הקמת ועדה בעקבות מחאת האוהלים אינה רעיון רע. המחאה הנוכחית לא התמקדה בתביעה מסוימת – הורדת המע"מ או רפורמת דיור – אלא הפכה במהירות לתביעה כוללת לשינוי המדיניות החברתית והכלכלית בישראל. לשם כך צריך לחקור את כשלי השיטה הנוכחית, ולהציע מודל אלטרנטיבי, ו-ועדה מטעם המדינה יכולה בהחלט להוות את הפורום המתאים לכך. מאידך, ועדה יכולה לשמש גם לעיקור המחאה, מריחה והסתרה, ובמלים אחרות, הגנה על הדרג הפוליטי מפני צורך שינויים שהם קשים ומסובכים לביצוע, ועלולים לעמוד בניגוד לתפיסת עולמם או לאינטרסים המיידיים שלהם. בפער בין שתי האפשרויות האלו טמון הוויכוח על ועדת טרכטנברג.
חלק ניכר מהדיון על הוועדה עסק עד כה באישיותו של ראש הצוות, מנואל טרכטנברג. היו שטענו שלבו עם המפגינים, והיו שכתבו שהוא בז לצעירים ומאמין בשיטה הכלכלית הניאו-ליברלית. אלא שזהו הממד הפחות חשוב לעבודתה של ועדה. בפוסט הזה אני מציע בחינה שונה של ועדת טרכטנברג, שמנותקת מהוויכוח האישי. אני מציע לבחון את ועדת טרכטנברג על פי השליחות שהוטלה עליה, על פי האופן שבו היא פירשה את תפקידה, ועל פי ההתנהלות הציבורית שלה עד כה. אנחנו יכולים לצאת מנקודת ההנחה שמנואל טרכטנברג הוא אדם ישר והגון; אולם הדבר המשמעותי באמת הוא התפקיד הפוליטי שהוא ממלא.
1. מי חוקר, מה חוקר: הצלחתה או כשלונה של ועדה מושפעות מהמנדט שניתן לה, מהכח הפוליטי שעומד מאחוריה, ומהמשקל הציבורי שניתן להחלטותיה. איש לא פקפק ברצינות העבודה בראשות השופט אליעזר גולדברג בנושא היישובים הבדואים הלא מוכרים; הממשלה אף אימצה את מסקנותיה כלשונן, אולם כשהגיע הזמן להחלטה ביצועית, היא פרסמה תוכנית משלה, שהקשר בינה לבין דו"ח השופט גולדברג היה רופף בלבד. מנגד, ועדת וינוגרד נהנתה מכוחות פוליטיים רציניים שתמכו בה, סמכויות מוגדרות ועניין ציבורי גדול, ומסקנותיה הובילו להדחת הצמרת הצבאית והפוליטית במלחמת לבנון השנייה (שאלה טובה יותר היא עד כמה יושמו הלקחים האופרטיביים שלה).
השאלה הראשונה המתבקשת בנוגע לוועדת טרכטנברג נוגעת אם כן למינוי שלה: לסמכותה, ליעדים שהוגדרו לה, ולגיבוי הפוליטי ממנו היא נהנית. והנה, דווקא בתחומים האלו, הוועדה שחרתה על דגלה שקיפות ופתיחות, הופכת עמומה עד מאוד.
הוועדה פעילה בשני אתרי אינטרנט: אתר "צוות מנואל" (המוגדר כבלוג אישי של ראש הוועדה) ואתר "שיתוף הציבור" של משרד ראש הממשלה. ככל שהצלחתי למצוא, בשני האתרים אין פירוט לגבי מינוי הוועדה. בעמוד "אודות הוועדה" באתר "צוות מנואל" מופיעות ביוגרפיות קצרות של חברי הוועדה. בעמוד "אודות צוות מנואל" מופיע פוסט הנוגע לשכירת צוות הניו מדיה של הוועדה. זהו טקסט משונה למדי, מעין כתבה עיתונאית הכוללת ציטוטים של צוות יחסי הציבור שמפעיל את האתר (למשל: "אני הוקסמתי ממנואל, מהכנות שלו, מהחשיבה שלו לגבי המחאה. ההזדמנות לנצל את כישורי למשהו משמעותי כל כך היא הזדמנות נדירה וחשובה").
