל ערך תרבותי, והופך אותה למאגר נתונים, שאפשר לשחק איתו. כמעט אפשר לחוש איך הוא חושב, בווקטורים, במרחבים. איני זוכר עוד הרבה מ"חלל וכו': מבחר מרחבים", אבל נדמה לי שזה דומה. פרק יכול לראות את העיר ואת הבית אחרת, כי הוא שוכח את כל הסכמות התרבותיות שאנחנו מלבישים עליהן. מבחר אפשרויות המשחק שלו גדל ככל שהוא מבטל את המובן מאליו. והמובן מאליו הזה יכול להיות מובן מאליו רק בתוך מסגרת ממשמעת.

לא קראתי את "ההיעלמות", ספר שלם ללא האות "e", אבל אני רוצה לדמיין שהאילוץ החיצוני הולך ומשתלט על העולם. אני לא רוצה בספר שלם ללא האות "e", אני רוצה בספר שבו העולם חסר את האות הזו. אם כבר זר, אז פרק.

***

"הסרן פרמיזון שלי, זה שרגע קודם עוד לקח על עצמו לטהר את הסיפון מנוכחותי המרקיבה, מרגע שמצא אצלי אוזן קשבת שאין כמוה, התחיל לגלות בי כל מיני סגולות נעימות. הזרימה בעורקיו נהיתה כאילו יותר רכה בהשפעת המחמאות המקוריות שלי, מבטו התבהר, עיני השתיין המושבע שלו, עיניים מחורצות ומלאות דם, אפילו התנוצצו מבעד לטמטום שלו ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה, כמה נהדר, בזכות פעולתן המופלאה של אמירותי הנבונות והקולעות" (142)

בארדאמי של סלין אינו זר. חישבו על המשפט הזה, שמוגנב בתוך כוס התרעלה הכללית: "ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה". רגע החמלה הזה אמיתי באמת. בארדאמי אולי מתעב את פרמיזון וגאוותנות גם, אבל הוא יודע מאיפה שני אלה צמחו. הסרן פרמיזון אולי מִטַפֵּש, אבל הוא עושה זאת באותו אופן שבו מִטַפֵּש אדם רעב מאוד. הגאוותנות היא לא יצר, כמו שהוא כותב קודם, היא צורך.

***

הוא היה יכול לכתוב את זה גם אחרת, סלין. הוא היה יכול להדגיש את הרעב. הוא היה יכול להבין את פרמיזון ואת אפריקה הקולוניאלית ואת מלחמת העולם הראשונה. אבל אולי טוב שלא הבין. כי אחרת, אם נבין את הסרן, אם נראה את מערך היחסים האנושיים כפי שהוא באמת, על כל מורכבותו, אנו עוד עלולים להתפתות ולהאמין ב"טוב שבעולמות האפשריים". ואז לאן נגיע?

***

שתי הערות שוליים:

 

1.

לא קראתי את לייבניץ. רחמו עלי, יהודים.

 

2.

עניין המיזנטרופ ממש מעניין אותי תיאורטית. יש פה סוג של כוריאוגרפיה נורמטיבית. הגבהה של ערכים מסוימים על חשבון ערכים אחרים; הרחבה של ערכים מסוימים (הסגולות של הפחדנות מול הטיפשות שבכבוד) והתייחסות מצוצמת לערכים אחרים. יש לי המון רעיונות לא אפויים בנושא. אם יתחיל דיון, אצטרף.