חיפוש נוסף הוביל לאיתור כתב המינוי של הוועדה בארכיון התמונות של עמוד הפייסבוק שלה (!). מדובר במסמך קצר בחתימת בנימין נתניהו, המודיע שהוועדה תגיש המלצות בתחומים הבאים:
- שינוי סדר העדיפויות במטרה להקל את הנטל הכלכלי על אזרחי ישראל.
- שינוי בתמהיל תשלומי המסים.
- הרחבת הנגישות לשירותים חברתיים.
- הגברת התחרותיות והיעילות בשיווק מוצרים ושירותים, במטרה להפחית את מחיריהם.
- התוויית צעדי יישום לתוכנית הדיור שהושקה על ידי הממשלה ביולי 2011.
לא צריך להיות משפטן בשביל להבין שסעיפים 1-4 כוללים את כל המדיניות הכלכלית והפוליטית של ישראל. "שינוי סדר עדיפויות" שיקל את הנטל הכלכלי יכול להיות יציאה מהשטחים, בנייה בהתנחלויות או גיוס החרדים לצה"ל, והוא גם יכול להיות הורדת תקציב החינוך והורדת המיסים לעשירים. סעיף 3 כולל פחות או יותר את כל המדיניות החברתית של ישראל – חינוך, בריאות, רווחה. כך שתיאורטית לפחות, אין נושא שהוא מחוץ לתחום עיסוקה של ועדת טרכטנברג. אם היו הגדרות מפורשות ביותר בעל פה בין נתניהו למנואל טרכטנברג, הרי שהן לא הועלו על הכתב ולא נמסרו לציבור. כל מה שנותר לנו זה לנחש מה הוועדה אמורה באמת לעשות, ואולי לנסות וללמוד מהערות אגביות של ראש הוועדה, כמו למשל סטטוס הפייסבוק הזה, לפיו "נדמה לי שתחום התחבורה הציבורית אינו במנדט הוועדה". מה זאת אומרת "נדמה"?
מה עוד אין במינוי? סמכות. המינוי אינו מציין את מי הוועדה יכולה לזמן אליה, ואיזה חומרים היא יכולה לחקור. כמובן שהוא גם אינו מעניק לה כח אדם ותקציבים לחקירה רצינית. לשם השוואה, הנה כתב המינוי של ועדת וינוגרד, בחתימת שר הביטחון וראש הממשלה (שימו לב לסעיפים האחרונים). יש לציין שגם ועדת וינוגרד לא היתה ועדת חקירה ממלכתית, אלא ועדת בדיקה ממשלתית, ובכל זאת, ניתן לה מינוי מפורט הרבה יותר, בו הוגדרו סמכויותיה ומטרותיה.
מי שחושב שאי אפשר להשוות ועדת חקירה למלחמה לוועדה שעניינה רפורמה כלכלית, כנראה לא הבין את המסר של ההפגנות בחודשיים האחרונים. לישראל דרושה ועדת חקירה כלכלית, שתבדוק את התרחבות הפערים, העמקת העוני, הנטל על מעמד הביניים ויתר הנושאים שתנועת המחאה העלתה על סדר היום. לחלל הזה נכנס צוות טרכטנברג, והציפיות הציבוריות ממנו הן בהתאם. לכן השאלה כיצד הצוות תופס את תפקידו אינה קטנונית או מיותרת, אלא אמורה לעניין כל אזרח ואזרח במדינת ישראל.
ועדת טרכטנברג אינה פועלת לפזר את מסך הערפל שתחתיו היא פועלת. הודעתה הראשונה של הוועדה לעיתונות אינה מפרטת את יעדיה כפי שהוועדה תופסת אותם, אלא רק נוגעת בהקמת צוותי עבודה. במה שיהפוך לסימן הכר לעבודת הוועדה, עיקר הטקסט מוקדש להליך ההידברות עם הציבור, ושוב – לשימוש באינטרנט ובניו-מדיה. קיוויתי למצוא את מטרות הוועדה בבלוג האישי של מנואל טרכטנברג, אולם הפוסטים בו כוללים בעיקר עניינים שברגש, ואין בהם שום התייחסות להליך הפוליטי או הכלכלי שבו אמורה הוועדה לעסוק. עוד אשוב לבלוג הזה בהמשך.
נקודה עמומה עוד יותר היא מידת המחויבות של הממשלה למסקנות של ועדת טרכטנברג. על פי דיווח במעריב, הוועדה תציג את מסקנותיה לצוות שרים רחב ש"ידון בה", ומסקנות צוות השרים יועברו לראש הממשלה. כלומר, השרים יכניסו את תיקוניהם לדוח טרכטנברג, ורק הדוח המתוקן יועבר לראש הממשלה. ואולי הדוח המשופץ והמצונזר הזה הוא שיהפוך למסמך מחייב? גם זה לא ברור. משום מה, אפילו התקשורת לא מתעניינת יותר מדי בשאלה הזו. כתבה ארוכה שפרסם יוסי ורטר עם מינויו של מנואל טרכטנברג עוסקת בהרחבה באישיותו של ראש הוועדה, בחיבתו לכדורגל דרום-אמריקאי ובנטייתו הלא-מזיקה לקלל בספרדית. טרכטנברג, נאמר שם, ישב ארבע שעות עם נתניהו עד שהסכים לקבל עליו את המינוי. וראש הממשלה?
"נתניהו לא התחייב בפני טרכטנברג לאמץ את החבילה הכוללת שצוותו יגבש"
בחשבון הטוויטר של הוועדה מופיע צילום של הודעת ראש הממשלה, לפיה הוא "משוכנע שהממשלה תאמץ את מסקנות הוועדה". שוב – הכל בתחום ענייני הרגש והדעה, וללא שום מחויבויות ברורות. לאור הקביעה הזו, קשה להבין את טענתו של ורטר ב"הארץ" לפיה ראש הממשלה "הפקיד את גורלו הפוליטי" בידיו של טרכטנברג.
טענתי בתחילת הטקסט שסיכויי ההשפעה של ועדה תלויים במנדט שלה, בכח הפוליטי שעומד מאחוריה, ובתגובת הציבור לפעולתה. המנדט של ועדת טרכטנברג הוא רחב כל כך, עד שיש בו משהו מעורפל, ואילו הוועדה עצמה אינה טורחת לפזר את הערפל הזה. סמכויותיה אינן מוגדרות, והמלצותיה יעברו שיפוץ על ידי השרים הממונים – וגם אז לא יהיו מחייבות.
כעת נעבור ליחסה של הוועדה לציבור שאמור לגבות את פעילותה – אותו ציבור שבגלל המחאה שלו היא קמה בכלל.
2. להאזין לציבור. ועדת טרכטנברג פרסמה עם תחילת פעולתה קול קורא לציבור להופיע בפניה. התקבלו כ-1,100 פניות מאזרחים ומגופים ציבוריים. הוועדה הזמינה את חלקם להעיד בפניה, בדיונים שהחלו בשבוע האחרון. פניות נוספות הגיעו לוועדה באמצעות אתר "שיתוף הציבור", ובעמוד הפייסבוק שלה. בנוסף, ערכו חברי הוועדה כמה ביקורים במאהלים ברחבי הארץ.
על פי העיסוק התקשורתי והודעותיה של הוועדה עצמה, מהווה ההקשבה לציבור את עיקר עבודתה. אלא שזהו בדיוק ההפך מהליך חקירה אמיתי. ועדת חקירה אמיתית – וכאמור, לישראל מגיעה חקירה רצינית של המצב החברתי-כלכלי – היתה משתמשת בפרופיל הציבורי שלה ובסמכויותיה החוקיות על מנת לפתח דיון ציבורי על ההכרעות הכלכליות שמעצבות את החברה באמצעות חקירת מקבלי ההחלטות.
במלים אחרות, מבטה של ועדה שכזו צריך להיות מופנה מלמטה למעלה, כלפי השלטון. הוועדה היתה צריכה לזמן אליה פקידי אוצר, ראשי חברות במשק ומנהלי משרדי ממשלה, על מנת לעמוד על האופן שבו נקבע תקציב המדינה ומתקבלות הכרעות הכלכליות. במקרים מסוימים, כמקובל בוועדות כאלו, היא יכלה לקיים דיונים בדלתיים סגורות, לשם הגנה על עדים. אולם עיקר כוחה היה במתן אפשרות לציבור להבין את התהליכים הכלכליים ולאתגר את הדרגים הפוליטיים והבירוקרטיים. הצוות בוועדה שעוסק בריכוזיות היה צריך להזמין אליו את מנהלי הבנקים והחברות הגדולות, אלו שמחיריהם מתואמים באופן חשוד. הצוות שבודק את שירותי הרווחה היה צריך לדבר עם מנהלי בתי החולים ומנכ"ל משרד הרווחה. וכל הצוותים היו צריכים להזמין לעדות את אנשי משרד האוצר, השר ומנכ"ל משרדו. כוחה של הוועדה – כל וועדה – הוא ביכולתה להאיר את הפינות האפלות שבהן מתקבלות ההחלטות המכריעות. במקום להצטייד בפנס ולפתוח דלתות נעולות, ועדת טרכטנברג החליטה לעמוד בקרן רחוב ולשוחח עם כל מי שנקרה בדרכה.
כל זה לא אומר שהידע שבידי הציבור מיותר. להפך. הציבור חיוני להשלמת פעולת הוועדה. הציבור הוא "ידיד בית המשפט", שמחזיק בידע קריטי לגבי ההשפעה של המדיניות הכלכלית. רק שבשביל להקשיב לציבור, אין צורך בכל המהומה התקשורתית שהקימה הוועדה. עקבתי אחרי עמוד הטוויטר של הוועדה בעת הדיונים היום (חמישי). רשימת הדוברים נראית אקראית לחלוטין, ורובם, עושה רושם, מעלים רשמים ורעיונות כלליים בלבד כמו "יש לצמצם פערים" או "להגביר ייצוג נשים". גם אם חלק מהעדויות הבאות יהיו יעילות יותר, הנקודה המהותית היא שכל המידע הזה זמין לשרי הממשלה, וכן לחברי הוועדה, מאותם אנשים וגופים ממש, גם ללא ההליך הפומבי המתוקשר.
הנה דוגמה: את האגודה לזכויות האזרח ייצגה בפני הוועדה עורכת הדין טלי ניר. מדוע היה צריך לבזבז את זמנה של עו"ד ניר או של חברי הוועדה, כשהאגודה מפרסמת מזה שנים בצורה מסודרת נתונים וניירות עמדה בנוגע דיור, נגישות לשירותים חברתיים או פערים כלכליים, ורובם זמינים באתר האינטרנט שלה? הדבר נכון למרבית העמותות ומכוני המחקר: רובם ככולם ישמחו להעביר לוועדה פרסומים והצעות אופרטיביות שמסבירים את תחום עיסוקם טוב יותר מכל עדות בעל פה.
נכון, יש משהו מרשים בצפייה בדיוני הוועדה, וביכולת של אזרחים רגילים או ארגונים חברתיים לבוא ולשטוח את הצעותיהם בפני השלטון. אבל הדיון הזה לא מספק יותר מאשר תחושה של הלך הרוח הציבורי, והצעות רציניות אפשר לשלוח לכל משרדי הממשלה באי-מייל, 365 ימים בשנה (תתפלאו, לפעמים גם מקבלים תשובה). יש לומר את הדברים במפורש: עדות כנה אחת בת כמה שעות של מנכ"ל משרד האוצר היתה מלמדת את אזרחי ישראל יותר על כלכלת המדינה מנאומיהם של מאות אזרחים, מרגשים ככל שיהיו. צפייה ברצף העדויות בפני הוועדה מעלה יותר מכל את התחושה הלא נוחה שבמקום לחקור את השלטון, חוקרים את הציבור, וגם אם הדברים נעשים מתוך אהדה ואמפתיה, יש בכך התחמקות משליחותה האמיתית, הקשה, של הוועדה. מאות האלפים שיצאו לרחובות אמרו את מה שהיה להם בהפגנות ובמאהלים. כעת נדרשות תשובות מהמדינה – ותפקידה של ועדת טרכטנברג הוא לחלץ אותן ממנה.
בהערת אגב, אציין שאפילו במגעיה של הוועדה עם נציגי תנועת המחאה היה משהו מניפולטיבי. במקום לעבוד בשיתוף עם הנציגים שנבחרו על ידי המאהלים בכל הארץ, וכן עם ראשי התנועה, בחר מנואל טרכטנברג להופיע ערב אחד במאהל לא מרכזי. זה נראה טוב בעיתוני הבוקר למחרת, אולם יש בכך מידה לא קטנה של בוז והתנשאות כלפי ההליך האזרחי שהתקיים בעשרות מאהלים בכל רחבי הארץ, במסגרתו נבחרו נציגים ונוסחו תביעות קונקרטיות. ובכל זאת, זהו עניין שולי. הנקודה החשובה היא שוועדת טרכטנברג ויתרה מראש על עבודה מול האנשים שבאמת אחראים על תקציב המדינה.
ייתכן שהזמן שניתן למנואל טרכטנברג אינו מספיק לפעולה רצינית שכזו. ייתכן שהמנדט שניתן לו אינו כולל את הושבת פקידי האוצר מול המצלמות. כנראה שלא נדע, בין השאר מכיוון שהוועדה אינה חושפת את סמכויותיה או יעדיה, ומסתפקת באמירות כלליות. אבל אם התפקיד שהוטל על מנואל טרכטנברג הוא לשבת ולהקשיב בנימוס לאזרחי ישראל, ואז לשלוח את הסיכום לראש הממשלה, לא ברור מדוע יש צורך בצוות של פרופסורים לכלכלה. מספיקה היתה חבורה של קלדנים.
3. לדבר אל הציבור. ועדת טרכטנברג מתגאה בשימוש המשוכלל שהיא עושה בכלי הניו מדיה על מנת לתקשר עם הציבור. כאמור, הוועדה פעילה בשני אתרי אינטרנט, ויש לה עמודים בפייסבוק ובטוויטר. גם בדיווח העיתונאי על עבודת הוועדה ניתן דגש גדול לאפשרות של הציבור לתקשר עם צוות מנו באמצעות הרשת. קיר הוועדה בפייסבוק ועמוד ההצעות באתר שיתוף הציבור התמלאו בהודעות המלמדות על היענות ניכרת ועל רצון להשתתף בקביעת המדיניות. עיון בהם מסגיר במהרה על מגבלות הכלים האלו: חלק מההצעות משונות מאוד, אין בהן לא סדר ולא היגיון, ואילו אחרות הן כלליות מאוד. ההצעה הכי פופולרית באתר "שיתוף הציבור", עם יותר מאלף לייקים, היא "ערבות הדדית", ועיקרה גיוס התקשורת כדי להעביר לעם את המסר ש"כולנו באותה סירה". ההצעה השנייה הכי פופולרית היא ביטול אגרת הטלוויזיה. לא בדיוק לבו של המשבר הנוכחי.
יותר מכל, נותנות ההצעות באתר "שיתוף הציבור" ובעמוד הוועדה בפייסבוק תחושה הדומה לקריאת טוקבקים. הן נוטות להתעסק בשוליים, לא ברור מי עומד מאחוריהן ועד כמה הן מייצגות את השטח, ובמקרים רבים אין להם קשר מובהק לנושאי מקרו-כלכלה מובהקים, ובראשם לניהול תקציב המדינה. במקרים אחרים, הצעות הן כלליות מאוד ("הרחבה אינטנסיבית של התחבורה הציבורית"), וללא עיסוק בממד התקציבי של הדברים, אין בהן הרבה משמעות. הוועדה נתנה לציבור הזדמנות לאוורר את רגשותיו, במקום לעסוק בפומבי במדיניות עצמה.
התחושה שהוועדה עוסקת בעניינים שברגש ולא במהות מתחזקת לנוכח קריאת הבלוג של ראש הוועדה, מנואל טרכטנברג. נכון לרגע כתיבת הדברים, יש בבלוג חמישה פוסטים: שניים נכתבו על ידי חברי הוועדה, ושלושה על ידי ראש הוועדה. הפוסטים של מנואל טרכטנברג עצמו אינם כוללים שום פרט כלכלי, ועוסקים כולם בתחושותיו האינטימיות לנוכח אירועי היום (אחד הפוסטים עוסק בכלל בהסלמה הבטחונית בדרום). הנה דוגמה מייצגת למדי:
נולדתי שנתיים אחרי קום המדינה, אתם הרבה אחרי, ועל כן נבצר מאיתנו ליטול חלק באקט הלידה, הבניה יש מאין, העיצוב הבתולי של בית שלישי לעם היהודי. והינה היום אנו נקראים בפתאומיות, ללא התראה מוקדמת, לשנות סדרי עולם. אשרינו כי דור זה קם לפתע על רגליו, הביט ימינה ושמאלה בזעם רב, ואמר בקול צלול "עד כאן"! לא עוד עצימת עיניים אל מול עוולות זועקות, לא עוד הקרבת ערכים ונשמה ורוח על מזבח ה"סלב" או הממון.
זהו בלוג אישי במובן המובהק ביותר של המילה. כותב אותו מנו טרכטנברג האיש, ולא ראש הוועדה או נושא המשרה הציבורית. הטקסטים כתובים היטב, ואפילו יפים ומרגשים ברמה האנושית, אולם הם חסרי ערך לחלוטין בכל הנוגע לדיון הכלכלי, שהוא לב-לבה של ועדת טרכטנברג. הייתי שמח לשמוע ממנואל טרכטנברג על פגישתו בת ארבע השעות עם נתניהו, מה סוכם בה ומה לא. הייתי רוצה לשמוע את דעתו בענייני מקרו-כלכלה, מיסוי על הון, ירושה, ועוד. הייתי שמח אם הוא היה מקדיש פוסט לחוק ההסדרים. ובעיקר, הייתי רוצה שהוא יעמת את נציגי המדינה עם הנושאים הללו. דווקא המידע הזה לא נמצא ראוי לפרסום.
אומר כאן משהו כללי יותר על השימוש במדיה חדשה: לאחרונה אנחנו עדים לסוג של שימוש מתוחכם בכלי המדיה החדשה לצורך חיסול הדיון הציבורי, במסווה של שקיפות. נבחרי ציבור וסלבריטיז מעדיפים לפנות לציבור בכלים של המדיה החדשה, ולא באמצעות התקשורת. כך, נוצרת מראית עין של קשר בלתי אמצעי, אולם למעשה מתאפשרת לדוברים שליטה מוחלטת במסרים, ונמנע מהם הצורך לענות על שאלותיהם של תחקירנים או של עיתונאים המצויים היטב בפרטים. לדוגמה, בעוד ראש הממשלה נתניהו נמנע מאז תחילת כהונתו ממתן ראיונות לעיתונות הישראלית המודפסת, הוא השיב לשאלות (נוחות הרבה יותר, כמובן) ששלחו לו גולשים מהעולם באתר יו-טיוב. כל זה לא אומר שרשויות ונבחרים לא צריכים להשתמש במדיה החדשה, אלא שעלינו להיות עירניים לכך שהשימוש בטכנולוגיה נעשה באמת למען האינטרס הציבורי.
באופן דומה, דובריה של ועדת טרכטנברג מהללים את הפתיחות והשקיפות "חסרת התקדים" של ראש הוועדה בפנייה "לא מתווכת" לציבור, אולם כשמנואל טרכטנברג כותב בלוג אישי, הוא ודובריו בוחרים את המידע שיעלה בו, ואין צורך מבחינתו לענות על שאלות קשות, למשל בנוגע לסיכומים המוקדמים בינו לבין ראש הממשלה, או לגבי הצורך לפרוץ את גבולות התקציב.
כדאי גם לקרוא את שני הפוסטים שכתבו נציגי צוותי המומחים בבלוג של מנואל טרכטנברג, מאחר והם מלמדים על האופן שבו הוועדה תופסת את עצמה: שניהם עוסקים בהסברת המדיניות התקציבית של הממשלה, ומשרטטים גבולות (צרים מאוד) לקיומה של רפורמה מסוימת. הם אינם חוקרים את ההכרעות הפוליטיות שעומדות מאחורי התקציב, אלא שואפים לכל היותר לייעל במשהו את תפקוד המשק. זהו כמובן ההפך מהליך החקירה שהאינטרס הציבורי מחייב, ועמדתי על כך בחלקו הראשון של הפוסט. המאמרים האלו מצטרפים לתחושה שהוועדה מתנהלת כגוף מתווך בין הממשלה שמינתה אותה לבין הציבור הזועם – מעין מחלקת דוברות וקשרי לקוחות מורחבת.
אגב, נגעתי בחלק מהעניינים האלו ובאחרים בכתבה שרואיינתי אליה באתר וואלה!. תגובת דוברת הוועדה, היתה שאני טועה ("ראייה ילדותית"), אולם לא הובאה התייחסות לסוגיות העקרוניות בנוגע למנדט הוועדה או לאופן החקירה שהיא מבצעת.
4. את מי הוועדה משרתת? כלכלה היא לבו של ההליך הפוליטי: הקרב על חלוקת המשאבים שבסמכות המדינה ("המשאבים" הינם יותר מעוגת התקציב, הם כלל הנכסים שבידי המדינה והציבור, וכשהמדינה בוחרת לא למסות עשירים, היא גם מבצעת חלוקה של נכסים – לידיהם). דיון כלכלי הוא לא מסע של פיוס לאומי שבסופו "כולם מנצחים", אלא תביעה לחלוקת משאבים שונה, ובהקשר הישראלי, לשיפור מצבם של קבוצות הרוב בעשירונים הנמוכים ובמעמד הביניים. תביעה שכזו לא תעבור ללא מתנגדים, מפני שמי שמרוויחים מהשיטה הנוכחית יתנגדו לכל שינוי בסטטוס קוו. לכן, עצם הרעיון שדוח וועדת טרכנטנברג יעבור ועדה של מרבית שרי הממשלה, ואז יוגש לראש הממשלה ולמשרד האוצר, ועדיין תצא ממנו רפורמה מהותית, הוא מעט נאיבי.
ובכל זאת, ועדת טרכטנברג מסוגלת היתה למלא שירות צבורי חשוב. הוועדה הזו – ואת זה עושה רושם שמנואל טרכטנברג דווקא יודע – אינה שליחה של ראש הממשלה, אלא של הציבור שיצא לרחובות. לפני חודשיים, איש לא חשב למנות אותה; הממשלה אולצה להסכים לה, לאחר שנסיונות קודמים לסיים את המחאה עלו בתוהו. תפקיד הוועדה הוא לפתוח דיון ציבורי מהותי בשיטה הכלכלית הישראלית. זהו הרגע המתאים לכך, ואיש לא יוכל לעמוד בדרכה אם היא תבחר לעשות זאת.
עד כה, פעולותיה של ועדת טרכטנברג מהוות הפרה של המנדט הציבורי, אם לא בגידה של ממש. במקום לדבר עם בכירי המשק ועם ראשי האוצר, ולעודד דיון ציבורי בהחלטות ובהליכים שמאפשרים את המצב הכלכלי הנוכחי, מקיימת הוועדה הליך סרק מול נציגי ציבור שהיא בחרה בעצמה (הוועדה קבעה מי מהפונים אליה יזומן לדיונים); במקום לפרק באור השמש את ספר התקציב, הוועדה עוסקת בהסברה באינטרנט ובפרוזה; במקום לדרוש מנדט ברור לעיסוק בסוגיות הדרמטיות הנוגעות למעמד ההון והשלטון במדינה (הנה רעיון: למה לא לזמן את קציני היחבא"ל בעבר ובהווה שחקרו את התחומים האלו?), הוועדה מסתפקת בכתב מינוי כללי, ללא סמכויות חקירה, וללא התחייבות פוליטית לעמוד לצדה משיוגשו המסקנות והקרב האמיתי על יישומן יתחיל.
תחת התנאים האלו, אין מנוס מהקביעה שהוועדה, במתכונתה הנוכחית, נועדה אכן לקנות לדרג הפוליטי זמן ושקט, בהנחה שהמחאה תיעלם מעצמה, שאירועים אחרים יעלו על סדר היום, ושכשהבעיות יתפוצצו שוב – למישהו יש ספק בכך? – זה יקרה במשמרת של מישהו אחר.
הרבה אנשים ראו בקריאת נציגי מחאת האוהלים השבוע ליו"ר הוועדה להתפטר חוצפה ועזות מצח. אבל אין לתפוס אותה כהתקפה אישית על אדם הגון וטוב לב (ונראה שמנואל טרכטנברג הוא אכן כזה), אלא ביקורת הנוגעת לתפקיד הפוליטי שהוא ממלא, ייתכן שכנגד רצונו או שיקול דעתו.
אין זה מאוחר מדי לשינויים. גם ועדת וינוגרד דרשה סמכויות מורחבות לאחר מינויה, ותחת איום של התפטרות אף זכתה בהן. אם מנואל טרכטנברג באמת רוצה להיענות לגודל השעה, עליו לדרוש יותר זמן, ויותר סמכות; עליו לפתוח את הדלתות הסגורות שמאחוריהן נקבעת המדיניות הכלכלית ולחקור את תהליך קבלת ההחלטות, במיוחד במשרד האוצר, ועליו לדרוש להגיש את הדוח שלו ישירות לאוצר ולראש הממשלה, ללא דיונים וצנזורים בוועדות שרים. ואם אין ביכולתו לעשות את כל זאת, עליו, כמו שביקשו ממנו המפגינים במלוא הכבוד והענווה, פשוט להתפטר.
התמונה: מכאן
הפוסט התפרסם גם באתר העוקץ
הספר מתחיל בנבירה טרחנית בעץ המשפחה של אדולף. כמו שער נעול, שתקוותך היחידה לפתוח אותו היא לכרסם את העץ באיטיות. כמו סימן: כאן רציניים.